אֵל אֱמוּנָה:   חיפוש אחר אמונתו של האל

(דברים פרק לב, ד)

הרב מיכאל גרץ

העיקרון התיאולוגי בדת היהודית

אני מתחיל עם מדרש תמוה מאוד מהתלמוד הבבלי מסכת מכות דף כג עמוד ב – דף כד עמוד א. זהו מדרש מאוד ידוע, שהרב סולובייצי'ק אמר עליו  שהיה לו מזל רב, כי הוא נהפך ל"להיט ורב מכר" בין המדרשים. ממנו שאבה המסורת היהודית את הרעיון שישנן 613 מצוות בתורה, זאת אף על פי שיש יותר מצוות בתורה. גדולי ההגות היהודית בכל הדורות ניסו להצביע על המצוות בתורה המרכיבות מספר זה, וחוברו ספרים רבים על הבסיס המספרי הזה. אך כיוון שאין הגדרה מדויקת לכך, תמיד היו וויכוחים איזה מצוות נחשבות כחלק מן המניין הזה ואיזה לא.

ובכל זאת התמיהה במדרש זה איננה באה בגלל זה, אלא בגלל המשך דברי המדרש:

דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם. אמר רב המנונא: מאי קרא? (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה", "תורה" בגימטריא // שית מאה וחד סרי הוי, "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה שמענום. …(. בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב: (תהלים טו)  "מזמור לדוד [ה'] מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם". …

בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר: (עמוס ה, ד) "כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו". מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אימא: "דרשוני" בכל התורה כולה! אלא, בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה".[1]

ההפתעה היא, שהמדרש מוצא שבדורות שאחרי התורה העמידו את מספר המצוות הגדול על מספר קטן יותר. מה פירוש "העמידן"? האם הכוונה היא שכל 613 המצוות אפשר "להעמיד", דהיינו לקיים, על ידי קיום 11, 3 או אפילו 1? או, האם הכוונה היא שהמספר הקטן יותר מהווה את הבסיס, המעמד, שעליו חייבים לקיים את המצוות? לי נראית יותר הגישה השנייה. הגישה הראשונה נראית לי כגישה של כתות יהודיות מסוימות שאפשר לכנות אותם אנטי-נומיאני. היינו, גישה השוללת כל אפיון של מערכת חוק בדת. שפינוזה הוא שקבע שהיהדות היא לא דת אלא מערכת חוקים.

הגישה השנייה איננה שוללת את הרעיון שהתורה והיהדות, יש להן אפיונים של מערכת חוק ומשפט. אך היא טוענת, נגד שפינוזה, שאין לזהות את הדת היהודית כמערכת חוק. האמת היא שרוב היהודים מאז, גם תפשו את היהדות כדת נטולת תיאולוגיה, כדת שזהה עם מערכת חוקים, דהיינו ההלכה.

אבל, המדרש שלנו מבהיר שאין התורה אך ורק מערכת חוקים, אלא יש לה בסיס שעליו "עומדים" כל המצוות. אני רואה רעיון זה מנקודת מבט של עקרונות ראשונים. היינו, עקרונות-על האמורים להנחות את מערכת קיום ההלכה בכל שלב ושלב שלה. יותר מזה, עקרונות אלו מהווים את הבסיס לביקורת פנימית של כל הלכה והלכה, ובתור עקרונות שכאלה הם מהווים את הבסיס לשינוי כל הלכה על פי הביקורת העולה נגדה מנקודת מבט העיקרון.

הדעות השונות במדרש הם אם כן, ביטוי למחלוקת על מספר העקרונות ועל מהותם. כל דעה מייצגת עקרון תיאולוגי שונה. לדוגמה, מזמור ט"ו המייצג את תמציתו של המצוות של דוד המלך מבוסס על העיקרון שהתנהגות מוסרית/אתית היא הדרך לקרבה לאלוהים. המדרש נותן את ה"מילה האחרונה" לרב נחמן בר יצחק, הידוע כ"בעל אגדה". הפסוק שבשבילו מהווה את העקרון, בה' הידיעה- האחד שלפיו צריך לשפוט כל הלכה ולפיו צריכים אנו לתקן כל הלכה הוא: "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד).

שנים הפריע לי פסוק זה ומשמעותו. למדתי כי מדרש זה והפסוק עצמו מובאים כתמיכה ברעיון שהיהדות היא פלורליסטית באמונה, ולא כל כך משנה במה אדם מאמין כל עוד שהוא חי על פי אמונתו. האם יתכן שר' נחמן התכוון לזה? תשובתי היא לא, וכי אין הדבר כך. זאת משום שהרעיון הזה הופך את האמונה האישית של כל אדם לעיקר התורה, ואנו עדים עד כמה אמונות של בני אדם מסוגלים הם להיות רעים. לכן, אין הכוונה כאן עדות לשיטה רלטביסטית, המאשרת כל אמונה ואמונה שבעולם כעיקרון שהתורה מבוססת עליה.

אז, מה אם כן הרעיון האמיתי כאן? יום אחד בחורף רצתי במדבר בתוך פרחים ססגוניים ושמים כחולים עם נקודות נקודות של עננים לבנים יפים. פתאום הבנתי שהטעות בהבנת פסוק זה נבע מן הטעות בהבנת המושג "אמונה" בכלל, והתיבה "באמונתו" בפרט. אנו חיים בהשפעת השימוש של המילה אמונה כעניין שכלי, כקבלת היגדים מסוימים כאמת בלי כל דרך של ווריפיקציה (וידוי). המפתח להבנה בא לי מתוך פעילות הגוף ובצורה של פסוקים אחרים שהבהירו לי את הרעיון. חשבתי על הפסוק: "לִפְנֵי ה' כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ".[2]

מורי ורבי, הרב פרופ' השל, טען (והוא לא היחיד) שהמילה "אמונה" במקרא מתארת בראש ובראשונה את האלוהים. [מקור][3] לכן, ר' נחמן בר יצחק התכוון לזה: "האדם הצדיק יחיה בתוך, או באמצעות, אמונתו של האלוהים"! במילים אחרות, העיקרון שעל פיו אנו מבקרים ומתקנים את הדרך בה אנו מיישמים את התורה, הוא לא יותר ולא פחות מאשר מערכת האמונה של הקב"ה! העיקרון הזה תוחם את התודעה הדתית בראש ובראשונה באלוהים, באמונתו, ולא בתורה או במצוות בלבד. יוצא מזה שחלק בלתי נפרד והכרחי של החיים היהודיים הדתיים הוא חיפוש מתמיד אחר אמונתו של הקב"ה- כשתיאולוגיה ביהדות מתכוונת לזה.

תחילת החיפוש אחר אמונתו של האל

במקרא ישנם כמה מובנים של השורש "א.מ.נ" המאירים את המושג "אמונה" גם ביחס לאלוהים וגם ביחס לאדם, וכן ביחס למכלול הקשרים שביניהם. זאת אומרת, המושג 'אמונה' קשור ליחסים בכלל, ולא רק ליחסים בין אדם ואלוהים אלא גם בין בני אדם עצמם.

1. אמינות, מהימנות ויציבות  –  הטבע שנברא על ידי אלוהים הוא אמין

התכונה הבסיסית של אמינות, על פיה אפשר לבטוח במשהו באופן עקבי וביציבות גדולה, מתבטאת בטבע. דבר זה מתבטא בדרך בו הטבע עובד על פי חוקים, ולא מאכזב בהתנהגותו. תכונה זאת היא ביטוי של ה"אמונה" של הבורא עצמו. תכונה זאת נמצאת בטבע כי הבורא הוא בעל אמון ביסודו, ולכן אין העולם פועל על פי קפריזות, אלא לפי כללים המבטאים את ה"אמונה" של אלוהים.

תהלים פרק לו

ו( ה' בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים:

תהלים פרק פט

)ג( כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם:

)ו( וְיוֹדוּ שָׁמַיִם פִּלְאֲךָ ה' אַף אֱמוּנָתְךָ בִּקְהַל קְדֹשִׁים:

)ט( ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ:

תהלים פרק קיט

צ( לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד:

 

2. צדק, אמינות, מהימנות ויושר –  הראוי לאמון

פסוקים אלו מתארים את עשיית הצדק והמשפט האלוהי כראוי לאמון. במובן הזה ה"אמונה" היא התכונה של אמינות או מהימנות, שחייבת להיות מוחשית בכל תהליך של שיפוט. תכונה זאת קשורה בפסוקים אלו גם עם היושר, שהוא מרכיב מרכזי בבניית האמון בצדק הנעשה.

תהלים פרק צו

)יג( לִפְנֵי ה' כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ:

דברים פרק לב

)ד( הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא:

 

ישעיהו פרק יא

ה( וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו:

 

גם בני אדם יכולים לחקות תכונות אלו של האל, ואז להם יש "אמונה" או "אמונים". לעיתים, ישנה תחושת עצבות על שבני אדם בוחרים שלא ליישם תכונות אלו.

שמואל א פרק כו

)כג( וַה' יָשִׁיב לָאִישׁ אֶת צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמֻנָתוֹ אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָד וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה':

ירמיהו פרק ה

)א( שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ:

ישעיהו פרק נט

)ד( אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן:

3. חסד ואמון  –  האמון גורם לקבלת האחר למרות חולשותיו ומגרעותיו, זאת כדי לאפשר התייחסות אליו במידת החסד. תכונה זו היא גם חלק מן הביטוי "אמונה".

תהלים פרק צח

)ג( זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ:

תהלים פרק ק

)ה( כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ:

תהלים פרק צב

)ג( לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת:

איכה פרק ג

כב( חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו:

)כג( חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ:

תהלים פרק פט

)ב( חַסְדֵי ה' עוֹלָם אָשִׁירָה לְדֹר וָדֹר אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי:

כה( וֶאֱמוּנָתִי וְחַסְדִּי עִמּוֹ וּבִשְׁמִי תָּרוּם קַרְנוֹ:

לד( וְחַסְדִּי לֹא אָפִיר מֵעִמּוֹ וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי:

ישנה אכזבה כאשר נראה כאילו הקב"ה מפיר את אמונתו.

תהלים פרק פט

)נ( אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי נִשְׁבַּעְתָּ לְדָוִד בֶּאֱמוּנָתֶךָ:

4. תכונות האמונה משתלבות יחד

כל התכונות (יציבות, עקביות, יושר, צדק, משפט, חסד) הן תוצאה מהתייחסות של אמון. קשר של אמינות ומהימנות הוא הבסיס המאפשר הפעלת תכונות אלו. המכלול של הקשרים נקרא "אמונה", ופירושו התנהגות המגלמת, המממשת, והמטפחת, מכלול תכונות אלו בקשר הנוצר. המכלול נקרא "אמונה" כי הבסיס לכל אלו הוא האמון. בהמשך נראה כי גם במקרא זהו השימוש של המילה "להאמין".

כיוון שהתכונות וה"אמונה" הן חלק מן העולם, משום שהם נבראו על ידי אלוהים ומשום שהן חלק מתכונותיו, אזי גם בני האדם שנבראו בצלם אלוהים מסוגלים להביע ולהגשים תכונות אלו. כאשר הם אינם עושים זאת, זה נתפש כהפרת האימון של האל בהם וזה מהווה עילה לקב"ה לכעוס עליהם.

דברים פרק לב

)כ( וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

ירמיהו פרק ה

)ג( ה' עֵינֶיךָ הֲלוֹא לֶאֱמוּנָה הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב:

ירמיהו פרק ז

(כח( וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם:

ירמיהו פרק ט

)ב( וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה':

אבל, המטרה של התורה וכל המצוות והמשפטים שיש בה הינם לעזור לבני אדם לטפח ולהגשים את הפוטנציאל הזה הנטוע בם מימי בראשית.

הושע פרק ב

)כא( וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים:

)כב( וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה':

ישעיהו פרק כה

)א( ה' אֱלֹהַי אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן:

תהלים פרק יב

)ב( הוֹשִׁיעָה ה' כִּי גָמַר חָסִיד כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם:

תהלים פרק לז

)ג( בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה:

תהלים פרק מ

)יא( צִדְקָתְךָ לֹא כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי לֹא כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב:

תהלים פרק קיט

)ל( דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי:

תהלים פרק קיט

עה( יָדַעְתִּי ה' כִּי צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ וֶאֱמוּנָה עִנִּיתָנִי:

כאן, ובעוד פסוקים במקבץ זה, הקשר בין האדם והאלוהים בא לידי ביטוי על בסיס של "אמונה" הדדית. כאן המענה לתחושת ה"אמונה" של האל הוא "להיענות" לו גם באמונה. בהמשך מצויים פסוקים המצביעים על היחס של קיום המצוות והמשפטים של ה' מתוך "אמונתו". אנו מנסים להגשים בעולם רעיון זה, על ידי יצירת יחסים וקשרים של אמון בין בני אדם. ולכן, הפירוש של הרעיון של ר' נחמן בר יצחק הוא שהתנהגות זאת, יצירה זו של קשרים, כאשר היא נתמכת ואף מעוצבת על ידי "אמונתו" מהווה הדרך לקיום אמיתי של המצוות.

תהלים פרק קיט

)פו( כָּל מִצְוֹתֶיךָ אֱמוּנָה שֶׁקֶר רְדָפוּנִי עָזְרֵנִי:

תהלים פרק קיט

)קלח( צִוִּיתָ צֶדֶק עֵדֹתֶיךָ וֶאֱמוּנָה מְאֹד:

משלי פרק יב

)יז( יָפִיחַ אֱמוּנָה יַגִּיד צֶדֶק וְעֵד שְׁקָרִים מִרְמָה:

משלי פרק יב

)כב( תּוֹעֲבַת ה' שִׂפְתֵי שָׁקֶר וְעֹשֵׂי אֱמוּנָה רְצוֹנוֹ:

משלי פרק יג

יז( מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא:

משלי פרק יד

)ה( עֵד אֱמוּנִים לֹא יְכַזֵּב וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר:

משלי פרק כ

)ה( מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה:

)ו( רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא:

)ז( מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו:

איכה פרק ג

כג( חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ:

שמואל א פרק כו

(כג( וַה' יָשִׁיב לָאִישׁ אֶת צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמֻנָתוֹ אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָד וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה':

מלכים ב פרק כב

)ז( אַךְ לֹא יֵחָשֵׁב אִתָּם הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל יָדָם כִּי בֶאֱמוּנָה הֵם עֹשִׂים:

תהלים פרק לג

)ד( כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה:

דברי הימים א פרק ט

)כב( כֻּלָּם הַבְּרוּרִים לְשֹׁעֲרִים בַּסִּפִּים מָאתַיִם וּשְׁנֵים עָשָׂר הֵמָּה בְחַצְרֵיהֶם הִתְיַחְשָׂם הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם:

דברי הימים א פרק ט

כו( כִּי בֶאֱמוּנָה הֵמָּה אַרְבַּעַת גִּבֹּרֵי הַשֹּׁעֲרִים הֵם הַלְוִיִּם וְהָיוּ עַל הַלְּשָׁכוֹת וְעַל הָאֹצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים:

דברי הימים ב פרק יט

ט( וַיְצַו עֲלֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה תַעֲשׂוּן בְּיִרְאַת ה' בֶּאֱמוּנָה וּבְלֵבָב שָׁלֵם:

דברי הימים ב פרק לא

)יב( וַיָּבִיאוּ אֶת הַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַקֳּדָשִׁים בֶּאֱמוּנָה וַעֲלֵיהֶם נָגִיד <כונניהו> כָּנַנְיָהוּ הַלֵּוִי וְשִׁמְעִי אָחִיהוּ מִשְׁנֶה:

דברי הימים ב פרק לא

)טו( וְעַל יָדוֹ עֵדֶן וּמִנְיָמִן וְיֵשׁוּעַ וּשְׁמַעְיָהוּ אֲמַרְיָהוּ וּשְׁכַנְיָהוּ בְּעָרֵי הַכֹּהֲנִים בֶּאֱמוּנָה לָתֵת לַאֲחֵיהֶם בְּמַחְלְקוֹת כַּגָּדוֹל כַּקָּטָן:

דברי הימים ב פרק לא

)יח( וּלְהִתְיַחֵשׂ בְּכָל טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם לְכָל קָהָל כִּי בֶאֱמוּנָתָם יִתְקַדְּשׁוּ קֹדֶשׁ:

דברי הימים ב פרק לד

)יב( וְהָאֲנָשִׁים עֹשִׂים בֶּאֱמוּנָה בַּמְּלָאכָה וַעֲלֵיהֶם מֻפְקָדִים יַחַת וְעֹבַדְיָהוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי מְרָרִי וּזְכַרְיָה וּמְשֻׁלָּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים לְנַצֵּחַ וְהַלְוִיִּם כָּל מֵבִין בִּכְלֵי שִׁיר:

ברור מכל זה שהמילה "אמונה" קשורה לא במחשבה ולא ברציונאליות אלא ביישום של  יחסים. יש דגש על היחס של אהבה כלפי האל, אבל גם זה מתאפשר רק בתנאי שיש יחס של אמון לכתחילה. אולי זאת הנקודה המרכזית של ר' נחמן בר יצחק.

תהלים פרק לא

)כד( אֶהֱבוּ אֶת ה' כָּל חֲסִידָיו אֱמוּנִים נֹצֵר ה' וּמְשַׁלֵּם עַל יֶתֶר עֹשֵׂה גַאֲוָה:

חשוב גם לציין, כי אי אפשר לקיים יחס של אמון כאשר יש תחושה של אובדן, או במילים אחרות דיכאון. כל עוד שהדיכאון שורה באדם, נבצר ממנו לפתח יחסי אמון של ממש.

תהלים פרק פח

)יב( הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן:

בני הרב צבי גרץ הציע לגבי הפסוק הנדרש:  "אל תקרא יחיֶה אלא יֶחָיֶה", שאמונתו של הקב"ה מחיה ומושיעה ומביאה לעולם צדק, משפט וחסד, ולכן כל אדם שחי על פי רוח אמונה זו גם מחייה.

גרעין גישה זו במקורות חז"ל

הרעיון שהאמונה של הקב"ה מורגשת בבריאה ואכן קיימת כחלק מן העולם הנברא, נמצא במדרש:

ד"א "אהיה אשר אהיה", אמר הקב"ה במדת אמונה בראתי את העולם ובמדת אמונה אני מנהיגו ובמדת  אמונה אני עתיד לחדשו. ומנין שבמדת אמונה ברא את העולם שנאמר "ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי  עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן"  (ישעיה כה). ומנין שבמדת אמונה מנהיגו שנאמר  "אל   אמונה  ואין עול" (פ' האזינו), ומנין שעתיד לחדשו במדת אמונה, שנאמר "ואמונתי וחסדי עמו"  (תהלים פט).[4]

הזכרתי לעיל ששני הפסוקים הידועים במקרא על בני אדם שהאמינו, אברהם בברית בין הבתרים ובני ישראל בקריעת ים סוף, מתפרשים לאור הגישה זאת של "אמון". והנה אנו מוצאים במכילתא דרבי ישמעאל:

"אז ישיר משה ובני ישראל", ר' נחמיה אומר כל המקבל עליו מצוה אחת באמנה כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקדש. שכן מצינו באבותינו שבשכר אמנה שהאמינו אבותינו בה' זכו ושרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה שנא' "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ונאמר "אז ישיר משה ובני ישראל. וכן את מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות אמנה שהאמין בה' שנ' "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". וכן את מוצא שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה שנ' "ויאמן העם" (שמות ד, לא). וכה"א "אמונים נוצר ה'" (תהלים לא, כד) מזכירין אמונת אבות ואו' "ואהרן וחור תמכו בידיו" וגו' ואומר "זה השער לה' צדיקים יבאו בו" (תהלים קיח, כ). בבעלי אמנה מהו אומר "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו, ב). השער הזה כל בעלי אמונה נכנסין בו וכה"א "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור כי שמחתני ה' בפעליך במעשה ידיך ארנן" (תהלים צב, ב – ו) מי גרם לנו לבא לידי שמחה זו שכר אמנה שהאמינו אבותינו בעולם הזה שכלו לילה [לפיכך זכינו לעולם הבא שכולו בקר] לכך נאמר "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות". וכן יהושפט אומר לעם "האמינו בה' אלהיכם ותאמנו האמינו בנביאיו והצליחו" (דברי הימים ב' כ, כ). וכתיב "עיניך הלא לאמונה" (ירמיה ה, ג) וכתיב "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). וכתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג, כג). …. הא גדולה אמנה לפני הקב"ה שבשכר אמונה שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה שנ' "ויאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" וכן הוא אומר "ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו" (תהלים קו, יב)…[5]

גם כאן הפירוש של 'האמין' הוא לתת 'אמון'. יחסי אמון הם הבסיס שעליהם פועל מי שפועל בהשראת רוח הקודש. במדרש אחר מבהירים שהאמונה המדוברת פה איננה עניין הגותי או מחשבתי בלבד. אלא, היא יחס של אמון בה' שגורם למעשים המבוססים על האמון הזה. יחס של קבלת הבטחת האחר מתוך אמון בהם, ופעילות המבוססת על אמון זה.

ד"א "תשורי מראש אמנה" (שה"ש ד, ח), עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא… ובאיזה זכות אומרים ישראל שירה בזכות אברהם שהאמין בהקב"ה שנאמר (בראשית טו) "והאמין בה'", היא האמונה שישראל נוחלין בה, ועליו הכתוב אומר (חבקוק ב) "וצדיק באמונתו יחיה" …., ד"א "תשורי מראש אמנה", א"ר נחמיה לא זכו ישראל לומר שירה על הים אלא בזכות אמנה שנאמר "ויאמן העם" וכתיב "ויאמינו בה'", א"ר יצחק היו רואין כל אותן נסים שנעשו להם ולא היה להם להאמין?! אלא א"ר שמעון בר אבא בשביל האמנה שהאמין אברהם להקב"ה שנאמר "והאמין בה'" ממנה זכו ישראל לומר שירה על הים שנאמר "אז ישיר משה", הוי "תשורי מראש אמנה".[6]

אמונתו של אברהם כאן היא אמונה של יחסי אמון. דבר זה ברור בגלל שההבטחה על קבלת הארץ ועל הזרע שיהיה לו איננה מתקיימת. אברהם הולך ופועל לממש הבטחה זו מתוך אמון מלא בהבטחה שהוא שמע מפי הקב"ה. הוא מוליד ילד מן האמה, נוטע אשל וכורת ברית על הבאר, באר שבע. מעשים אלו מראים אמון מלא במה שהובטח לו. לאחר מכן הוא קונה את מערת המכפלה. התנהגות זאת מושווית לעומת בני ישראל שראו נסים על הים, ולכן אין פלא שהיו מאמינים- אין דבר זה נקרא 'אמונה' במדרש- אלא בזכות הדגם של אמונה של אברהם, הם זוכים לשיר.

הרעיון שהקב"ה חי על פי אמונתו ושהוא מחפש להפוך את בני ישראל לשותפים הדדיים איתו באמונה זו, מתקיים במדרש הבא:

א"ר יצחק בר' מריון )חבקוק ב'( וצדיק באמונתו יחיה )שצדיק באמונתו יחיה( אפילו צדיק חי העולמים מאמונתו הוא חיה, אמר הקב"ה בתחלה הרגתי בכורי מצרים שנאמר )שמות י"ב( ויהי בחצי הלילה וה' הכה וגו' אף כל בכור אשר יולד לך תהא מקדישו לי שנאמר )שמות י"ג( קדש לי כל בכור תהא מקדש לי הבכורות באמונתי הוי וצדיק באמונתו יחיה…[7]

בחינות הנושא בספרות הגות

הפירוש שהעדפתי למעלה של כוונת ר' נחמן בר יצחק, דהיינו שהניסיון לחיות על פי אמונתו של הקב"ה הוא כלל שמאפשר קיום, ביקורת ותיקון של התורה מופיע בגרסה דומה אצל ר' יוסף אלבו בספרו הגדול ספר העיקרים:

בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה וכו' (חבקוק ב' ד'), אין הכונה לומר כי בעשית י"א מצות או שש או ג' יקנה מן השלמות האנושי המדרגה שתושג מצד כל מצות התורה, או שבהן יקנה מדרגה מה מהשלמות ולא בפחות, אלא שכל אחד מן הנביאים היה מתכוין לעשות כללים כוללים מצות רבות מהתורה ומדות טובות כדרך שבני אדם עושים, כדי שעל ידם ישיג האדם מדרגה גדולה מהשלמות, כי למה שיקשה על כל אדם להעמיס על עצמו תרי"ג מצות, וגם יקשה עליו לעשות מצוה כתקנה מכל הצדדים על הדרך שבארנו למעלה בזה המאמר, היתה כונת כל הנביאים לעשות כללים שעל ידם תושג מדרגה גדולה מהשלמות קרובה למדרגה המושגת על כלל המצות, אף על פי שאי אפשר שתעלה למדרגה גדולה כמוה.

וכן מה שאמרו בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, הכוונה בו כי בעבור שחבקוק היה מתרעם על הצלחת הרשעים ויסורי הצדיקים, אמר בסוף דבריו הכלל הזה כי הצדיק כשיחזיק באמונתו להאמין בדברי הנביאים ולהבטחות השם יתברך שהבטיח לעשות דין ברשעים ולשלם שכר טוב לצדיקים, בשמירת הכלל הזה יחיה ולא יחוש לכל המקרים המתחדשים עליו ויסבול הכל בסבר פנים יפות, ובזה יזכה לחיי העולם הבא.

וכן דרך החכמים לעשות כללים למצות התורה, כבר אמרו על אחד מן החכמים האחרונים שבא אליו לסטיס מזויין ובעל עבירות ואמר לו, אני רוצה לשוב בתשובה ולשמור מצות השם יתברך אלא שאיני יכול להעמיס על עצמי רבוי המצות שבתורה כי לא אוכל שאת המשא ההוא, ואמר לו החכם תקבל עליך דבר אחד בלבד לשמרו כראוי, ואמר לו הן, אמר לו החכם אם כן קבל עליך לומר האמת, וקבל עליו והלך לדרכו, לימים היה הולך אותו הליסטיס ללסטס איש אחד ולהרגו, ופגע בו איש אחד אמר לו היכן אתה הולך, ונזכר אותו הליסטיס מה שקבל עליו לומר אמת וספר לאיש ההוא להיכן היה הולך, וכן פגע בו איש אחר ושאל לו להיכן היה הולך וספר לו, מיד הרהר אותו הליסטיס בלבו אלו השנים יהיו עלי עדים ויהרגוני, וכן אירע לו פעמים רבות בכל מה שהיה רוצה לעשות עד שנמנע בעבור זה ממעשיו הרעים, הנה מבואר כי על זה הדרך יתכן כי בשמירת כלל אחד או ב' כללים או יותר ישמור האדם רוב מצות התורה או חלק גדול ממנה שעל ידו יזכה למעלת חיי עולם הבא או למדרגה גדולה ממנו:[8]

לא רק שהניסיון לחיות באמונתו של הקב"ה מהווה בסיס לקיום התורה, בסיס שמצריך רגישות תיאולוגית, אלא שהוא כלל הכולל את כל המצוות. על פי סיפור נפלא זה תפקיד הרב הוא לחפש דרכים לעודד אנשים לקיים מצווה אחת שהיא כללית כל כך שקיומה יגרור אחריה קיומן של מצוות אחרות. הרעיון פה נראה כאילו מוכן ומזומן לעולם חילוני שבו "אמונה" במובן הקלאסי איננה קיימת, אבל "אמונה" במובן שהוצע פה כן קיימת, בעיקר במצוות בין אדם לחברו. אבל ישנו גם פוטנציאל ואפילו בפועל, ליצירת אופי יהודי לחיים, ואופי יהודי לתרבות הסובבת אותנו.

לעניין האמונה כאמון בסיסי וכמנוגדת לדיכאון כותב הרמב"ן:

ואני מזהיר עוד למי שירצה להיות ממי שנאמר עליו וצדיק באמונתו יחיה, ואינו חפץ להמנות עם הנאמר בהם בנים לא אמון בם, שלא ישתדל בחקירה הזאת מפי הספרים ורוב המדברים בענין הזה, ויבין וידע כי אין הספק הזה רב מאד בעניני (נ"א: בעיני) בני אדם ואיננו צריך כרוב הענינים המתקשים בתחלת העיון, וכבר בטל הרבה מן המחקר הזה הרב הגדול ז"ל בטענותיו בפרק שנים עשר מספר מורה הנבוכים, אמר ז"ל כי יעלה על לב ההמון כי רעות העולם יותר מן הטובות, וכשתערוך מנוחות האדם ותענוגיו בזמן מנוחתו אל הדאגות והמכאובים הקשים והפגעים והחליים והמכשולות…[9]

כאן ברור הקשר שבין "אמונה" כיחס של אמון אל העולם, ובין הדיכאון שבא מתוך התבוננות ושקיעה בכל הדברים הרעים שקורים בעולם ושאנשים עושים בעולם. הרמב"ן גם מביא את הרמב"ם כתומך בגישה זאת. בזאת יתכן ששניהם מתבססים על מאמר מספרות חז"ל המדרשית:

הכל ברא הקב"ה בעולמו חוץ ממידת השקר שלא ברא, ומידת עוול שלא עשה, שנאמר "הצור תמים פעלו כי  כל דרכיו משפט  אל   אמונה  ואין עול צדיק וישר הוא"  (דברים ל"ב ד')…[10]

ברור ממדרש זה שהאמונה של אלוהים שעל פיה נברא העולם ושמהותה קיימת כחלק מן העולם הנברא מתנגשת עם שני דברים שאלוהים לא ברא בעולם: העוול והשקר. שני הדברים הללו נבראו על ידי בני האדם. אם כן, ברור שמטרת החיים באמונתו של האלוהים קשורה להתגברות על שני היצירות האנושיות האלו, וגם קשורה להתגברות על הדיכאון שנולד בנו בעקבות ההיחשפות להם.

בהמשך ברצוני להציע ניתוח נוסף ומפורט יותר של אמונה זו, כולל דרכי יישומה בחברה היהודית בכלל ובקהילות שלנו בפרט.

נקודות שיחה:

הטראומה של האנטי-שמיות, והשואה כשיא הטראומה, עדיין רובצת עלינו. חלק ניכר מן הזהות היהודית נגזרת מן הטראומה הזה. ככל שהאנטי-שמיות גוברת יש רגשות מעורבות אצל ההנהגה היהודית: פחד ושמחה. פחד, כי יש לנו ניסיון, ושמחה כי נוצרה הזדמנות חדשה לאחד את היהודים. נדמה לי שאין בכלל מחשבה עד כמה הטראומה הזה מבריחה אנשים מן הזהות היהודית. כמו כן, אין תודעה עד כמה הטראומה הזה מתפקדת כמעצב של הזהות היהודית. סטנדאופיסטית ישראלית: "אומרים שהנסיעה להודו זה משהו. הודו זה משהו משהו. אומרים שמי שלא היה שם לביקור לא יבין בכלל… מה זה, אושוויץ?" לאור התיאולוגיה המוצעת פה, הטראומה הזאת היא אובדן האימון באופן מוחלט. ולכן, אין פלא שאי אפשר לדבר על אלוהים בעקבות השואה.

הערכים שעומדים כבסיס להלכה. כשלון מדינת ישראל לממש את הערכים המוסריים של הדת היהודית במעשים הוא הסיבה למשבר האימון במדינה. היא כאילו מתכחשת לזהותה ה"מדינה יהודית". אפילו בלחצים של המלחמה נגד טרור, אנשים רבים מצפים מימוש של ערכי יסוד של היהדות, וזאת ההגדרה, אפילו אם היא בתת-ההכרה, של "מדינה יהודית". ערכים כמו: לימוד, צדקה, גמילות חסדים, צדק, יושר, אחווה וכבוד האדם, קהילתיות ועוד מוזנחים על ידי הממשלה כאילו אין להם חשיבות בסדר היום של המדינה. בו בזמן שרוב העם משתוקק להם ומנסה בכוחות עצמם לממש ערכים אלו בחברה.

בתנ"ך יש זרם פרטיקולרי וזרם אוניברסלי. הגדולה של חלק גדול מן המקרא היא בשילוב בין הזרמים האלו. לא מוותרים על צד אחד. אבל, ברור שיש חשיבות מכרעת לבחירה של הצד המוביל והצד שנותן את הטון למכלול. הייתי אומר שעד עכשיו, ברוב המקרים, הצד המוביל בעולם היהודי היה הצד הפרטיקולרי. יש מקרים רבים של ההפך, אבל גם שם, כמו בחלק מן הקבלה, מהר מאוד הצד הפרטיקולרי חזר לראש סדר היום. עתיד מדינת ישראל תלוי ביצירה ומימושה של יהדות שבה הצד האוניברסלי יוביל.