פירוש על ההגדה של פסח

פרוש להגדה של פסח

הרב מיכאל גרץ

עם חוגג את יצירתו, את הרגע שבו הוא יוצא מעבדות לחרות. איך עושים זאת? אפשר לחשוב על מצעד גדול, או מסיבה של השתוללות, או הפגנה של כוח צבאי. עם ישראל בחר לחגוג את רגע יצירתו על ידי כינוס משפחתי מסביב לשולחן של סעודת מצווה. אבל, אין פה רק סעודה, אלא גם שיחה ודיון על המשמעות של אותו רגע היסטורי, למען הנוכחים ליד השולחן. אין פה שעור בהיסטוריה, אלא ניסיון להתמודד עם המשמעות של האירוע ההיסטורי היום.

חמץ

התורה קובעת את עיקרי הדינים לחג כבר בספר שמות, לפני יציאת בני ישראל ממצרים (שמות יב – יג). משה מוסר לעם שתבוא עוד מכה אחת ובעקבותיה העם יצא לחפשי. כדי להתכונן ליציאה זו לחופש, על כל בית לקחת שה לבית אבות ב-10 לחודש ניסן ולשמור את השה בבית עד ה-14 בחודש, לקראת הערב. רק אז צריכים לשחוט את השה בסף הבית, לשים מדם השה על כל צדי הדלת של הבית, ולאכול סעודה של השה צלוי באש, עם מצה ומרורים. חייבים גם להוציא כל חמץ ושאור מן הבית.

בתורה אנו לומדים שאסור להקריב כל חמץ על המזבח עם קרבן בשר לה' (שמות כג:יח; ויקרא ו:י), רק מצות מותר. קרבן המנחה, קרבן הקמח, גם הוא אסור שיהיה חמץ (ויקרא ב:יא). רק הבכורים של החיטה הם חמץ, והם מונפים על המזבח ואינם נקרבים עליו (ויקרא כג). דבר זה מצביע על איסור כללי של חמץ במזבח. אותו דבר חל גם בטקס הקדשת הכוהנים (ראה ויקרא ח), כשהם מגישים סלי מצות ולא לחם חמץ. איסור החמץ קשור בתפישה של הבית במצרים כמזבח, וקרבן הפסח כהקדשת העם לעם קדוש. ה' אומר לישראל לפני מתן תורה "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט), שמעשה זה כבר היה במצרים בליל השימורים.

המסורת היהודית תפשה את קרבן הפסח כמבחן של העם: מי יהיה מוכן לסכן את עצמו כדי לצאת מעבדות לחרות? היו כבר 9 מכות, ובכל אחת מהם משה אומר שהמכה תשחרר את העם ממצרים. אבל, למרות שכל מכה גרועה יותר מקודמתה, פרעה עומד בסירובו לשחרר את העם. נכון, פרעה נחלש פה ושם עקב מכה קשה במיוחד, אבל בסופו של דבר כל 9 המכות נכשלו במשימתן. עד עכשיו המתינו בני ישראל לישועה מה' על ידי המכות, והם מאוכזבים מן התוצאה.

עכשיו מבקש משה מהעם להאמין שאחרי 9 כישלונות, בפעם העשירית המכה תפעל. אבל, יותר מזה, הפעם הם צריכים להכין משהו. לשחוט קרבן ולסמן את הבית שלהם בדם, כאות של יציאה לחרות. בני ישראל נתונים במשמר כבד של נוגשים ושוטרים. הם עבדים. מה יגיד השוטר כשהוא רואה את סימן הדם? מה ישיב היהודי לשאלת השוטר "למה מרחת דם על הדלת שלך?". תשובה אמתית איננה אלא בגדר פרובוקציה נגד פרעה ונגד העבדות. דרישת קרבן הפסח היא קשה. רק מי שבאמת מחויב ליציאה לחרות יהיה מסוגל להעמיד את עצמו ואת משפחתו בסכנה שכזו. מי שאומר אחכה ונראה אם הפעם באמת המכה תשכנע את פרעה לשחרר אותנו, איננו ניצל. לפי המדרש, באמת רק מעוט שבמעוט קיימו את קרבן הפסח ויצאו ממצרים. על הפסוק "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (שמות יג:יח) אומר המדרש שרק אחד מחמישה עלו, ויש אומרים אחד מ-50, ויש אומרים אחד מ-500 (מכילתא פרשה יב)!

הוצאת החמץ מן הבית/מזבח כדי להקדיש את העם ככוהנים נשתמרה כחלק מהטקס של פסח עד היום הזה. מקפידים על הוצאת החמץ, גם בסמליות של הקדשה לצורך החרות של עם ישראל, וגם בסמליות של החמץ ליצר הרע שבלב האדם, גאווה ויוהרה.

בדיקת ובעור חמץ

ערב פסח אחרי שמנקים את הבית מכל חמץ, עורכים בדיקה של הבית לאור הנר כדי למצוא כל חמץ שלא נתגלה עד כה. גם הסמליות של הבדיקה לאור הנר מתקשרת עם שני הסמלים שהוזכרו קודם לכן. החרות מסומלת על ידי אור באופן תדיר, וגירוש הגאווה שמסתתרת בפינות האפלות של הלב נעשה על ידי אור.

חמץ שנמצא חייב בעור. גם פה יש בעור פיזי על ידי שריפה באש של החמץ שנמצא בבדיקה. אבל המסורת קובעת שחייבים לבער את החמץ גם בלב, כלומר, לכוון לביטול החמץ באופן מודע. פעולות אלו מתקשרות עם החמץ בשני הסמלים שלו.

ההגדה

מן המשנה (פסחים פרק י) ברור כי העיצוב של סדר פסח מתבסס על שני אלמנטים: א) מבנה של טקסים ליד השולחן עם סמלים של אוכל ב) מבנה של דיון במשמעות יציאת מצרים.

מבנה של טקסים ליד השולחן עם סמלים של אוכל

4 כוסות יין – הסמל המרכזי של הסדר הוא בראש ובראשונה ארבע כוסות של יין. יין מסמל שמחה, והוא הסימן המובהק של חגיגה, ככתוב: "יין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד:טו) שתי כוסות לפני הדיון ושתי כוסות לאחר הדיון. התלמוד מסביר כי ארבע כוסות של יין הן כנגד ארבע לשונות של גאולה שהקב"ה מבטיח לבני ישראל בשמות ו:וז: "והוצאתי אתכם…והצלתי אתכם…וגאלתי אתכם…ולקחתי אתכם". שם מופיע גם לשון חמישית, "והבאתי אתכם…"(ו:ח), ויש דעה הסבורה שזה מצריך כוס חמישית בליל הסדר. אבל כוון שהייתה מחלוקת על כוס זו הסכימו שישאירו את הכוס הזו לאליהו להחליט, וכך נוצרה "כוסו של אליהו הנביא" ששימושה הוא לקראת סיום הסדר.

3 מצות – יש מסורות שונות על הסמליות של המצות: שלושת האבות אברהם, יצחק ויעקב או אולי שלושה חלקים של עם ישראל כהן, לוי וישראל. אולם האמת היא שיש צורך בשלש מצות לפחות מבחינה הלכתית, כי בפסח חייבים לחלק מצה אחת לשנים בשביל האפיקומן בסוף הסדר, ואנו חייבים לברך על שתי ככרות שלמות בחג ובשבת (לחם משנה), לכן הצורך בשלוש מצות. מצה מסמלת גם את העבדות שבמצרים, הלחם העני שאכלו בני ישראל כעבדים. המצה נקראת "לחם עוני".

יש סמלים אחרים שמארגנים בקערה שנקראת קערת הסדר:

חרוסת – תערובת של אגוזים, תפוחים, יין ועוד. מסמלת את הטיט שבני ישראל עבדו בו במצרים.

מרור – חזרת או חסה, צמח שטעמו מר. מסמל את המרירות של העבדות במצרים.

זרוע – עצם שרופה, סמל לקרבן הפסח שבני ישראל הקריבו במצרים.

ביצה – ביצה קשה אפויה או שרופה, סמל לקרבן החגיגה שהיתה בבית המקדש בזמן החג.

כרפס – ירק, בדרך כלל ירוק כגון, פטרוזיליה, חסה, סלרי. מסמל את התחדשות הטבע באביב.

מי מלח/חומץ – סמל של דמעות העבדות במצרים.

בנוסף לסמלים הפיזיים של הסדר יש גם סימנים כדי לזכור את סדר ה"סדר". הסימנים הם בחרוזים ונוהגים לשיר את החרוזים לפני תחילת הסדר עצמו.

קדש ורחץ כרפס יחץ
מגיד רחצה מוציא מצה
מרור כורך שולחן עורך
צפון ברך הלל נרצה

קדש

כל סעודת מצווה מתחילה בקידוש. בקידוש יש שתי ברכות – אחת על היין ואחת על היום. היין נותן טעם והרגשה של שמחה וחג. הברכה על היום מזכירה לנו שהיום הוא יום קדוש בלוח, אבל בני הבית צריכים לקדש את היום בעצמם. אלוהים נתן לבני אדם את הכוח לקדש את הזמן, ואנו עושים זאת בברכת קדושת היום של הקידוש. בברכה מזכירים תמיד את המוטיב המרכזי של היום, ובמקרה של פסח המוטיב הוא: "זמן חרותנו". הקידוש, אם כן, קובע בשבילנו את נושא הדיון בערב – חרות עם ישראל.

הקידוש מזכיר גם שהחג הוא "זכר ליציאת מצרים", האירוע ההיסטורי שבו נקבעה לראשונה חרות עם ישראל. מוטיב זה מופיע גם בכל קידוש בכל חג ובכל שבת. הדבר מצביע על המרכזיות של יציאת מצרים בכל אורח החיים היהודי וקיום הדת והעם.

אם חל הסדר במוצאי שבת מוסיפים לקידוש את סעיף ההבדלה. טקס ההבדלה מיועד להבדיל בין קודש לחול, אבל כיוון שכאן יש חג, ההבדלה היא בין "קודש לקודש".

הברכה השלישית של הקידוש היא ברכת הזמן – "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ברכה זו מיועדת להודות לה' על שזכינו לחיות בזמן הזה שבו אנו חוגגים את החג. ברכה זו נאמרת כל פעם שחוגגים חג פעם בשנה, או כשמקבלים בגד חדש, וכו'.

ורחץ

לפי ההלכה והמנהג היהודי חייב כל אדם לרחוץ את ידיו לפני אכילה של כל דבר. אבל כוון שברכה על הרחיצה נחוצה רק לפני אכילת לחם, שהיה נחשב לעיקר של אכילה רגילה, כאן לא מברכים. הרחצה הייתה חלק מן התפישה הכללית של "טהרה" שהיא חשובה מאוד ביהדות.

כרפס

זה ה"מטבילין" הראשון של הלילה. מטבילין הירק בתוך מי-המלח. ואוכלים. הברכה היא הברכה הרגיל על ירקות. יש עדות ברורה שהמבנה הטקסי של הסדר מבוסס על הסעודה הרומית, של האצולה הרומית. דהיינו, סעודה עם כללים של הגשת האוכל שבמרכזה דיון על נושא פילוסופי או פוליטי כלשהו. לאור עדות זאת יש שמצביעים על ה"מטבילין" בהקשר זה. גם הרומאים התחילו את הסעודה עם טבילה של ירקות במי מלח או בחומץ.

מעבר לבסיס היסטורי זה, יש סמליות רבה במעשה. הירק מסמל את האביב, והתחדשות הטבע באביב. אין ספק שהתחדשות העם מתרדמת העבדות נמשלת להתחדשות העצים והשדות מתרדמת החורף. ההתחדשות של האביב היא סמל נרדף לתקווה ולחיי נצח.

אנו מטבילים את הירק במי-המלח שהוא סמל הדמעות של העבדות. דבר זה מראה שאפילו בתוך קשיי העבדות, אפילו בתוך הבכייה של העבדים המדוכאים, יש תקוה לצמיחה מחדש. כוחו של אלוהים יכול לחדש את האדם מכל מצב, אפילו מצב של בכי ואסון.

יחץ

חוצים את המצה האמצעית כדי לשמור חלק לאפיקומן בסוף הסדר. מכסים את האפיקומן במפית ומשתמשים בחצי השני כסמל למצה, ומראים אותו לקהל בסעודה.

מגיד

זה החלק המרכזי של הערב, הדיון על המשמעות של יציאת מצרים לימינו אלה. למרות שהטקסט של ההגדה מופיע בשינויים במשך הדורות {ראה גולדשמידט, ההגדה של פסח ותולדותיה, 1960; י. כשר, הגדה שלמה, תשכ"ז} ברור שהסדר ומבנה הטקסט אחיד הוא. לחלק של ההגדה הידוע בשם "מגיד" יש מבנה ספרותי בסיסי הנמצא בכל הגרסאות; ההבדלים הם במה שלא נכלל, אבל הסדר עצמו נשאר ללא שינוי.

בכל מקרה שהסדר של קטע ספרותי נקבע בטקסט אפשר לשאול: "איזה הגיון יש מאחרי המבנה או הסדר המקובל?" מבחינה ספרותית שאלה זאת תמיד מתאימה ללא כל קשר להנחות כיצד נוצר הסדר או המבנה. התשובה לשאלה זאת מגלה תמיד "כוונות" או "משמעות" בטקסט הקיים בלי שום קשר לתיאוריות ביחס ל"מחבר" או ל"עורך". גישה זאת היא גם הגישה הספרותית שעליה מבוסס המדרש.

מכל מקום, הסדר של ה"מגיד" במשנת פסחים י:ד-ו הוא בסיס לכל הטקסטים של ההגדה שבידינו:

(1) הבן שואל את אביו,
(2) האב מלמדו לפי דעתו של הבן,
(א) מתחיל בגנות ומסיים בשבח
(ב) דורש דברים כ"ו
(3) מסביר פסח, מצה ומרור (רבן גמליאל),
(4) מדגיש שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים,
(5) מתחיל ההלל.

הסדר הזה נשאר בכל הדורות, למרות שיש וריאציות בכל חלק.

יש פה כמה שאלות: מה ההיגיון והכוונות של המבנה במשנה? איך הטקסט המסוים של ה"מגיד" מגשים את כוונותיה של המשנה? נבדוק את כל הקטעים ונסיק מסקנות בסוף ה"מגיד".

הא לחמא עניא

ה"מגיד" מתחיל כשמראים את המצה ואומרים שהנה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. יש פה ניסיון לקשור את החושים שלנו באופן מוחשי לסיפור ההיסטורי שאותו אנו חוגגים הלילה. המסקנה מזיכרון זה אינה רגש של זעם או נקמה בגלל העוני שהיה לנו. גם לא רצון להתעשר כדי שלא נצטרך ללחם עוני בעתיד. המסקנה מזיכרון זה היא להזמין כל נצרך לבוא ולחלק אתו את הסעודה שלנו.

ראינו בקידוש שהמוטיב המרכזי של הערב הוא "חרות". מוטיב זה מופיע בקטע שפותח את ה"מגיד". יש לשים לב שיש בקטע הקבלה בין "השתא" (עכשיו) "הכא" (כאן) ו"עבדי" (עבדים); ובין "שנה הבאה" "ארץ ישראל" ו"בני חורין" (אנשים שחיים בחרות). יש הקבלה בין זמן, מצב אקזיסטנציאלי ומקום. הקבלה זו מרמזת שבכל גלות יש משום עבדות, ובסופו של דבר החרות אפשרית רק בארץ ישראל. כמו כן, אין הדבר אפשרי בזמן בלתי מוגדר, אלא יכול להיות כבר בשנה הבאה.

ארבע הקושיות

הבן שואל "מה נשתנה הלילה הזה", והוא שואל במונחים של הפעילות הטקסית שנראתה לו כ"שונה" מהרגיל. האב משיב לו שפעם היו ישראל במצב של גנות ובסוף הועלו למצב של שבח על-ידי ה', ולכן הערב אנו חוגגים את השינוי הנפלא במצב, וחלק בלתי נפרד של החגיגה הם הטקסים המזכירים לנו את השינוי הזה.{ראה מאמרו של פרופ' דוד הלבני בספר, מחקרים לזכר יוסף היינמן, עמ' ס"ז-ע"ד; ירושלים תשמ"א. הוא מראה שאין ה"קושיות" נשאלות על ידי הבן, אלא הן מה שהאב מסביר לבן שקשה לו להבין.}

במשנה מופיעות הקושיות בשינוי מן הטקסט המקובל שלנו. במשנה יש קושיה על הבשר שאוכלים בסעודת הערב. קושיה זו מצביעה על תקופת המקדש שבה אכלו את קרבן הפסח שהוא רק צלי-אש. במקום קושיה זו אנו מוצאים את הקושיה על למה אנו מסובין, במקום יושבים. פירוש הקושיה הוא שהלילה אנו יושבים כל המשפחה ביחד במתכוון ובדעה אחת, דהיינו "מסובין". "יושבין" פירושו שיושבים ליד אותו שולחן אבל לאו דווקא במתכוון או כקבוצה מגובשת. {ראה משנה ברכות ג: }. שינוי זה מראה שהטקסט התפתח במשך הדורות כדי להתאימו למציאות של הדור.

התשובות לקושיות

המשנה אומרת שתגובת האב לשאלות בנו מתחילה בגנות ומסיימת בשבח. האמוראים מפרשים "גנות-שבח" בשתי דרכים. {הטקסטים הקלסיים מחלקים את תשובת האב לשני חלקים בהתאם למשמעויות השונות לפי דעותיהם של אמוראי בבל גדולים. רב ושמואל או אביי ורבא. ראה כשר, עמ' 22-23.} 1. עבדים היינו — ויוציאנו ה' לחרות. 2. עובדי עבודה זרה היינו — ה' קרב אותנו לעבודתו. על פי הדרך הראשונה עבדות היא שעבוד אדם לאדם אחר, שעבוד עם לעם אחר. כלומר, שעבוד לאומי, חוסר חרות פוליטית או עצמאות. בהקשר זה, חרות היא השגת עצמאות לאומית, ניתוק כבלי השעבוד, כשבמקרה הזה הושגה על-ידי התערבות אלוהית.

על פי הדרך השנייה, עבדות היא עבודה זרה. פה חייבים אנו להבין עבודה זרה כמנהג משעבד, כלומר, מנהג שגוזל מאדם את חרותו או שולל ממנו את כוחו להפעיל את חרותו הפוטנציאלית. עבודה זרה היא כנראה גם חלק בלתי נפרד של שעבוד לאומי, ובמצב של גלות מצרים אי אפשר היה לנטוש לגמרי את העבודה הזרה. לכן, יציאת מצרים הייתה הכרחית כדי לאפשר לעם ישראל להשיג חרות, שהיא בבת אחת היכולת הלאומית לעבוד את ה' בדרכו, ואמצעי לעבודת ה' המאפשר לכל אחד לנצל את חרותו הפוטנציאלית.

אנו מזכירים את יציאת מצרים פעמיים בכל יום, בקריאת שמע, והרבה מצוות הן זכר ליציאת מצרים. אם כן, מה המיוחד בהזכרתה בליל הסדר? המיוחד הוא המסגרת "גנות-שבח". בכל שאר האיזכורים, קריאת שמע וכו', יציאת מצרים הוזכרה רק כסמל של גאולה, אבל בליל הסדר עלינו לשוחח ולעיין בגנות של השעבוד. משום שבגלות מצרים הייתה גלות כפולה של הגוף ושל הרוח, לכן הייתה הגאולה גאולת הגוף והרוח. האמוראים חלקו איזו גאולה להדגיש יותר, איזו קודמת או חשובה יותר.

"ובנוגע למצבו הרוחני בוודאי צריך לראות את עצמו במדרגת "מתחיל בגנות" ועליו להתאמץ לעלות במעלות ולהגיע לידי "מסיים בשבח". ויש למצוא סמך לרעיון זה במכילתא דרשב"י לשמות יג:יד: "והיה כי ישאלך בנך וגו' ואמרת אליו, שלא תתבייש מלומר לו, אלא מילתא דאת בהית (מתבייש) מנה — הקדם ואומרה"; וכן במדרש הגדול לדברים טז:כו: "ואמרת לבנך, שלא תתבייש מלומר לו: עבדים היינו לפרעה במצרים." {כשר, עם' 32 – 33.}

לכן, ההתייחסות ליציאת מצרים בהגדה שונה בהרבה מהפעמים הרבות שזוכרים אותה משך השנה. הלילה עלינו להתרכז באופן מודע בשני ההיבטים של גאולת מצרים: הפיזי-לאומי, והרוחני-אישי, וכן להרגיש גם את הגנות. העובדה שעם ישראל היה (ועלול להיות בעתיד) כמו עמים אחרים, משועבדים מבחינה לאומית, ועובדי עבודה זרה מבחינה רוחנית. אין אנו מתביישים לומר דברי גנות על עצמנו על דברים שונים שעשינו או שקרו לנו. ובכל זאת, אנו מזכירים את הגנות רק כדי לעזור להתרחק ממנה, ולעזור לנו להגיע לשבח.

דעה ראשונה (משמעות לאומית-פוליטית)

דעה זאת אומרת שמשמעות יציאת מצרים, שאותה אנו חוגגים בליל הסדר, היא בשחרור העם, בהשגת חרות פיזית, פוליטית, לאומית שהיא תוצאה של אירוע ספציפי בהיסטוריה של עם ישראל. ולכן, עלינו לספר ולשוחח על יציאת מצרים, בהדגשת משמעותה הטרנסצנדנטלית לעם ישראל בכל הדורות. עלינו להרבות לספר "ב"יציאת מצרים, כלומר, לדון במשמעות החיובית של חרות לאומית-פוליטית לעם ישראל.

איפה הגנות והשבח בקטע זה? הגנות היא לא רק בזה שהיינו עבדים, אלא גם שה' הוציא אותנו "ביד חזקה", דהיינו בלי רצון ממש של חרות מצד העם. הקטע מפתח את הגנות על ידי הקביעה התמוהה שאילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים היינו עדיין משועבדים שם! העם היה מוכן להשאר בתוך גלותו ובתוך שעבודו. העובדה שאלוהים הוציא אותנו מעבדות, כמעט נגד רצוננו, מראה שחרות עם ישראל נחשב כצווי אלוהי. יש שפרשו דבר זה כדגם לכל עם השואף לחרות.

השבח הוא שסוף סוף למדנו את הלקח הזה ולמדנו שעלינו למסור משמעות זו לבנים "שלפי דעתו של בן אביו מלמדו". מוטלת עלינו האחריות להרבות לספר לילדים על הצורך להיאבק למען חרות העם בכל דור ודור. אפילו קבענו ש"מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים", גם לחכמים היודעים את התורה, עצם קביעת המצווה היא השבח.

מעשה החכמים בבני-ברק

ספור חכמים בבני ברק ממחיש את השבח. הנה החכמים הגדולים ביותר של הדור, שבוודאי הכירו היטב את סיפור יציאת מצרים ואת פירושיו, גם הם סיפרו כל הלילה ביציאת מצרים — דהיינו, עסקו בשאלת שחרור העם. יש שנהגו לפרש את המעשה הזה בהקשר היסטורי של המרד היהודי נגד הרומאים, והסבירו שהחכמים ישבו כל הלילה ותכננו את המרד. דבר זה מחזק את הרעיון שהדיון צריך להיות בקשר לחרות לאומית-פוליטית של ישראל. אולם, ספק אם זה הרקע לפגישה זו, או אם יש אפילו אפשרות שכל החכמים האלו באמת נפגשו פעם אחת. אבל, כפי שהוסבר, אין זה משנה את הלקח של המעשה.

רבי אלעזר בן עזריה

מאמר זה של ר' אלעזר בן עזריה מפתיע. הוא אומר שהוא כבן שבעים שנה ולא ידע שצריך להזכיר את יציאת מצרים בלילות. ר' אלעזר בן עזריה נבחר להיות נשיא הסנהדרין בזמן שהעבירו את רבן גמליאל מתפקידו, ולפי התלמוד הבבלי הוא היה רק בן י"ח שנים (ברכות כח, ע"א). לפי התלמוד (שם) הוא בקש להתייעץ עם אשתו אם לקבל את המינוי או לא. ובלילה, כשישן, שערותיו הלבינו, כך שהוא נראה כבן שבעים על אף שהיה רק בן י"ח.

במקור, מאמר זה אינו מתייחס לחג הפסח אלא לאיזכור של יציאת מצרים בקריאת שמע. כיוון שהפרשה האחרונה של קריאת שמע, פרשת ציצית, כוללת זכר ליציאת מצרים אבל לא נוהגים ללבוש ציצית בלילה, הייתה מחלוקת אם להגיד פרשת ציצית בתפילת ערבית או לא. ר' אלעזר בן עזריה אומר שעד שהוא שמע את הדרשה של בן-זומא, הוא לא היה משוכנע שצריכים להגיד את פרשת הציצית גם בלילה. הפסוק שדורשים הוא: "למען תזכור את-יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים טז,ג). פסוק זה מחייב כל יהודי לזכור את יציאת מצרים כל ימי חייו, הדרשה מנסה לפרש מה לומדים מן המילה "כל" ימי חייך. בן-זומא מפרש אותה כלילות.

המשך הקטע שבו מפרשים החכמים את אותה מילה "כל" בעניין ימות המשיח, נוגע יותר לעניין שלנו. בתלמוד (בבלי ברכות יב ע"ב) יש ויכוח אם נצטרך לזכור את יציאת מצרים גם בימות המשיח, כאשר לפי הגישה פה זהו הזמן שאין לישראל שעבוד למלכויות. לכאורה, כיוון שבמצב של חוסר שעבוד מלכויות יש גאולה לעם ישראל, אולי הגאולה האחרונה תשכיח את זכר הגאולה העתיקה ממצרים. החכמים אומרים שלא תיעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא הגאולה משעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפילה לה.(שם) אם כן, קטע זה מחזק גם הוא את המצווה להרבות בסיפור של יציאת מצרים. אפילו בימי חרות אסור לישראל לשכוח את הקלות בה אפשר לאבד את החרות ולהפוך לעם משעובד.

4 הבנים

מדרש זה מבוסס על ארבעה פסוקים העוסקים בקשר בין בן לאב בנושא קרבן הפסח. המדרש מאפיין כל פסוק לטיפוס מסוים של בן (שמות יב,כו; שמות יג,ח; שמות יג,יד; דברים ו,כ). המדרש מופיע במקור במכילתא דרבי ישמעאל. שם הרשע נקרא 'טיפש'. תואר זה מתאים יותר כניגוד ל"חכם", אבל בעלי ההגדה של פסח רצו שמדרש זה יישא לקח שונה, דהיינו, שזה שאינו מוכן לקבל על עצמו תפקיד פעיל במאבק על עצמאות העם הוא 'רשע' ולא רק טיפש. המדרש מחזק את הדעה שהעיקר הוא מאבק לחירות העם. הרשע מוציא את עצמו מן הכלל, דהיינו, הוא לא מוכן להשתתף במאבק העם על חירותו, מפני שהוא משתמט ממאבק זה – הוא כופר בעיקר. כאן מודגשת חובת האבות להנחיל לבנים את הצורך להשיג חרות.

שאלת הרשע בהגדה "מה העבודה הזאת לכם?", נמצאת בתורה בספר שמות יב:כו. שם אין השאלה מיוחסת לרשע, אלא לסתם בנים. התשובה: "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים…", מראה ששאלת הבנים היא תמימה. למה אם כן פרשו חז"ל שהשאלה נשאלת דווקא על ידי רשע? ובהגדה הם התאימו את התשובה לרשע: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג:ח), "לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל." למרות שתשובה זו, "בעבור זה", כלל לא נאמרה בתורה כתשובה לשאלה, החליטו החכמים שהיא עונה טוב יותר על השאלה "מה העבודה הזאת לכם". מפתיעה עוד יותר שאלת החכם "מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם" (דברים ו:כ). גם החכם משתמש במילה "אתכם"! למה הוא זוכה להערצה, בו בזמן שהרשע מקבל תשובה קשה על ה"לכם" שלו?

מפרשים רבים ניסו להסביר את הסיבה לגישת ההגדה. יש אפילו נוסחאות של ההגדה ששינו את הכתוב המקראי בדברים ו' וכתבו "אותנו" בסוף הפסוק במקום "אתכם"! יש שהסבירו שההבדל איננו בנוסח השאלה אלא בכוונת השאלה. בחכם כתוב "כי ישאלך בנך מחר לאמר…", וברשע כתוב "והיה כי יאמרו אליכם בניכם…", מלמד שהרשע אינו שואל לשם שאלה, לדעת וללמוד את תוכן הדברים, אלא הוא "אומר" בפסקנות ומראה שכופר בכל (ראה כשר, הגדה שלמה, עמ' כג הערה 247). יש אחרים שהסבירו שהמילה "לכם" כוללת משמעות של הפרדה, לי ולכם, אבל המילה "אתכם" כוללת משמעות של אחדות, יחד אתכם.

ברצוני להציע סיבה נוספת. סיבה זו קשורה למהותה של יציאת מצרים. לצורך מה יצאו בני ישראל ממצרים? בתורה נאמר שהסיבה היא ליצור מודעות והכרה של הכוח האלהי, כדי שהעמים ידעו או כדי שעם ישראל ידע שהוא לבדו האלוהים ואין עוד (שמות ז,ה וכו').

בדומה לזה מפרש רש"י את הפסוק "וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם…" "על מנת לשכון בתוכם". הוי אומר שהמטרה של יציאת מצרים הייתה שבני ישראל יבנו משכן כדי שה' יוכל לשכון בתוכם. טעם זה נקרא "צורך גבוה". ביטוי זה מורה על דבר שהוא לצורך ה' עצמו, הביטוי ההפוך הוא "צורך הדיוט", דהיינו, צורך של בני אדם. למשל, במשכן, שהוא זמני, היה מותר לחלל שבת על ידי הקרבת קרבנות כי זה "צורך גבוה", דהיינו, הקרבן הוא דבר לשם ה' ולכן מצדיק חלול שבת במשכן. לעומת זאת, החגיגה בימי שלמה, בשמחת הקדשת המקדש, היתה צורך הדיוט — האכילה והשתייה שם לא היו צורך ה' אלא צורך העם. (ראה תלמוד בבלי מועד קטן ט ע"א)

מאחר שאנו מוצאים במסורת את האבחנה בין "צורך גבוה" ו "צורך הדיוט" אפשר להקשות בקשר לחרות של יציאת מצרים. אם המטרה של יציאת מצרים היא ל"צורך גבוה" מהי משמעות החרות? האם חרות העם איננה "צורך הדיוט"? באיזה מובן אפשר לחשוב על חרות העם כ"צורך גבוה"?

רמב"ן מביא את הסתייגותו של ר' אברהם (אבן עזרא), על הפסוק "לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו תעבדון את האלוהים על ההר הזה". אבן עזרא אינו מסכים שמטרת יציאת מצרים הייתה כולה "צורך גבוה". הוא מוסיף שעצם המלאכה של העם בבניית המשכן והעבודה של ה' על ידי העם בהר סיני, הם צרכים של העם ותרומתו לברית עם ה', הם גם כן מטרות של יציאת מצרים. דבר דומה אנו מוצאים בתלמוד בדיון על החגיגה בימי שלמה (מועד קטן שם). האכילה והשתייה שהם חלק מן השמחה הדרושה בהקדשת המקדש הם לצורך הדיוט, אבל "אין שמחה שלימה בלא אכילה ושתיה". ולכן, בימי שלמה היה מותר לעם לאכול ולשתות לצורך שמחת הקדשת המקדש אפילו ביום הכפורים!

מקורות אלו מדגישים את ההדדיות במושגים "צורך גבוה" ו"צורך הדיוט". קשה מאוד להפריד באופן מוחלט בין דבר שהוא צורך גבוה וזה שהוא צורך הדיוט. יש נטייה בספרות ההלכה ליחס כל דבר שמביא לקיום מצוה כ"צורך גבוה" (ראה שו"ת בית יהודה חלק י"ד). כל פעם שדבר שהוא צורך הדיוט מכוון לדבר של צורך גבוה, לקיום ערכי ההלכה או מצוה, הרי דבר זה מקבל גם גוון של צורך גבוה.

אם כן, חרות העם שבחג הפסח איננה רק צורך הדיוט אלא גם צורך גבוה ולהיפך. אפשר להבין שלמרות שחרות העם נתפסת כצורך גבוה, דהיינו, רצון מוחלט של ה' שמגיע לכל עם חופש, וודאי שדבר זה הוא גם צורך העם עצמו.

לפיכך נבין את שאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם" כאילו הוא שואל, מה צורך אנושי "לכם", משמשת העבודה הזו לה'? כל דבר חייב להיות כדאי לכם מבחינת הצרכים שלכם, אחרת אין להשגיח עליו. לפי טיעון זה כל דבר שאין בו תועלת אנושית ברורה, לא כדאי לעסוק בו. אין מקום בתפישת עולם זו ל"קדושה" או לערכים שמעבר לתועלתניים. לכן, מכונה השואל "רשע".

לעומת זאת, החכם משקף את המסורת היהודית שגם צורך גבוה וגם צורך הדיוט צריכים לחיות ביחד, על אף שלפעמים יש מתיחות ביניהם. אם הדבר הוא רק לצורך גבוה, יש סכנה שצורך בני אדם יעלם ויירמס, וצורך "הדת" ישמש ככלי כדי להשפיל ולשלול חרויות בסיסיות של בני אדם. אם הדבר הוא רק לצורך הדיוט, יש סכנה של איבוד שאיפה לערכים רוחניים והתדרדרות לחומרנות גרידא. המסורת קבעה שצורך גבוה כולל גם צורך הדיוט ולהיפך. החכם כולל "אשר צוה ה' אלהינו" וגם "אתכם". רק גישה מאוזנת בין צורך גבוה לצורך הדיוט יכולה להפוך את חרות עם ישראל לדבר ברכה.

הקטע מסיים את הדעה הראשונה ומדגיש את הצורך במאבק על חרות לאומית-פוליטית. הסיום הוא בעצם הערה דידקטית שמראה שאת הדיון על החרות ממצרים צריכים להתחיל רק בשעת הסדר.

דעה שניה (משמעות רוחנית-אישית)

דעה זו מתפלמסת עם הדעה הראשונה. היא מתחילה עם "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" (הגנות) "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו" (השבח). דעה זו אומרת שהבעיה במצרים לא הייתה שכיוון שבני ישראל היו עבדים הייתה סכנה שיישארו עבדים לעולם. הסכנה הייתה של טמיעה בסביבה של עבודה זרה. כלומר, הייתה סכנת כליה רוחנית על בני ישראל, כי ברקע שלהם הייתה קירבה לעבודה זרה ורקע זה היה יכול לגרום להתבוללות כללית בתרבות המצרית. היה צורך לצאת ממצרים, לא כדי להשיג חרות משעבוד פיזי, אלא כדי להשיג חרות משעבוד רוחני. המשמעות העל-היסטורית של יציאת מצרים היא שבהצלה זאת נעשה עם ישראל קרוב לה', והעם הוקדש לעבודתו ולתורתו. בשביל הדעה השנייה הריחוק מעבודת ה', מתרבות יהודית אמתית, הוא הסכנה יותר משעבוד לאומי לעם אחר.

דעה זו ממשיכה להתפתח תוך כדי פולמוס נגד הדעה הראשונה. היא אומרת שה' הבטיח לאברהם שיציל את בניו משעבוד לאומי. אפשר לסמוך על הקב"ה שיקיים את הבטחתו. אין חשש מהשמדה פיזית של עם ישראל, או של עבדות תמידית. יתר על כן, ההבטחה הזאת מתקיימת בכל דור ודור. ישנם תמיד אלו שעומדים עלינו לכלותינו והקב"ה תמיד מציל אותנו מידם. דעה זו מעמידה את הצורך בחרות לאומית כדי להציל את העם מכליה פיזית במקום משני לגמרי. אפשר לסמוך על ההבטחה האלוהית להציל את ישראל מאויביו באופן גמור, ודבר זה מובטח ותמיד.

הסכנה האמתית היא הליכת העם לתרבויות זרות ולאמונות אחרות. זאת אין הקב"ה יכול להבטיח שלא יקרה, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (תלמוד ברכות לג ע"ב). עצם בחירתו החופשית של כל אדם באמונתו מאפשרת לכל אדם לבחור לא להאמין בה'. לכן, העיקר של יציאת מצרים הוא התנועה ההדדית של הריחוק מעבודה זרה והקירבה לעבודת ה'.

צא ולמד

כדי להוכיח נקודה זו מביאים את המדרש "צא ולמד" שמשווה את לבן הארמי ופרעה. כשיעקב ברח לארם הוא נאסף על ידי קרוב משפחתו, לבן. שם חי יעקב ונשא את נשותיו מבית לבן. שם יעקב גם הרוויח את הונו, ועזר ללבן לשגשג. לבן אמנם רימה את יעקב ונתן לו קודם את בתו לאה במקום את רחל, אבל ההשוואה של המדרש מפתיעה. איך אפשר לטעון שלבן היה יותר גרוע מפרעה? בלילה שאנו חוגגים את יציאת מצרים, זה נשמע מאוד מוזר "לשבח" את פרעה שרק רצה להשמיד את הבנים כאשר לבן היה יותר רע כי רצה להשמיד את הכל.

אולם, בספור בתורה לבן לא בקש להשמיד את יעקב! לבן רק בקש דבר אחד, שיעקב לא יחזור לארץ ישראל. לבן רצה שיעקב יישאר אתו בארם, ויוותר על ההבטחה האלוהית לארץ ישראל, ועל הירושה הרוחנית של אבותיו אברהם ויצחק. המדרש מצייר את לבן כאבטיפוס של הגישה של התבוללות בסביבה, והוויתור על ייחודו של עם ישראל. מדרש זה בא לחזק את הדעה השנייה, לפיה ההשמדה הרוחנית היא סכנה גדולה יותר מזו של שעבוד לאומי או אפילו מהשמדה פיזית.

מדרש על "ארמי אובד אבי"

המדרש מצטט חלקים קטנים של הפסוקים מספר דברים כו, ומפרש כל קטע וקטע. המגמה היא להראות שהתכנית האלוהית שהתגלתה לאברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו), היא מתהדהדת בספור של יציאת מצרים. יעקב לא התכוון להשתקע במצרים. כל ההשתלשלות של האירועים באה מן החוץ. בני ישראל פרו ורבו מאוד וגם זה היה לפי התכנית האלוהית.

מעניין במיוחד המדרש על הקטע "וירעו אותנו המצרים". המדרש מביא את ההשמצה של פרעה שבני ישראל יצטרפו לאויבי מצרים בעת מלחמה. פרעה מאשים את היהודים כי הם אינם נאמנים למשטרו. המדרש מבין את המילה "וירעו אותנו" במובן של "עשה אותנו רעים".

כיוון שכל מגמת המדרש היא להבליט את התכנית האלוהית, המדרש מסתיים בהדגשה שהקב"ה בכבודו ובעצמו הוציא את בני ישראל ממצרים ולא מלאך, ולא שרף ולא שליח. עצם הגישה הזאת תמוהה. המדרש מתעלם מן הספור המקראי הפשוט, בו מופיע מלאך (המשחית של מכת בכורות – ראה שמות יב), ושליח – משה רבינו. יתרה מזאת, בכל ההגדה משה אינו נזכר אלא מתוך פסוקים שמזכירים את שמו דרך אגב. דבר זה רוצה להדגיש כי השחקנים האנושיים בכל ארוע היסטורי הם משניים, העיקר הוא ההנחיות מאלוהים.

בסוף מגיעים לעשרת המכות, כולל הסימנים של ר' יהודה, שאמורים לעזור לכל אחד לזכור את המכות לפי הסדר שלהן. קטע זה כולל את המאמרים של ר' יוסי הגלילי, ר' אליעזר, ור' עקיבא על ריבוי המכות של ה' על מצרים בים אפילו יותר מאשר במצרים. יש הרבה מדרשים בהם הדמיון מפליג והדרשנים מרבים את נפלאות ה' מעל ומעבר לכתוב במקרא. יתכן שמדרשים אלו הם בבחינת "דעה קלה" הנובעת מהשמחה של ההצלה מהאיום המצרי.

דיינו

כפי שהוסבר במבוא, דיינו בא לסכם את המדרש על "ארמי אובד אבי", בלי להמשיך לדרוש את הקטע בתורה. יש פה סיכום של הספור כולו, כולל הכניסה לארץ ישראל ובניית בית המקדש. פה נרמזת לנו המטרה האמתית של יציאת מצרים, דהיינו, בניית הארץ ומקום המקדש. המגמה היא להראות שהחרויות של יציאת מצרים, גם הלאומית וגם הרוחנית, מתגשמות רק בארץ ישראל כאשר היהודים חיים על פי אמונתם ותרבותם.

רבן גמליאל

הקטע הבא הוא ההסבר של הסמלים העיקריים של הסדר: פסח, מצה ומרור. דבר זה מובא בשם רבן גמליאל. כל פריט מוסבר כסמל לאספקט מסוים של האירוע של יציאת מצרים. קרבן הפסח הוא סמל להגנה האלוהית על ישראל. לפי המדרש במכילתא דרבי ישמעאל המילה "פסח" פירושו הגנה או הצלה. המדרש מסתמך על ישעיה לא:ה, שם המילה פסח מופיעה כמקבילה להגנה או הצלה. האמת היא שיש עוד מקרים רבים בתנ"ך שהמילה "פסח" פירושה הגנה. קרבן הפסח, אם כן, הוא קרבן ההצלה — דבר שמתאים ביותר לספור המקראי.

מעניין שההסבר למצה הוא שבני ישראל עזבו את מצרים במהירות ולא היה זמן לבצק להחמיץ. הסבר זה הוא הסבר שונה מן הכתוב בפירוש בתורה, כי המצה הייתה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים. לפי הסבר זה המצה מזכירה לנו את העוני והתנאים הקשים של העבדות. לפי ההסבר בהגדה המצה מזכירה לנו דווקא את החיפזון של היציאה ממצרים. גם הסבר זה נמצא בתורה, דבר המוכיח שאפילו בתוך המסורת המקראית יש גרסאות שונות.

גם למרור יש פירוש שונה ומעניין בהגדה. המרור הוא סמל של המרירות של העבדות. אבל בתורה המרור נאכל יחד עם קרבן הפסח. למה לא הוסבר המרור כזכר לאכילת קרבן הפסח? יכול להיות שעד הזמן של ההגדה, כיוון שלא היה עוד קרבן פסח, איזכור זה לא היה במקומו. בשביל יהודים שהיו עדיין בעצמם בגלות , זכר למרירות של השעבוד מתאים יותר מאשר זכר לעבודת המקדש.

בכל דור ודור

כסיום של המגיד נדרש כל אחד להזדהות באופן אישי עם היוצאים ממצרים (ראה מבוא). אבל אם נזכור שההגדה מתחילה עם הקביעה שאילו הקב"ה לא הוציא אותנו ממצרים היינו עדיין אנו משועבדים לפרעה, הרי שבמובן זה הוא גאל אותנו באופן ישיר בזמן שגאל את אבותינו.

לנו יש אידיאל של חרות לאומית. יש לנו ערכים הדורשים מאתנו להיאבק ולפעול למען השגת והמשכת החרות הלאומית והרוחנית של עם ישראל. כל זה יש לנו רק בזכות הסיפור של יציאת מצרים. במיוחד מפני שאנו חוזרים ושונים את הסיפור בכל דור ודור, כל שנה ושנה. אחרי שאדם ראה, שמע הריח וטעם את הסדר כל שנה מימי חייו, קשה להכחיש את יכולתו לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים.

וכיוון שאנו נגאלנו, הרי עכשיו עלינו להודות לה' ולהלל שמו על שגאל אותנו. לכן מתחילים את ההלל.

רחץ

עכשיו, כיוון שעומדים אנו לאכול לחם (המצה), עלינו לרחוץ את ידינו שוב, אבל הפעם עם ברכה.

מוציא

הברכה על הלחם. אמנם המצה אינה חמץ, אבל היא עדיין נחשבת לחם, המרכיב העיקרי של תזונת האדם.

מצה

יש ברכה מיוחדת על אכילת המצה, משום שיש מצוה מיוחדת לאכול מצה בפסח. המצווה היא לאכול מצה, אבל רק ביום הראשון של החג. לאחר מכן, אסור לאכול חמץ אבל אין חובה לאכול מצה.

מרור

כאן אנו אוכלים את המרור. גם פה יש ברכה מיוחדת, כיוון שיש מצווה לאכול מרור. דבר זה מתבצע כמטבילין השני. מטבילין את המרור בחרוסת.

כורך

יש זכר לאכילת קרבן הפסח בזמן בית המקדש. כורכים מצה, חרוסת ומרור ביחד ואוכלים אותם ביחד.

שולחן עורך

אוכלים ושותים כרצונן.

צפון

אוכלים את האפיקומן שנשאר מתחילת הסדר. אפיקומן הוא מילה יוונית שפירושו מסיבת יין. אין לעשות יותר מסיבות או להמשיך באכילה אחרי הארוחה המרכזית של הערב.

ברך

ברכת המזון הנאמרת על כוס השלישי של היין. ברכת המזון כוללת קטעים שבהם מברכים את ה' על המזון, על הארץ הטובה שהנחיל לנו, על בניית ירושלים ועל ה' כטוב ומיטיב לכל. שותים את הכוס השלישי.

מיד אחרי שתיית הכוס אנו פותחים את הדלת. דבר זה הוא בציפייה לבואו של אליהו הנביא. לפי האגדה מסייר אליהו הוא בכל בית יהודי ובכל מקום מציבים על השולחן כוס של יין בשבילו. בזמן שהיהודים ציפו לגאולה וחששו מן הסביבה, היו דרושים אומץ ואמונה כדי לפתוח את הדלת בתקווה שאליהו בא. כיוון שהיהודים סבלו מפורענות הסביבה הם אמרו, באותו זמן, קטעים מספר תהילים ואיכה. הציטוטים האלו בטאו את תקוות היהודים שאויביהם, אלו שביקשו להשמיד אותם, יענשו על ידי ה' כשהוא שופט את כל הארץ. כמיהה זו מובנת בנסיבות של רדיפות היהודים בימי הביניים.

הלל

גומרים את ההלל שהתחלנו לפני הסעודה. ההלל הוא אוסף של מזמורי תהילים שאומרים בשלושת הרגלים, בראש חודש, בחנוכה, ביום ירושלים וביום העצמאות. כנראה הלל היה חלק מן המזמורים שאמרו בבית המקדש בחגים. עיקרם הוא הלל ושבח לה' על עזרתו והצלתו את עם ישראל במיוחד ביציאת מצרים.

אומרים גם ברכת השיר. זו תפילה שהחלק המרכזי שלה הוא תפילת "נשמת כל חי" שמתפרשת בהרבה הגדות כתפילה שאומרים כל בעלי החיים בעולם כדי לשבח את ה' על עצם החיים. דבר זה הוא גם חלק מן התפילה הרגילה של שחרית ביום טוב. ההגדה מסתיימת בקטע של תחילת השחרית, ואולי הדבר שעשו החכמים בבני ברק, שדנו ביציאת מצרים כל הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, נתפש כרצוי. ואפילו אם לא דנים כל הלילה, קטע זה הוא כאילו דנו כל הלילה, כי אומרים את הפתיח לקריאת שמע של שחרית בסוף ההגדה. לאחר מכן אנו שותים את הכוס הרביעי.

נרצה

נרצה הוא סיום הסדר, שיר שמבקש שנזכה לעשות את הסדר גם בשנה הבאה, אבל בירושלים הבנויה. סיום הסדר הוא בדיוק כמו תחילתו, "הא לחמא". בשניהם מזכירים את האידיאל של חרות לאומית ורוחנית בארצנו, ארץ ישראל. מעניינת העובדה שלשון "הא לחמא" היא ארמית ואילו לשון "נרצה" היא עברית, השפה היהודית. השפות עצמן של קטע הפתיחה וקטע הסיום מרמז על המעבר מגלות לחרות פוליטית ורוחנית.

פיוטים

הערב מסתיים עם מבחר של פיוטים לכבוד חג הפסח, רובם מהשירה העברית העשירה של ימי הביניים. פיוטים אלו הם לא חלק מן הסדר הרשמי של ההגדה, אלא הם תוספת של שירים חביבים. הדגש הוא על החשיבות המרבית של חג הפסח בכל הדורות. יש גם רמזים על ניסים אחרים וגאולות אחרות שהתרחשו או שיתרחשו לעם ישראל בעבר ובעתיד. הפיוטים מורכבים מציטוטים של פסוקים מן המקרא וכל שאר הספרות היהודית. לכן הם מורכבים ודורשים הרבה לימוד כדי להעריך נכון את עומק מלאכת החיבור. אולם בכל זאת עוצמתם ויופיים אינם נפגעים.

יש גם פיוטים עממיים, ששפתם פשוטה יותר. במיוחד ידועים "אחד מי יודע", שהוא פיוט בצורת חידון שאמור להיות חזרה על דברים בסיסיים בחיי היהודי באמצעות משחק עם מספרים; ו"חד גדיא" שלו מבנה קלסי של שיר עממי הבנוי על הדרגתיות בין כוחות. כל יצור יודע שיש כוח יותר גדול ממנו בעולם, ובסוף הקב"ה ממית ומחיה והוא מעל לכולם. יש גם אלו שפרשו את השיר כסמל של ההיסטוריה היהודית. היהודי הוא הגדי שהאב (הקב"ה) קנה לעצמו בשתי זוזים (שני לוחות הברית). וכל הדברים האחרים הם הממלכות שניסו להשמיד את היהודים, ובסופו של דבר הקב"ה ישפוט את כל העמים ויגאל את הגדי שלו, את עם ישראל, מגלותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s