משפט וצדקה: בין שלטון ושויון, כח וחרות[i]

מאת: הרב מיכאל גרץ

בערוב העשור השביעי.

מדינת ישראל זקוקה באופן נואש לחזון שישלול את ראיית היהודי כקורבן ויקַבֵּעַ את הדימוי של היהודי כאדם הרואי. חזון זה יפרש את הדת היהודית כמכשיר שמאפשר את השגת שני היעדים האלה בעודו שומר אמונים לתפישה היהודית המרכזית: שאלוהים האמין בבני-האדם ולכן ברא את כל בני-האדם בצלמו, וייעודו של עם ישראל הוא לאֵמת לעין כול את אמונו של אלוהים בבני-האדם.

מה היו המטרות הפילוסופיות של הציונות? המושג העיקרי של המחשבה הציונית היה מהפכה בכל תחומי החיים היהודיים והתרבות היהודית. הרבה דובר על מהפכה בפוליטיקה, בתרבות ובכלכלה של היהודים. היו אפילו מי שחשבו על מהפכה בזהות היהודית, והגדירו את מטרת הציונות כיצירת "יהודי חדש". אבל יש יוצא-מן-הכלל זוהר אחד במערכת-חשיבה מהפכנית זו – התחום של הדת היהודית.

מה היו מטרות הציונות במה שנוגע לדת ישראל? מעטים בלבד העזו לחשוב על מהפכה בתחום זה. ראש וראשון להם היה הרב חיים הירשנזון, והיו אחרים – הרב קוק, במידה מסוימת, והרב האמריקני מרדכי קפלן. אבל למושג "יהודי חדש" לא היתה מקבילה, לא היתה "יהדות חדשה". כמה "מהפכנים" חשבו שאל מדינת היהודים שתקום יועברו המנהגים הדתיים וההשקפות הדתיות שהיו נחלת היהודים בגולה, יועברו אליה אפילו בגדי הגולה המסורתיים.

מנהיגים ציוניים לא-דתיים מהרצל ועד בן-גוריון קיבלו את האַנומאליה הזאת. אבל היתה להם הסתייגות אחת: הם רצו להבטיח שמוסדות הדת לא ישתלטו על המדינה, ולכן הציבו עליהם אמצעי פיקוח קפדניים. בלטו בקבוצה זו אחד-העם ובמיוחד חיים נחמן ביאליק, שכתב על דרכים למיזוג תרבותה של המדינה ההולכת ונולדת עם ערכים מן המסורת היהודית, ובעיקר מארון-הספרים היהודי. הוא לא חשב על יצירת "דת" יהודית חדשה, אלא על שימוש במקורות היהודיים הקלאסיים לשם יצירת תרבות "עברית" שתהיה למעשה חילונית.

כבר בצעירותי חשבתי שבציונות הזאת היה חסר חלק מהותי. נכון שנדרשה חשיבה מהפכנית בכל התחומים שנזכרו, אבל יותר מכול חשיבה כזאת נדרשת במה שנוגע ליהדות. שיבה של העם היהודי למולדתו והשגת ריבונות על מדינתו יהיו לא שלמות ולא משמעותיות בלי חזון של יצירה דתית מתחדשת, המשתלבת בעשייה הפוליטית של ישראל. אלו שרוצים לבצע שינוי עמוק ומהותי ביחס למהפכה הנדרשת בתחום הזהות היהודית של עם ישראל, חייבים לעשות זאת בזירה הקובעת והמשפיעה ביותר בתקופה הציונית-הזירה הפוליטית.

התרבות הפוליטית בישראל: הצורך לישות פוליטית חדשה

הרבה ממה שנאמר על אודות החברה ניתן ליישום בתרבות הפוליטית בישראל, שמקורותיה הם במפלגות שהיו כלולות בתנועה הציונית בראשיתה. אבל תהליך ה"טמיעה" נמשך בתרבות הפוליטית הישראלית העכשווית. רוב המפלגות שהיו קיימות בשנותיה הראשונות של המדינה נעלמו, ואלו שנשארו השתנו או התמזגו עם מפלגות אחרות. כיום ישנן בישראל 79 מפלגות רשומות, מהן עשרים יש להן נציגים בכנסת; 19 מפלגות התמודדו בבחירות האחרונות אבל לא הצליחו להכניס לכנסת אפילו חבר-כנסת אחד, ועשר מפלגות לא התמודדו בבחירות אבל הן מוּכּרות כמפלגות פוליטיות. משנות המדינה הראשונות ועד הכנסת הנוכחית היו ל-92 מפלגות נציגים בכנסת, מהם ששירתו בה כמה קדנציות ומהם ששירתו קדנציה אחת בלבד. זהו כנראה שיא עולמי. בישראל הכול סובב סביב המפלגות הפוליטיות אשר בה, וזה היה המבנה המסורתי שלה מיום שקמה. לא להבין שישראל היא מדינה שנושמת פוליטיקה פירושו הכחשת האמת של קיומה של מדינה יהודית עצמאית בישראל, דהיינו ישות פוליטית.

מדוע אלה הם פני הדברים? האם האופי היהודי של מדינת ישראל הוא הגורם לכך? הסיבה להתרבות המהירה של מפלגות בארץ היא שכל קבוצה של אזרחים שאינה מעורבת בתהליך הפוליטי באמצעות מפלגה פוליטית תתקשה מאוד לעשות את הדברים הבאים:

• לפרסם ברבים את רעיונותיה ועמדותיה;
• לרכוש מעמד ו"לגיטימציה" בעיני הציבור;
• להבטיח גישה לקרנות ציבוריות;
• להשפיע על המדיניות הממשלתית והציבורית.

לפיכך, עם כל הקשיים האפשריים והסכנות הרוחניות הנלוות להיותה של תנועה מפלגה בין מפלגות, דעתי היא שאין ברירה אלא להקים מפלגה פוליטית ולהיכנס לזירה המרכזית של החיים הישראליים.

לבזבז או לאחוז

משעה שמפלגה נרשמה בפנקס המפלגות מותר לה לקבל כספים בשביל פעילויותיה וכדי לפרסם את מצעה, כחלק מחוק המפלגות. בשנה של בחירות כל מפלגה הרצה לכנסת מקבלת הקצבה מוגדלת לפרסומות וכן זמן רדיו וזמן טלוויזיה בשביל הפצת רעיונותיה. היתרונות שבכך ברורים. גם החסרונות ברורים, אבל בחברה הישראלית הסיסמה היא "אני פוליטי, מכאן שאני קיים". הימנעות מכניסה לזירה הפוליטית כמוה כהכרזה על עצמך כבעל חשיבות משנית בחברה הישראלית.

יש גם לומר שבתרבות הפוליטית בישראל ישנם מאפיינים של המנטאליות צרת-האופקים של בּוֹנְצֶ'ה – מנטאליות הקורבן. ברוב המקרים מפלגות נוצרות כאשר קיימת אוכלוסיה הרוצה משהו חומרי מן הקופה הציבורית. חזון של עתיד המבוסס על יחסים הוגנים, כנים ומתחשבים בין כל האזרחים הוא דבר נדיר, או שהוא עלה תאנה לכסות בו מטרות אחרות, חומריות. לשום מפלגה אין מצע המשקף בבהירות את שיתוף הפעולה האופטימיסטי ואת תחושת הלכידות של ימי הקמת המדינה.

חזוננו הוא גישה "ציונית" לדת. גישה זו, בעודה מעוגנת בהכרת העבר ובמחויבות לו, מביאה בחשבון בבהירות ובהחלטיות את ההווה – את חייהם, מנהגיהם ונסיונם של כל היהודים החיים כיום. לכך יש להוסיף חזון עתיד המבוסס על הערכים החשובים ביותר של המסורת היהודית מימי התנ"ך ועד ימינו. הדת שלנו תהיה התוצאה של יחסי-גומלין בין העבר, ההווה והעתיד, וככזאת היא תהיה סוג של "מהפכה". מצע מרכזי בגישה יהיה החזון של יהדות מתחדשת באמצעות תהליך של מהפכה ציונית.

חלק מן החזון יהיה הפרדה ברורה בין המדינה וחקיקה דתית כשיש להדגיש בצורה ברורה כי אין המדובר בהפרדת הדת מהמדינה. החוק במדינה לא ימשיך לאפשר דת מדינית ממסדית. ההפרדה המודרנית בין מדינה וחברה אזרחית מרמזת שלכל פרט במדינה קיים בעקרון ובחוק היכולת לשלוט על התנועה שלו, הרכוש שלו ועל האמונה שלו. בעניין הזה אם כן אין מדינת ישראל מדינה מודרנית וזה גם מסביר למה הסמכות היא כל כך חשובה לרבנות הממסדית של המדינה ולמה הם ילחמו עד הסוף לקיים אותה. זה גם מראה את הדילמה של אלו שמשתוקקים למדינה 'מודרנית' שמניחה חופש הפרט וכו'. המבחן הגדול של הפרדת המדינה והחברה האזרחית אם כן הוא שדה המלחמה על החברה הישראלית, וקרב המפתח במלחמה הוא הפלורליזם הדתי, שבעקבות הצלחת קרב זה יזרמו כל החירויות האזרחיות וההגבהה של החברה האזרחית לערך הראשון במעלה לטובת החברה כמו שזריחת החמה באה בעקבות הלילה.

            אין זה אומר שהמדינה לא תתמוך באופן גלוי בקבוצות דתיות או בפעילות דתית, אבל המדינה לא תקבע לאנשים פרטיים את הנוהג הדתי שלהם. ההשלכות גם עבור דת וגם עבור דמוקרטיה בישראל יהיו רבות ובריאות. גם כן נוכל סוף סוף לצרף חידושים הלכתיים מסוימים, למשל חידוש שיטת התקנות, המשך תהליך המדרש, והחינוך לערכים חברתיים ומוסריים.

עוד מצע בגישה שלנו יהיה עידוד פתוח לגיור ליהדות. אנשים חיים במדינה שירצו לחיות כיהודים אזרחי המדינה יקבלו עזרה תמיכה ועידוד לעשות כן. אולי אפילו נוכל לקדם התחדשות הלכתית בעניין זה.

אנו גם נדגיש חינוך יהודי כפי שאנו מבינים אותו. נדגיש איך הטקסטים הקלאסיים והמסורות של עמנו טפחו השקפות שונות ומגוונות כדי להרחיב אופקים, ולטפח את היכולות להתמודד עם מצבים מורכבים. בתוך זה נדגיש צדק חברתי כעמוד מרכזי של תפישת החברה ביהדות. השגת צדק חברתי למעשה  היא משימה מיוחדת למנהיגות חברתית, אבל בו בזמן היא גם אחריות אישית של כל אחד ואחד. צדק חברתי, במובן של טיפוח טובת הכלל ויצירת תנאים שבהם כל פרט יכול לממש אותו, הוא חלק של החובות המשותפות לממשל ולאזרחים הפרטיים.

עלינו לשאוף לכלול כחלק מן הסדר יום הפוליטי את הקושי העצום של התמודדות עם היחס בין מטרות פוליטיות לאמצעים פוליטיים, והאיזון בין הרעיון של הטוב והמציאות של המונופול על היכולת להפעיל אלימות לגיטימית. אנו חייבים לפעול עם גישה מציאותית לכוח דווקא לאור המחויבות שלנו לערכים, ולעשות את המפעל המרכזי שלנו הטיפוח של משא ומתן פנימי למעורבות של אזרחים טובים בטוב הציבורי.

זה לא יהיה תפקיד קל. נדרשים פה מחקר, חשיבה ודיונים אינטנסיביים כדי לנסח מצעים וחזונות – זהו מבצע אדיר! אבל לדעתי אין לנו ברירה. כרתנו ברית עם אלוהינו והיא מחייבת אותנו לציית לו. ברית, כגון ברית הנישואין, בהכרח כלולה בה הסכמה להיענות לתנאיו של הצד השני לברית. כדי שלא ניחשב מפֵרֵי ברית אנחנו חייבים להיענות לצווי האלוהים ששמענו בסיני: אהבו אותי, לימדו את תורתי, ומִצאו דרכים ליישם את הבנתכם את התורה במציאות חייכם. אין לנו ברירה. בעת ובעונה אחת גם נציית וגם נלמד. נעשה ונשמע.

[i] הכותרת נשענת על ספר חשוב: פרופ' משה ויינפלד, משפט וצדקה בישראל ובעמים, האוניברסיטה העברית, 1985

 

הניתוח של הרעיון הפוליטי ביהדות של המשנה נשענת על:

Gillian Rose, “Would that they would forsake Me but observe my Torah”, Midrash and political authority, Chap. 4 in Mourning Becomes The Law: Philosophy and Representation by Cambridge Univ. Press, 1996,  p. 77 – 100