אסתר נחשפת: עוד פולמוס סמוי בתנ"ך  /  מיכאל גרץ

אחד הזרמים העיקריים בחקר התנ"ך בימינו ידוע כמחקר בין-טקסטואלי, או בקצרה – בין-טקסטואליות. כפי שמשתמע מהמילה, זוהי תיאוריה של ספרות המבוססת על אינטראקציה והערות פנימיות של חלק אחד של הגוף לחלקים אחרים. בעבורי זה נראה בדיוק כמו שם מגונדר למדרש. מהו בעצם המדרש במהותו אם לא בין-טקסטואלי במובן הטהור של המילה? בעת האחרונה שילבו אחרים דרך זו לקריאת טקסטים, אולי תוך התמקדות ביותר מאספקט אחד, או אולי רק תוך התאמת הפרמטרים של בין-טקסטואליות, והגדירו את לב המאפיינים של הסיפור התנכי כפולמוס.

אחת העבודות העיקריות בתחום היא זו של יאירה עמית, Hidden Polemics in Biblical Narrative, Brill 2000. הטקסט המקורי בעברית של עמית ראה אור רק בשנת 2003, "גלוי ונסתר במקרא: פולמוסים גלויים, עקיפים ובעיקר סמויים", בהוצאת ידיעות אחרונות.

בספרה נותנת עמית דוגמאות מרתקות של פולמוסים סמויים בתנ"ך. אחד המאפיינים של הסגנון הוא להתווכח עם הצגות שונות של אירועים ורעיונות דומים ועם סיפורים תנכיים אחרים, כלומר, בין-טקסטואלי.  בהקדמה לספרה מסבירה עמית שההנחה האופרטיבית של הספר שלה היא שהספרות המקראית היא אידיולוגית במהותה, וכל הג'נרים כגון היסטוריוגרפיה, סיפורת, נבואות, תהילים, חוקים וספרות החכמה, ואפילו התת-ג'נרים במקרא, כגון רשימות, משלים, נאומים וכדומה מופעים כי בדרך זו או אחרת הם משרתים צרכים אידיולוגיים.

עמית ממשיכה להסביר עוד הנחת עבודה שהקנון המקראי הוא מטיבו רב קולית, וריבוי הקולות הנמצאים בתוכו הם תוצאה של תנאי החיבור ועיצוב של החומר. לכן, כל נסיון לחשוף הרמוניה בכל הטקסטים בהכרח מצריך קריאה מאולצת של הטקסט, קריאה סוטה שכדאי להחליף אותה עם הקשבה עמוקה לקולות השונים, השוני בינהים, והפולמוסים שהם מייצגים.

עמית בודקת פולמוסים מפורשים וגם סמויים על מנת להגדיר ולחדד את התופעה של פולמוס נסתר או סמוי. מתוך התובנה הבסיסית שהספרות המקראית היא מפלמסת, ולכן אין המשמעויות שלהן חד משמעיות, ושיש לה נטייה להדגיש קיום מחלוקות וגישות רב גווניות, כל זה מצביע על קו של המשכיות בין הספרות המקראית והספרות החזלית של התורה שבעל פה שהתפתחה בעקבותה. ספרות חז"ל פיתח והשלים התרבות של מחלוקת פולמוסית ויצרה צמתים של מפגש בין דעות וגישות שונות עד כדי כך שהיא הפכה את הוויכוח לעניין מרכזי בזכות עצמו, עניין לא פחות חשוב מהפסק שבא בעקבות המחלוקת. לפי עמית תחילת התופעה הזאת בספרות רבנית נמצאת כבר בשימור ריבוי הדעות והגישות זה לצד זה בפולמוסים הקיימים בספרות המקראית.

אסתר כספר יוסף ב'

כחלק מקורס בנושא החגים שנתתי במכללת קיי בבאר שבע ב-1977, הבחנתי בתופעה, מבלי שהיה לי שם עבורה, בקשר שבין סיפורי יוסף ובין מגילת אסתר. במבט שטחי וכללי בלבד בשני הסיפורים, היה לי ברור שהם קשורים. דמויות יהודיות צעירות, יפות, כריזמטיות ונבונות, מוצאות עצמן מנותקות מעמן וממשפחתן, ובשל נסיבות מדהימות מגיעות למעמד של כוח וקירבה למלך, ומנצלות את מעמדן הרם כדי להציל את עמן ומשפחתן מכליה. בשעת השיעור, כששאלתי את תלמידי את איזה מסיפורי התורה מזכיר להם סיפורה של אסתר, כמעט כולם זיהו מיד את יוסף.

במהלך הדיון נחשפו שתי דוגמאות ספציפיות שחיזקו את הרושם הכללי: 1. בשני המקרים ההתמקדות בעם היהודי ולא בדמויות עצמן באה לאחר שנחשפה העובדה ששניים מהשרים קשרו קשר נגד המלך. 2. בשני הסיפורים הגיבור/ה מנצל/ת את תבונתו/ה כדי להשפיע בדרך מתוחכמת על המלך, לטובת העם היהודי.

בהמשך ההכנות לקורס מצאתי עבודות נוספות שקישרו בין שני הסיפורים והראו קשר חזק ביניהם בשפה, במילים, בתחביר, בביטויים ובמוזרויות ההבעה. וזהו הרי עיקר העיקרים של מדרש ושל מחקר בין-טקסטואלי. הבעיה היא שהמדרשים מפוזרים, ולכל מדרש יש סיבות משלו לאבחנה בהקשרים הלשוניים. ההקשר הלשוני מהווה קישור לרעיון, לדרשה או, למה שלמדתי מאוחר יותר לקרוא לו, לפולמוס.

שני מאמרים מודרניים בלטו כבסיס לטענה שעל פי אמות מידה של בלשנות, מגילת אסתר היא בעצם יוסף ב'. מאמר אחד היה בגרמנית, של L. A. Rosenthal, in Zaw, 1895 . גישה זהה היתה ב-Kaufman, Toldot… vol. 8, p. 439 ff. . הגישה המקיפה ביותר היתה של משה גן ב- Tavriz, 31, 1962, p. 144-149.  כותבי המאמרים, בעיקר משה גן, משכנעים בנימוקיהם שאסתר היתה תלויה ביוסף. במיוחד שפתה של אסתר מזכירה מאוד את יוסף, וכל האספקטים האחרים הנזכרים במאמר נראים כברורים מאליהם.

תשע נקודות דמיון בשפה מוצגות בטבלה בסוף מאמר זה. יש דוגמאות רבות נוספות במאמרים שנזכרו לעיל, אולם אלו שמוצגות כאן מתייחסות בעיקר לפולמוס הסמוי בין יוסף ואסתר.

יש לציין שבמרבית המקרים השפה במגילת אסתר היא סאטירית או שהיא פרודיה על סיפורו של יוסף. לדוגמא, בסעיף 1 בטבלה, השפה המתארת את איסוף התבואה  היא חיובית, ומעידה על החלטה נבונה. אותה שפה במגילת אסתר היא צינית. האיסוף אינו של תבואה אלא של בני אדם. החלטה אווילית היא לאסוף את הנשים כאמצעי לבחירת מלכה, ולא לבחור את המלכה על-פי מעמדה, או על-פי הצרכים הדיפלומטיים או הכלכליים של המדינה. סירובו של יוסף, בסעיף 4, הוא מעשה של מוסריות ויושר. לעומת זאת, סירובו של מרדכי אינו מוסבר. אכן, פרשנים רבים הציעו הסברים שונים לעקשנותו של מרדכי. במקרה זה התוצאה היא סיכון כל העם היהודי, ולא רק כליאתו של אדם אחד. העברת טבעת המלך ליוסף, בסעיף 5, היא סימן טוב. במגילת אסתר נאמרות אותן מילים פעמיים, כאשר בפעם הראשונה העברת הטבעת היא סימן רע מאוד. המילה 'ויתאפק' (משורש אפק), בסעיף 7, מופיעה בתנ"ך אך ורק בשני סיפורים אלה. הדמיון המפתיע והחשוב ביותר מופיע בסעיף 6. היות וזהו בבירור המאפיין המרכזי בפולמוס בין שני הספרים, נעסוק בכך מאוחר יותר, בחלק העוסק בפולמוס העיקרי שבין אסתר ויוסף.

הפולמוס התיאולוגי והלאומי של אסתר ויוסף

לאחר שלימדתי את מגילת אסתר מספר פעמים בהקשר לחג הפורים, וציינתי את ההתייחסות ליוסף, ראיתי משהו שלא הבחנתי בו קודם. היתה זאת תשומת הלב הרבה שהקדיש המחבר של מגילת אסתר לנושא מעבר הזמן. עובדה זו תהיה המפתח להבנת טבע הפולמוס של אסתר עם יוסף. זהו פולמוס שיש בו נושאים תיאולוגיים ולאומיים כאחת.

ייצוג הזמן בספרות

ייצוג מעבר הזמן מהווה קושי לכל מחבר או סופר, היות ועליו לתאר אותו במילים. יש מספר טכניקות בסיסיות לתאר מעבר זמן: 1. ציון תאריכים ספציפיים. 2. התייחסות לגילאי הדמויות. 3. תיאור מעבר זמן פסיכולוגי.

באופן פסיכולוגי, הזמן יכול לעבור מהר או לזחול בקצב של צב. דחיפות או מיידיות נותנת תחושה של מרוץ כנגד הזמן. לעומת זאת, חוסר דחיפות או שעמום מקנים את התחושה שהזמן זוחל. תיאור זה של זמן אינו קל למחבר. אפשר לתאר את הזמן במילים ברורות או לרמוז במילים כגון 'בהלה' או 'דחיפות' המתארות תחושות הקשורות למעבר הזמן. דרך אחרת היא לעורר בקורא ציפיות על משמעות הזמן על-ידי קישור אירועים בסיפור לתאריכים בעלי משמעות היסטורית, כמו למשל ה-4 ביולי לאמרקאים ו ה' באייר לישראלים, או ליום ההולדת של דמות בעלילה.

בתנ"ך אנו מוצאים את כל הטכניקות הבאות לקביעת זמן:

1. פירוט תאריכים ספציפיים קשור לעיתים קרובות לתאריכי שלטונו של מלך.
2. תיאור זמן יחסי בדרך כלל נעשה על-ידי ציון גיל הדמות.
3. ציון זמן ביחס לאירוע היסטורי, כגון, מלכים א', פרק ו', 1 : 480 שנה מאז יציאת מצרים.

ציון זמן פסיכולוגי הוא תופעה נדירה בתנ"ך.ⁱ

נדמה שבספרות התנכית יש התעלמות מתחושות פסיכולוגיות. רגשות נצפות רק על-ידי ראיית מעשים חיצוניים. אי לכך, מילים המתארות רגש הקשור לזמן מסוים הן נדירות.

מגילת אסתר

מגילת אסתר הוא ספר ייחודי בספרות התנכית. ראשית, וזו עובדה המצוינת לעיתים תכופות, אלוהים אינו נזכר בספר. מעבר לכך, הספר משולל כל תחושה של השגחה אלוהית. מבחינה זו, נדמה שהספר אינו ראוי להיכלל בקובץ ספרים דתי כמו התנ"ך. שנית, כפי שמציינים רבים, הספר מספר שוב את סיפורו של יוסף, כסיפור המשך בוטה. ולבסוף, עובדה שאינה מצוינת על-ידי רבים – אין בספר ולו גם התייחסות אחת לארץ ישראל, מלבד ציון עקיף, על-ידי ציון המקום ממנו הוגלה מרדכי (פרק ב, 6). נעדר במגילה הנושא הרגיל הרומז על קיבוץ הגלויות וההבטחה לחיים בארץ ישראל, וכמו כן נעדר גם שמו של אלוהים.ⁱⁱ

ולבסוף, מגילת אסתר היא ספר ייחודי ביחסו לזמן. זהו הספר התנכי היחיד אשר באופן עקבי

1. מציין את הזמן ביחס לשנות מלכותו של המלך אחשורוש.
2. משתמש בתחושות ורגשות לגבי מעבר זמן מהיר או איטי כדי להתקדם בעלילה. הוא גם משתמש במילים המביעות רגשות הקשורים למעבר הזמן.
3. משתמש בתאריכים ידועים ומשמעותיים כדי להעלות אסוציאציות היסטוריות שמהוות פרשנות אירונית לעלילה שבספר.

קורא שאינו מבחין בשימוש בנושא הזמן במגילת אסתר מפסיד את אחד האלמנטים של הפרשנות הפנימית של מחבר הסיפור, ומפסיד חלק מהמאמרים המוסגרים המהנים ביותר בסיפור הקומי שלפנינו. בכוונתי לבחון את השימוש בזמן במגילת אסתר ולדון במסקנות התיאולוגיות והפוליטיות-לאומיות שאותן אסיק כתוצאה מבחינה זו.

חלוקת העלילה על-פי זמן – מלכות אחשורוש

סיפור המגילה מחולק לארבע 'מערכות'. מעבר הזמן בכל מערכה הוא מאוד ברור. בחינה מעמיקה יותר חושפת שימוש במעבר הזמן כדי לחשוף הנחות תיאולוגיות בסיסיות ומסר לאומי/פוליטי.

הפסיכולוגיה של הזמן – קצב וזיכרון

הקצב בספר משתנה ממערכה למערכה. המערכה הראשונה נמשכת ארבע שנים. האירוע הראשון בספר הוא סעודה הנמשכת  180 יום – כמעט חצי שנה!!! הזמן עובר לאט. הקצב במערכה השנייה דומה. המערכה נמשכת ארבע שנים ושני חודשים. עם זאת במערכה השנייה לא מצוינות רק השנים למלכות המלך, אלא גם החודשים. למרות העובדה שהזמן עובר מאוד לאט, המערכה הראשונה והשנייה מתוארות כל אחת בפרק אחד בלבד.

במערכה השלישית משתנה קצב הזמן באורח דרמטי. כל המערכה נמשכת עשרים ואחד יום בלבד, אפילו פחות מ\מן הסעודה הראשונה של המלך אחשורוש. המערכה מתוארת בפרטי פרטים וסיפורה מתואר במספר פרקים. כדי להדגיש את כוונת המחבר המראה שקצב הסיפור השתנה, יש שימוש במילים המתארות תנועות מהירות,  שכמו מיועדות להראות שהקצב של הדמויות, המנומנם משהו עד כה, השתנה לתנועות מהירות ותזזיתיות. לב המערכה עז אף יותר באחר צהריים אחד, בלילה, ובאחר הצהריים הבא – רק מעט יותר מיממה, שבה הרשע מוצא את מפלתו והגיבורה נחשפת במלוא הדרה.

המערכה האחרונה נמשכת גם היא מספר חודשים, ועיקרה במספר ימים. מטרתה לתת סוף לסיפור, לסיים את האירועים ביום שבו נפל הפור להשמיד את היהודים. העתיד אינו מוגדר. הקורא חש במעבר הזמן במושגים של עניין ותחושות נפשיות, ולא על-פי אורך הפרק.

היבט נוסף בהקשר לזמן בספר קשור בזיכרון היסטורי. המחבר מעורר זיכרון זה בשתי דרכים: 1. קישור לאירועים היסטוריים על-ידי איזכור ברמיזה של גיבורי האירועים (לדוגמא, שאול ואגג, יהויכין וחורבן ירושלים). 2. איזכור תאריכים וימים קדושים בלוח השנה היהודית, כאשר כל יום כזה מתקשר לנושאי האירוע.

זמן ונושאים במגילת אסתר

כפי שנזכר לעיל, אחד האספקטים הייחודיים של מגילת אסתר הוא 'הסוואת' נושאים תנכיים חשובים. הנושא 'הנסתר' המפורסם ביותר הוא נושא ההשגחה העליונה. לא רק ששם אלוהים אינו נזכר, אין אפילו תחושה שקיימת השגחה אלוהית. הנושא 'הסמוי' השני הוא שיחזור אירועי עבר מההיסטוריה היהודית, בעיקר סיפורו של יוסף וסיפור מאבקו של שאול בעמלק.  והנושא 'הסמוי' השלישי הוא ארץ ישראל – המקום, וההבטחה לגאולה.

בחינה מדוקדקת של השפה, המבנה והשימוש בזמן במגילת אסתר, מסייעת לקורא 'לחשוף' את הנושאים 'הסמויים'. באשר להשגחה העליונה, הרי שבחינה של צירופי המקרים הבלתי שגרתיים מאפשרת לקורא לחוש שהם אינם סתם מקריים, אלא שיש יד עליונה המכוונת אותם. מרדכי רומז לשאלת ההשגחה כשהוא אומר לאסתר: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (ד', 14). (הדגש הוא שלי). מרדכי אינו אומר "אלוהים וידא שתהיי מלכה…" אלא "ומי יודע?" ⁱⁱⁱ

אמירה זו סותרת את דברי יוסף בבראשית פרק נ' כאשר אחיו מבקשים ממנו לא לנקום בהם על כל העוול שעשו לו. תשובת יוסף היא שאלוהים 'אירגן' את חייו כך שיוכל להצילם^iv. יוסף מצהיר על עובדת קיום ההשגחה העליונה, בעוד מרדכי רואה זאת כשאלה רטורית. על הקורא/ת לענות בעצמו/ה על השאלה הרטורית, אולם השליטה בזמן, הגלויה והמתוכננת, שמשתקפת בסיפור, המקריות הבלתי סבירה של האירועים הקורים בדיוק ברגע המתאים, תחושת ה-déjà vu של סיפור יוסף, כל אלה מביאים את הקורא/ת לענות "כן, אני יודע/ת, בוודאות שזו היתה ההשגחה העליונה". עם זאת, הרמז לגאולה על ידי עליה לישראל הוא ברור פחות, ואדון בו בסוף המאמר.

בנוסף לצירופי המקרים, הגורם העיקרי התורם לתחושת קיום ההשגחה הוא השימוש בזמן במגילת אסתר. הזמן רומז על קיומה של השגחה עליונה והשאלה היא מי שולט בזמן. האם קיים כוח המסדיר את הגורל, לטוב או לרע, על-פי תאריכים? המן מאמין שהפור, קוביית המזל, היא שמסדרת את תכניותיו של האדם על-פי תאריכים. אולם בסוף המגילה מתברר שהמן שגה. המן היה אולי בין החכמים "יודעי העיתים" (ראה 1:13), אולם תכניותיו התהפכו. כוח אחר הוא ש'הסדיר' את התוצאות באותו יום גורלי, י"ג באדר, כאשר המן חשב שכל היהודים יוצאו להורג.^v אולי, רומז מרדכי, היה זה האלוהים שהזמן אינו נסתר ממנו (ראה איוב, כ"ד, 1).

ברצוני לבחון ביתר דקדקנות את השימוש בזמן של המחבר, כדי 'לחשוף' את 'הסמוי'. האותיות בסוגריים מציינות את הפרק והמספרים את הפסוק במגילת אסתר.

מערכה ראשונה

העלילה מתחילה בשנה השלישית למלכות אחשורוש. הוא אינו מלך חדש, אך גם אינו מלך מבוסס. איננו יודעים דבר על הרקע שלו, כיצד הומלך למלך, או מה מצב הממלכה. אנו יודעים רק על גודלה העצום של הממלכה הכוללת שבע ועשרים ומאה מדינות המשתרעות מהודו ועד כוש (אתיופיה). נאמר לנו שבשנה השלישית עורך המלך משתה גדול "לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי הפרתמים ושרי המדינות…", והמשתה נמשך מאה ושמונים יום! (א', 4)

תחושת הזמן הראשונה שלנו מדהימה. המשתה נמשך כמעט מחצית השנה!  המשמעות היא שאחשורוש אינו מוטרד מענייני ניהול הממלכה העצומה. ואכן, ישאל הקורא, אם המלך ושריו חוגגים במשך זמן רב כל כך, 'מי שולט בממלכה?'. מעבר לכך, התחושה היא שהזמן עובר באיטיות רבה. נראה ששום דבר לא מתרחש בקצב 'נורמאלי'. ואכן, לזמן אין כל חשיבות. חוסר הזריזות של הזמן מודגש על-ידי תוכן הפסוקים המתארים בפרטים משועממים את אוצרות ארמון המלוכה, את הכלים בהם השתמשו במשתה, וכן על-ידי הרשימות הארוכות של שמות השרים והסריסים (א', 6: 8-10). את כל אלה מציינים כאשר שום דבר אחר אינו קורה. האירוע הדרמטי ביותר בעת הזאת, השיא של התקופה, הוא גירושה של ושתי. אירוע זה מדגיש את חולשתו של אחשורוש כמלך. הוא אולי שולט ב-127 מדינות, אולם הוא אינו שולט בנעשה בביתו פנימה (א', 17). עליו לחוקק חוקים בעניין (א', 20). האבסורד הקומי של המלך שצריך לחוקק חוקים הדורשים מהנשים לכבד את בעליהן הוא חלק מאבסורד המשתה המתמשך. חוסר המשילות של אחשורוש מקביל לחוסר קיום החוק או חוסר השליטה בזמן המתמשך.

מערכה שנייה

הזמן חולף, והוא אינו מוגדר. לדוגמה, "אחר הדברים האלה…" בפתיחת פרק ב'. האירועים בפרק זה מתרחשים מתישהו בשנה השלישית למלכות המלך ומסתיימים בשנה השביעית למלכותו. במוקדם או במאוחר מבחין המלך בעובדה שאין לו מלכה (ב', 1). עולה הצעה לקיים תחרות. כל הנשים היפות בפרס יובאו בפני המלך וישהו בחברתו במשך לילה (ב', 2-4). לאחר הלילה, אם תמצא האישה חן בעיני המלך היא תוכתר כמלכה, ואם לא תמצא חן בעיניו, תיכלא לעד בהרמון המלך, אלא אם כן יקרא לה בשמה (ב', 14). כל אישה תוכל לבקש את כל אשר עם לבה – שמן, תמרוקים ובשמים אשר לדעתה ישמחו את המלך (ב', 13). דבר לא יהיה יקר מדי. הזמן אינו יקר מדי. על פי המתואר, תהליך הכנותיה של כל אישה נמשך כשנה (ב', 12). אין צורך למהר. הזמן עובר לאט וכמעט ואין לו משמעות.

במשך התהליך מוצגים בפנינו הגיבורים – אסתר ומרדכי. נזכר כאן אירוע היסטורי – הגליית המלך יהויכין ועמו מירושלים בשנת 597 לפנה"ס. זוהי ההתייחסות היחידה במגילה לארץ ישראל, הארץ ממנה הוגלו היהודים. התייחסות מקבילה נמצאת בסיפור יוסף. יוסף מבקש להיקבר בארץ ישראל כאשר אלוהים יפקוד את בני ישראל ויחזירם לארצם (בראשית נ', 24-25). ההתייחסות להשגחה העליונה היא ברורה בסיפור יוסף אך אינה חד-משמעית בסיפור אסתר. ההתייחסות לישראל כארץ שאליה שבים מן הגלות ברורה בסיפור יוסף, אולם בסיפור אסתר התייחסות כזאת כלל אינה קיימת. במקרה הטוב, יש לכך רק רמז, וגם זה בקושי.

אסתר מתוארת כאישה יפהפייה, נשמעת למרדכי. היא נלקחת לתחרות בארמון המלך (ב', 8). מרדכי מנצל את קשריו כדי לעקוב אחר אסתר (ב', 11). הוא כמובן מודאג. לא בשל האפשרות שתיבחר למלכה, אלא בשל הגורל הצפוי לכל הנשים שלא ייבחרו, גורל של חיי עקרות בהרמון שיהיה עבורן ככלא.  אולם אסתר מאוד נבונה וחכמה. במקום לסמוך רק על עצמה, היא שואלת את שומר הנשים מה אוהב המלך. כנראה שהוא אומר לה שהמלך אוהב יופי טבעי, ולכן היא מופיעה לפניו בפשטות ובטבעיות (ב', 15).  אסתר נושאת חן בעיני המלך והוא מכתיר אותה, וממליכה למלכה תחת ושתי. אחשורוש עורך משתה לכבוד אסתר. כל זה קורה בשנה השביעית למלכותו, בחודש העשירי, חודש טבת (ב', 16). תהליך בחירת המלכה נמשך ארבע שנים. איש אינו ממהר.

למרבה הפליאה, מרדכי מצווה על אסתר לא לחשוף את זהותה היהודית (ב', 10). בחירת המלך מבוססת כנראה על מראה בלבד, ואין צורך לציין שייכות לעם. אסתר ממושמעת כתמיד (ב', 20). בו בזמן, "באותם ימים" (ב', 21-23), בעת הכתרת אסתר בחודש העשירי של השנה השביעית, קושרים שניים משרי המלך קשר להרגו. מרדכי מגלה את דבר הקשר, ובמקום לספר על כך למלך, הוא מספר זאת לאסתר ומבקש ממנה לגלות את הדבר למלך בשמו (ב', 22). אסתר נענית לבקשה. לאחר חקירה מתברר שהסיפור נכון, ושני הקושרים מוצאים להורג. תיאור המקרה נכתב בספר דברי הימים של המלך, כנראה לתקופה של חודש טבת בשנה השביעית למלכותו (ב', 23). השלכות האירוע יהדהדו מאוחר יותר. תיאור הזמן נהיה יותר ממוקד מאשר במערכה הראשונה. בנוסף לציון שנת מלכותו של המלך מצוין גם החודש.

מערכה שלישית

הזמן חולף, אולם עדיין לא מוגדר. בפתח פרק ג' אנו קוראים: "אחר הדברים האלה…". יש להניח שלאחר הקשר להתנקש במלך עברה על שרי המלך טלטלה. המלך מקדם את המן להיות ראש כל השרים. המן מבסס את מעמדו על-ידי הוצאת צו המורה על כולם להשתחוות לו (ג', 2), כמו למלך. לא ברור כמה זמן עבר עד ששינוי זה של סדר פוליטי מקבל תוקף. מרדכי מסרב להשתחוות והוא נשאל "יום ויום" (ג', 4) על זלזולו בחוקי המלך. ניתן להניח שגם אירועים אלה חולפים לאט. אמנם ביזוי המלך על-ידי מרדכי מרתיח את המן, אך עובר זמן רב עד שהוא מתפרץ. בסופו של דבר הוא מחליט להרוג לא רק את מרדכי אלא את העם היהודי כולו (ג', 6). החלטה זו מתקבלת ארבע שנים מאוחר יותר, בחודש הראשון של השנה השתים-עשרה למלכות המלך אחשורוש.

כמי שמאמין בפור, בגורל, המן מחפש את שעת הכושר המתאימה ביותר לחיסול היהודים. העיתוי קשור בגורל. המן מחפש יום בו מזלו יאיר לו פנים, ולא יהיה יום של מזל ליהודים. חיפוש העיתוי המתאים נעשה על-ידי הפלת גורלות שיקבעו מה היום המתאים ביותר עבור המן. הוא עובר על לוח השנה, יום אחר יום, חודש אחר חודש. ההנחה היא שהזמן נשלט על-ידי האלים, והאלים מתאמים את גורלם של האינדיבידואלים על-פי הזמן המתאים.

הפלת הפור על-ידי המן מעלה את השאלה המרכזית – מי שולט בזמן ובאירועים?. עד כה ראינו שלא אחשורוש הוא השולט. הדברים והזמן היו עד כה חסרי צורה מוגדרת. בתחילה המן מפיל פור בחודש הראשון, בניסן, בשנה השתים-עשרה למלכות, וממשיך יום אחר יום וחודש אחר חודש (ג', 7). הוא מדוכא כי אינו מוצא יום שמתאים להרוג בו את היהודים. לבסוף הוא מגיע לחודש השנים-עשר, חודש אדר, בשנה השתים-עשרה. הוא כמעט מאבד תקווה למציאת יום מתאים למעשיו הנפשעים, אך לבסוף נפל הפור על היום הרצוי מבחינתו, השלושה עשר בחודש אדר, בשנה השתים עשרה למלכות אחשורוש (ג', 7).

מכאן ואילך משתנה באורח דרמתי קצב הזמן ותפקידיו בסיפור. במקום השנים שהיוו את המסגרת, ופעילויות וביטויים מתישים היו הנורמה, האירועים מתחילים לקרות בקצב מסחרר. פעילות נמדדת בימים ואפילו בשעות, ב'לילה' וב'בוקר'. מילים כגון 'רצים', 'דחופים', 'נדחף' ואפילו 'בהלה' מתקשרות לאירועים שונים. נדמה כאילו שמרגע שהאלים של המן קבעו את הזמן המתאים לחיסול היהודים, המן וכל האחרים מאבדים שליטה על גורם הזמן, למרות שבעצם נותרה עוד כמעט שנה שלמה עד לביצוע המשימה.  הזמן 'משתולל' והאירועים כאילו גולשים אחד מעל השני כדי להפוך את רוע הגזירה של המן, (או אולי של האלים?).

לב המערכה השלישית

להלן רצף האירועים עד לסוף המערכה השלישית. אמנם אירועים אלו נמשכו עשרים ואחד יום בלבד, אך הם מהווים את חלק הארי של הספר:

1. בחודש הראשון, חודש ניסן, בשנה השתים-עשרה למלכות המלך אחשורוש: המן מקבל את אישורו של המלך להרוג את כל היהודים בי"ג באדר, שהוא החודש השנים-עשר באותה שנה (ג', 10-12).
2. בימים י"ג וי"ד בחודש הראשון, הוא חודש ניסן: נכתבה ונחתמה מצוות המלך שקובעת שעל כולם להתכונן ליום ההשמדה, בעוד אחד-עשר חודשים (ג', 12). בי"ד בניסן "הרצים יצאו דחופים" (ג', 15) לכל הממלכות. וכאן כבר מתחיל הזמן להימדד בימים ובשעות. המילה 'דחופים' היא הראשונה המעידה על חיפזון.

העלאת משמעות הזמן והשפעתו הפסיכולוגית על-ידי רמיזה לאירועים היסטוריים בעלי משמעות, מתחילה ברצינות בנקודה זו.  השלושה-עשר והארבעה-עשר בניסן הם הימים שלפני פסח, חג החירות, המקודש ליהודים. נתאר לעצמנו את היהודים בשווקים, עורכים את קניותיהם לסעודת ליל הסדר המציין את יציאתם מעבדות לחירות, ושם הם רואים את צו המלך המודיע על הוצאתם להורג בעוד אחד-עשר חודשים. תחושות של לבביות ואיחוד משפחות, תחושות של שמחה ותקווה לחירות, המלוות כל יהודי בערב הפסח, כולן מתנפצות באחת.

במקום שמחת הגאולה והחירות, במקום שולחן הסדר העמוס בכל טוב, באוכל וביין, מכריזים היהודים על צום, בכי ומספד (ד', 3). השמחה הופכת לאבל, הסעודה – לצום.

3. ט"ו בניסן: מרדכי מחליט לנצל את אסתר ולבקשה לתווך למען היהודים. הוא מגיע לארמון ומצליח להעביר לה את דבר המלך. הניתוק המוחלט בין הארמון ובין הרחוב מנע מאסתר כל ידיעה על הצו שהוצא כנגד היהודים למרות שבעיר שררה מבוכה בשל הגזירה (ג', 15). אסתר בדילמה. היא רוצה לעזור, אך אינה יכולה לבוא אל המלך. מי שיבוא אל המלך אם לא נקרא אליו – מות יומת, אלא אם כן יסלח לו המלך בו במקום (ד', 11). אסתר מספרת למרדכי שלא נקראה אל המלך מזה שלושים יום (ד', 11) אך כמלכה אהובהעל המלך היא מוכנה להסתכן.  המלך עצמו הוא הפכפך, לא חכם במיוחד, וזקוק למסיבות בכל עת ולגיוון בחייו. אסתר חוששת שהוא מאבד את העניין בה, ואם תופיע בפניו מבלי שנקראה, הוא עשוי להדיחה, כפי שעשה לוושתי, ולהתחיל בתחרות חדשה.

 

אנו מוצאים שפע של אירוניה בהתייחסות לזמן במקרה הזה. אסתר לא נקראה אל המלך מזה שלושים יום. כלומר, הפעם האחרונה בה נקראה אל המלך היתה י"ד או ט"ו באדר, בדיוק למחרת התאריכים שתוכננו להשמדת היהודים. מה שחשוב יותר, אלו התאריכים שאנו הקוראים יודעים שיהפכו לחג פורים, לשמחת הגאולה, הימים שבהם סיפורה של אסתר נקרא לכל היהודים. המילים "לא נקראתי" אינן חד-משמעיות. ניתן להבינן כ-"לא קראו לי" או כ-"לא קראו אותי". ואכן הברכה שנאמרת עם קריאת מגילת אסתר היא "… על מקרא מגילה". מאז אותו תאריך לא קראו לאסתר, אך אנו קוראים את אסתר מדי שנה באותו תאריך (ראה מגילת אסתר ט', 27-28, ובמיוחד פס' 32). רמז זה לגאולה שתבוא, בתוך כל המתח והחרדה שבשושן, מסייע לקורא שיודע בעצם את סוף המעשה ומודע לשמחת חג הפורים, בדיוק כפי שהסיפור על יוסף, שידע בעצם שעצמותיו יועלו לישראל וייטמנו שם, מדבר אל הקורא שמכיר את ספר שמות.

4. ט"ז, י"ז וי"ח בניסן

אסתר מחליטה לנסות. היא מוכיחה אומץ לב, קור רוח ותבונה רבה. היא הופכת לגיבורה. הכל בידיה. היא מצווה על מרדכי להודיע ליהודים שעליהם לצום שלושה ימים רצופים, בט"ז, י"ז וי"ח בניסן, שלושת הימים הראשונים של פסח. מרדכי נשמע להוראתה. כאן אנו רואים חילופי תפקידים: אסתר מצווה ומרדכי עושה את דברה (ד', 16-17, ראה ב', 20). מעתה אסתר היא גיבורת הסיפור.

5. י"ח (בשעה מאוחרת) וי"ט בניסן

אסתר הוגה רעיון כיצד לסכל את תכניות המן. תכניתה פשוטה למדי אך מושחתת מספיק כדי שאחשורוש יבין אותה ויעריך אותה. התכנית גאונית בעיצובה ובביצועה. אסתר מוכיחה עצמה כמלכה, לא רק במראה פניה אלא גם בתבונתה וביכולותיה האינטלקטואליות. עם כל זאת, היא אינה יודעת מה מצב רוחו של המלך. היא באה אל הארמון, מלאת חששות, בי"ח בניסן.

המלך שמח לראותה. הוא, הטיפש, עסוק בלחגוג. כנראה שהיתה זו ברכה שהוא לא קרא לאסתר במשך שלושים יום.  געגועיו אליה התעצמו, והוא מוכן לשמוע את בקשותיה. מה שעשוי היה להיות בעייתי הופך לתועלת. אסתר מעזה להזמין את המלך ואת המן למשתה עוד באותו הלילה. המלך לוחץ ושואל אותה מה בקשתה. אסתר, נבוכה (כמעט ואפשר לשמוע אותה מגמגמת בתשובתה הארוכה למלך) פשוט חוזרת ומזמינה את המלך ואת המן לבוא למשתה באותו לילה, י"ט בניסן, ושם תגלה למלך מה משאלתה (ד', 4).

מכאן ועד שעת מותו של המן נותרו רק יום וחצי. הזמן מואץ. הרמז הראשון להאצה הוא בדברי המלך להמן, "… מהרו…" (ה', 5) למשתה הראשון של המלכה. אנו מתחילים לראות את גדולת התכנית של אסתר. המן מרגיש שמחמיאים לו כשהוא היחיד שמוזמן ביחד עם המלך. עובדה זו מחמיאה לאגו שלו. בכל מצב אחר הוא לבטח היה חושד וחוקר את העובדה שאסתר באה אל המלך מבלי שנקראה אליו, אך בעצם העובדה שגם הוא הוזמן לנשף הוא רואה את אסתר כבת בריתו. אנו מתחילים להבין את אומץ לבה הרב של אסתר. לפי שעה המן 'מנוטרל'. הוא נוכח במקום וישמע כל בקשה שתבקש אסתר בשמם של היהודים. האם עוז רוחה יעמוד לה?

בשעת הנשף שוב נדמה שאסתר במבוכה. היא אינה יכולה להביע את משאלתה ובגמגום מזמינה את שניהם למשתה נוסף למחרת בערב (ה', 7-8), כ' בניסן. אנו שוב מודאגים. אסתר נבונה ואמיצה, אך עם זאת היא עדיין אישה בודדה באווירה עוינת, פנים אל פנים מול האיש הסמוך אל אוזנו של המלך. עליה לנצח. לא תהיה לה הזדמנות שנייה. ומה אם הדבר הוא מעבר לכוחותיה? האם הדחייה מעידה על בעיה?

 

6. כ' בניסן

בלילה ההוא, לאחר הנשף, לא יכול המלך להירדם. אולי אכל יותר מדי? שמא שתה יותר מדי? עם המלך הזה – הכל ייתכן. המלך מבקש שיקראו לו מתוך ספר הזיכרונות דברי הימים. הנאתו רבה ביותר כשהוא שומע על עצמו והוא לבטח יירדם מהר. המלך כבר מולך שתים-עשרה שנים, וכל פעילותו ומעשיו נרשמים בספר. אם נניח שיש דף אחד לכל יום, הרי שבספר, או בספרים, יש כ-4,000 דפים. יעוד הזמן והפעילות נפרשים לפנינו בסצנה הזאת. היכן יתחיל הקורא לקרוא למלך בספר כה נרחב גדוש פעילויות? הטקסט במגילה אינו מפרט, אך נוצר הרושם שהמלך מבקש ממשרתו לפתוח את הספר במקום אקראי כלשהו, ולהתחיל לקרוא. המילים "וימצא כתוב" (ו', 2)  מעידות על אקראיות. מתוך למעלה מ-4,000 הדפים שבהם אפשר היה להתחיל, הספר נפתח דווקא באותו יום, כמעט לפני חמש שנים, בשנה השביעית למלכות המלך, היום שבו מרדכי הציל את חיי המלך כשגילה לו על הקשר להרגו.

המלך זוכר את מרדכי במעומעם. הוא שואל מה נעשה כדי להשיב לו כגמולו. התשובה: "לא נעשה עמו דבר" (ו', 3). צירוף המקרים הוא מדהים. כיצד זכורים אירועים משמעותיים, כיצד הם מתוגמלים? המלך נלחץ ומרגיש שהוא חייב לתגמל את מרדכי, אך כיצד?  בנקודה זו הזמן נעשה 'אחוז טירוף'. האירועים תופשים תאוצה. עוד אירוע אחד מתרחש וכבר מתחיל אירוע נוסף. אירוניה מתווספת לאירוניה.

המן מחליט להחיש דברים. הוא אינו יכול להמתין אחד-עשר חודשים כדי להשמיד את כל היהודים כנקמה במרדכי שעדיין מסרב להשתחוות לו. המן רוצה לתלות את מרדכי כבר למחרת היום, בכ"א בניסן, ומחליט לבוא אל המלך עוד באותו הלילה, בטוח שגם המלכה אסתר אוהדת אותו. הוא ממהר, בטוח שיוכל 'ללחוש על אוזן המלך' וכל בקשותיו יתקבלו. הוא מצווה על משרתיו להכין את עמוד התלייה למרדכי עוד לפני שקיבל את רשות המלך (ו', 4). ושוב אנו רואים שמה שנדמה כגרוע ביותר הופך לטוב. היסוסיה של אסתר ודחיית העימות פעלו לטובת היהודים. הרי המלך יודע עכשיו מי הוא מרדכי, והוא זוכר כיצד מרדכי הציל את חייו. אילו כל זה היה קורה יום קודם לכן, הוא לא היה מרגיש חיבה למרדכי ובודאי אף לא היה זוכר מי הוא בכלל.

המלך, כרגיל, זקוק לעצה. הוא אינו יודע כיצד לכבד את מרדכי. המן בדיוק מגיע כדי לבקש רשות להוציא את מרדכי הבוגד להורג (ראה ג', 8). הוא יודע שהמלך אינו זוכר את מרדכי בשמו. הוא גם יודע שמרדכי אינו מכבד את חוקי המלך ואינו משתחווה לו. אין לו מושג שאותו איש חצר חסר פנים אוזכר זה עתה למלך כאיש שהציל את חייו!

המלך מדבר לפני המן ושואל אותו מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. השאלה מעכבת את נחישותו של המן להוציא להורג את מרדכי. הוא חושב רק על עצמו. עצתו, שלדידו תהיה הגשמת חלומו, היא להלביש את האיש בבגדי המלך ולהובילו בחוצות העיר רכוב על סוסו של המלך. המלך מאושר. הוא מצווה על המן למהר (ו', 10) ולעשות זאת למרדכי.

המן מאבד את השליטה על הזמן והאירועים. הוא "נדחף" (ו', 12). הוא בוודאי בדיכאון. ביום כ' לחודש ניסן הוא חייב לכבד את מרדכי (כפי שהיה רוצה שיכבדו אותו עצמו), במקום להוציאו להורג. כשהוא מסיים את משימתו המשפילה, הוא "נדחף" לביתו אבל וחפוי ראש. מוקף במשפחתו ובידידיו, הם מבינים שאולי יש באירועים אות, סימן, ועליו לשנות את תכניתו. הערב רד, כבר כ"א בניסן, ועוד לפני שהדיון מסתיים מגיעים סריסי המלך 'להבהיל' את המן למשתה השני של אסתר (ו', 14).  המן שכח את ההזמנה, והמלך רוצה להתחיל בנשף.

הקורא יודע שהמלך "קרא" באותו לילה על מרדכי שהציל אותו. מה קראה אסתר באותו לילה? הספר לא מספר לנו באופן ישיר, אך כדרכו, אולי רומז לנו על כך. אני מציע לחשוב שהיא קראה בתורה, ומצאה את סיפור יוסף. אני רוצה לחשוב שהבחירה היתה אקראית, כמו שהיתה בחירת הסיפור שנקרא למלך.

 הרמז שהטקסט  נותן לנו על קריאתה של אסתר הוא הלשון בה נוקטת אסתר בבקשתה מהמלך. תכניתה המבריקה תלויה בעובדה שלמדה לאחרונה את סיפור יוסף. הלשון בנאומה לפני המלך מרמזת על סיפור יוסף. נאומה הוא נאום של "על החיים ועל המוות". היא למדה שיוסף תמיד דיבר במונחים של 'מה האינטרסים של פרעה', ללא ציון התועלת שתבוא לישראל כתוצאה מתכניותיו. היא אפילו מפרשת את עניין העבדות כהישג של יורשיו של יוסף, מפני שכך נמנעה הריגתם של כל הבנים הבכורים.

אסתר לומדת מקריאתה, ומתעלת את ידיעותיה לצרכיה. היא מציגה את תכניתה כמשרתת את האינטרסים של המלך. היא ועמה ישמחו לשרת את המלך. בדבריה אין ולו רמז קל על כך שהיהודים יפיקו איזו תועלת. אכן, איננו יודעים אם יוסף צפה שמהלכיו עם פרעה יביאו להצלת בני ישראל מרעב. כמי שהבין מה העתיד צופן, יתכן שידע, אך ייתכן שהוא מצהיר שהכל בידי אלוהים רק לאחר מעשה. אסתר, לעומת זאת, למדה מסיפור יוסף ומהלכיה מתוכננים בקפידה עם מבט קדימה. ברצוני להרחיב את טווח המדרש שלי ולקבוע שהכל מרמז שאסתר היא באמת מחברת הספר. קריאתה את סיפור יוסף באותו הלילה הגורלי ארוגה בתוך הטקסט של מגילת אסתר.

7. כ"א בניסן

פיקחותה של אסתר מתגלה כשהיא חושפת את בקשתה בפני המלך. היא מתחננת על חייה ועל חיי בני עמה, אך לא בבכי ולא בבקשת רחמים. היא תכננה נימוק הגיוני שיראה למלך שהוא קיבל יעוץ גרוע. דבריה פשוטים מספיק כך שהוא יכול להבין אותה. הוא זה שיפיק תועלת. הוא יאזין ויתעניין. אסתר חושפת את עובדת יהדותה ומגלה שהעם שנידון לכליה בסוף השנה הוא עמה (ז', 3). אולם, היא טוענת, למה להשמיד את כל היהודים ולהפיק תועלת רק מרכושם שיישאר? אם היה הצו גוזר עלינו עבדות, היא אומרת, לא הייתי פוצה את פי. אם היינו נידונים לעבדות, הרי היה המלך מקבל גם את כל רכושנו וגם היו נוספים לו אלפי עבדים. אם הצו יבוצע ככתבו,  הרי יינזק אוצר המלך (ז', 3-4). הרעיון שהגאולה תבוא ליהודים מתישהו בעתיד לקוח הישר מסיפור יוסף.

המלך זועם על הטעות הכלכלית שתיגרם אם יוצאו היהודים להורג, ומבקש לדעת של מי היה רעיון העיוועים הזה (ז', 5). אסתר מאשימה את המן (ז', 6). המלך כועס על המן, אבל, כרגיל, אינו בטוח מה עליו לעשות. המלך המיוסר יוצא לחצר – אולי כדי לחשוב, ואולי כדי למצוא יועץ אחר שיאמר לו מה לעשות. המן, מוטרד ומדוכא מאירועי היום, מבין שאסתר עוררה את חמת המלך נגדו. הוא נופל לרגליה ומבקש ממנה רחמים (ז', 7). באותו הרגע שב המלך מן הגן. בראותו את השניים הוא בטוח שהמן מנסה לפתות את המלכה שלו, וזאת בנוסף למפולת הכלכלית שהוא עומד להמיט עליו. הוא זועף. חרבונה משרתו מציין את קיומו של עץ התלייה שהוכן למרדכי, האיש שהציל את המלך. המלך מחליט את החלטתו היחידה בכל הספר, ללא קבלת עצה מאחרים, ומצווה לתלות את המן על אותו עץ תלייה. מצוותו מתמלאת. המן נתלה על העץ, והמלך נרגע (ז', 8-10).

מהירות קצב הזמן, הפעילות התזזיתית, היפוך הגורל, כל אלה קורים בשבוע אחד, בשבוע חג הפסח. באופן אירוני, נימוקיה של אסתר למלך וציון העבדות בחג הפסח, הם זכר למצרים. המשמעות היא שתכניתו של המן היתה גרועה מזו של פרעה. בחג הפסח המיוחד הזה אסתר^vii למעשה מציעה עבדות כדי להציל את עם ישראל מהשמדה.

האויב העיקרי של היהודים הסתלק מן העולם, אולם הצו שהוציא עדיין בתוקף. רעיונותיו וכוונותיו עדיין קיימים וניתן ליישמם. "ביום ההוא" (ח', 1), כ"א בניסן, ממנה המלך את מרדכי במקומו של המן. כ"א בניסן הוא היום האחרון של פסח. על-פי המסורת היהודית זהו יום נפילתו של פרעה בים סוף. צלילי הזמן הרגשיים והפסיכולוגיים הנשמעים בקטעים אלו מחוברים לאירועים היסטוריים חשובים.

הזרימה התזזיתית של הזמן ושל האירועים מדגישה את התגובות הרגשיות לאירועים. בפרס – לא היום הראשון של פסח היה יום הישועה, שמצוין על-ידי יציאה מעבדות לחרות. היציאה לחירות היתה ביום האחרון של פסח, היום שציין את המתקת גזר הדין וההינצלות מעבדות. אסתר כנראה התכוונה ברצינות להצעתה לשעבד את העם. ברוב כעסו על המן וברוב תאוותו לאסתר שוכח המלך את ההצעה. אולם הפוטנציאל לעבדות עדיין קיים מפני שתאריך ביצוע הגזירות הוא בעוד אחד-עשר חודשים פחות שבוע. אין אפשרות לבטל את גזירת המן. הדרך היחידה שנותרה היא להוציא צו חדש שלמעשה יבטל את הישן. ליהודים ניתנת עתה הזכות לפרסם רשמית כל צו שיראו לנכון (ח', 7-8).

מערכה רביעית

במשך אחד-עשר החודשים חוזר הזמן לקצב שגרתי. הזמן אינו מזדחל כמו בשתי המערכות הראשונות, ולא מהיר ותזזיתי כמו במערכה השלישית. הצו החדש שבא במקום הצו של המן נותן ליהודים זכות להגנה עצמית, וזכות להרוג את כל מי שמנסה לקיים את גזירת המן. ליהודים ניתנת הזכות להרוג במקרה של הגנה עצמית. מרדכי הוא זה שמנסח את הצו החדש. הימים מאוד רגועים ושגרתיים, ודרושים למרדכי חודשיים כדי לתכנן ולהחליט מה לכתוב בצו. הוא כנראה אינו ממהר, ורק בחודש השלישי, חודש סיון, הוא מנסח את הצו, בכ"ג בחודש (ח', 9). כאילו להדגיש כמה מרדכי רגוע, יוצאים השליחים "מבוהלים" ו"דחופים". הדחיפות הרבה ביותר המתוארת במגילה שמורה ליום הזה (ח', 14).

גם לחודש השלישי, חודש סיון, יש משמעויות היסטוריות. זהו חודש ההתגלות בסיני, כאשר נכרתה הברית הראשונה בין בני ישראל והאלוהים (שמות י"ט, 1).^viii התלמוד מביא דעה שאלוהים הכריח את בני ישראל לכרות ברית בסיני, כפה עליהם הר כגיגית (ראה שבת פח ע"א). מכאן אמרו שזאת בשורה טובה ליהודים כי יש להם אמתלה לא לקיים את התורה כי היא נכפתה עליהם, ואדם אנוס לא אחראי לקיים הסכם. התשובה בגמרא שם היא שבימי אחשווראש קבלו את הברית עם אלוהים פעם שנייה ברצון. יתכן שמחבר המגילה צופה את המדרש התלמודי כי היהודים קבלו את ההשגחה העליונה בחודש השלישי, חודש סיון.   

מרדכי מצליח בתפקידו כמשנה למלך, וכדרכו של עולם, רבים עתה יראים את היהודים ומתייהדים (ח', 17). אולם מה יקרה ביום הגורלי, בי"ג באדר? הלא קיימות שתי גזירות מלכותיות מנוגדות, שתי 'מחשבות' מנוגדות, (ראה פרק ט', 24-25). איזו מהן תגבר? ביום ההוא, כך נאמר, התהפכו הדברים (ט', 1). במקום שאויבי היהודים ישמידו אותם, קמו היהודים על אויביהם. איש מהיהודים לא נהרג.

הטקסט רומז לכך שמלחמה עזה ניטשה בין היהודים ובין הרוצים להשמידם, מלחמה שגבתה קרבנות רבים בצד האויב (ט', 16). המלחמות, שהיו קשות, התרחשו במשך יום אחד, אותו יום שנזכר בצו. ביום שלמחרת, י"ד באדר, שמחו היהודים וחגגו, ונהנו מ'מנוחה' (ט', 17). אולם בשושן הבירה לא כיבדו האויבים את הצו של יום אחד. הם תקפו גם בי"ד באדר, ולכן שם היו המנוחה והחגיגות בט"ו באדר (ט', 18). הסיפור כולו נמשך שלושה ימים בלבד.

לבסוף, בדיוק כמו שהמצווה לחוג את חג יציאת מצרים ניתנה עוד במצרים (ראה שמות י"ב),  כך גם המצווה לחוג את חג הפורים בעתיד ניתנת בפרס (ט', 20-32).

תיאולוגיה

 

הנושא (התמה) התיאולוגי(ת) במגילת אסתר טבוע(ה) בפנייתו של מרדכי לאסתר "מי יודע". ייתכן שאלוהים מעורב באירועים וייתכן שאיננו מעורב. אולם הספר מעביר מסר ברור שהאלים, כלומר הגורל (הפור) או האסטרולוגיה, בוודאי שאינם קובעים את האירועים. אם כך, מי שולט בזמן וקובע את אירועי ההיסטוריה? לוח השנה מלא באירועים המשקפים את ההיסטוריה היהודית והיה ברור שאלוהים הוא המכוון את הזמן ואת האירועים. יש אפילו איזכור ל'היסטוריה עתידית' קדושה, רמז לפורים וזיכרון לאסתר שנשכחה על-ידי המלך במשך שלושים יום. המגילה, אם כך, מראה שאלוהי ישראל פועל בתוך זמן. בתאריכים היסטוריים המאזכרים מקרים של גאולת ישראל יש עקבות של התערבות אלוהים בזמן. מדוע בעצם חשוב התאריך בו יצאו בני ישראל ממצרים? אפשר לחגוג גאולה בכל עת. ואכן, המוסלמים חוגגים את הרמדאן בזמנים שונים במשך השנה. רק ביהדות הלוח מחושב ומורכב, כדי שתאריך יציאת מצרים יהיה תמיד באביב. אלוהים דוחף את הזמן הלאה כאשר ישראל זקוקים לכך. האירועים אינם אקראיים. הם קורים בתאריכים חוזרים וקבועים, כדי לחזק את הרעיון שבמתח בין השמדת ישראל ובין גאולת ישראל אלוהים הוא המכוון את האירועים לכיוון הגאולה. התאריך מצביע בבירור על "עובדת" הגאולה.

מחבר(ת) מגילת אסתר מוסיף(ה) עומק פסיכולוגי לסיפור על-ידי שימוש במעבר הזמן על-ידי תאריכים היסטוריים בעלי משמעות. הוא מצביע על מסגרת תיאולוגית אך את שאלת ההתערבות האלוהית הוא משאיר למחשבה נוספת. כשהסיפור כל כך מזכיר את סיפורו של יוסף, הקורא מתפתה לשער, מה יקרה לאחר מותו של מרדכי? אם הקירבה למושל היא שמשפיעה על גורל היהודים, האם לא תיתכן עליית המן נוסף? גם מרדכי חשב שאלוהים שלח אותו להציל את היהודים, אולם מיד אחרי מותו מתחיל השיעבוד.

סיפור אסתר בהחלט משקף את הדאגה שנמצאת בהגדה של פסח "שבכל דור ודור קמו עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". במקרה של אסתר, הוא מצילנו בדרכים מוזרות. איפה הנושא של "בכל דור ודור חייב אדם לראות את-עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"? נושא הגאולה, שלא נזכר בסיפורו של יוסף, אינו נזכר גם בסיפורה של אסתר. אבל כל יהודי מודע להמשך. היהודים יצאו ממצרים בכוח כדי לחפש גאולה פיזית ולאומית, בארץ ישראל, במרחב המחיה שלהם.

למרות שהדגשתי את נושא הזמן במגילת אסתר, גם נושא המרחב בולט. הסיפור מתחיל באחשורוש השולט במאה ועשרים ושבע מדינות. יש להניח שהממלכה המחודשת תחת שלטון פרס גם היא אחת מן המדינות. אבל היהודים בשושן מתנהגים כאילו אין להם ארץ משלהם. רובם, לפחות, אינם מכירים בארצם. בנושא המעבר לארץ ישראל, ההתעלמות מהנושא בקרב היהודים הנהנים מחיים טובים בפרס, בקירבת הממשל, דומה לזו שבמסיבה ממוצעת בבית כנסת בניו ג'רסי שבארצות הברית, או בכל מקום אחר בגולה.

על-פי התלמוד (מגילה 13א' רבא), מרדכי היגלה את עצמו. בעזרא (ב', 1-2) ובנחמיה (ז', 1-7) כשמסופר על המנהיגים השבים לארץ ישראל לאחר הצהרת כורש, נזכר השם מרדכי. האם מרדכי חזר? האם הוא שב לאחר הצלחתו בפרס? אם אכן חזר, מדוע לא מצוינת העובדה בסוף מגילת אסתר? התורה מספרת שיוסף, שביקש לשוב לארץ ישראל הושב אליה – עצמותיו הועלו. מרדכי שחוזר לישראל מרצונו יכול להיות דוגמה חיובית. מדוע לא לספר על כך?

הנביא ירמיהו חושף בפנינו ויכוח בין הגלויות (פרק כ"ט). היו שחשבו שהעם היהודי נדון לכליה, שלא היה טעם להמשיך ולחיות חיי שגרה (8-9). ירמיהו מפציר ביהודים להינשא, ללדת ילדים, לבנות את בתיהם ולהתפלל לשלום המקום בו הם חיים, כי בעוד שבעים שנה תסתיים גלותם. עליהם להתכונן ולהיות מוכנים לקראת שובם מחוזקים לארץ ישראל. לפי תיאור התקופה במגילת אסתר ברור שהיהודים נענו לחלק מעצותיו של ירמיהו. הם נישאו וילדו ילדים, התעשרו והיו מעורבים בחיי המקום בו חיו בגולה. אולם האם זכרו לשוב לארץ ישראל לאחר שבעים שנה?

התלמוד טוען שהיתה טעות בספירת השנים. זה אולי מסביר את יוהרתו של אחשורוש, אך זה גם מסביר את העובדה שהיהודים לא מימשו את החלק השני בנבואת ירמיהו. במגילת אסתר מרדכי אכן נענה לעצת ירמיהו. הוא דואג לאחיו היהודים, למצבם הכלכלי והחברתי. אך כשהיתה לו הסמכות והכוח הוא אינו יוצא בהצהרה ולא קורא להם לשוב לארץ ממנה הוגלו. במקום הצו שהוציא בחודש סיון, הוא יכול היה להוציא צו המורה לכל היהודים לשוב לירושלים, ובכך לחזק את המדינה החדשה. אך במגילת אסתר – דממה!

ספרי החכמה, המדגישים אומץ לב ועוז רוח בקידום תכנית האלוהים, אינם מוטרדים מהמציאות בה אויבי היהודים רוצים להשמידם. על היהודים להיות חכמים ומתוחכמים דיים כדי לנווט את הכוחות השולטים. מגילת אסתר מציעה תיאולוגיה מורכבת יותר. שתי מחשבות מנוגדות פוגשות כוחות היסטוריים הפועלים בהיסטוריה היהודית. אחת היא המחשבה להשמיד את העם היהודי, והשנייה היא המחשבה לגאול את העם (ט', 24-25). הראשונה היא מחשבה בראשם של בני אדם, בעיקר אלו שיכולים להפגין שליטה במדינה ולחזק את כוחם. המחשבה השנייה, לפחות על פי סיפור יוסף, היא במוחו של אלוהים, או כך לפחות חשב יוסף. בסיפור יוסף, כמו גם בסיפור אסתר, האלוהים נעדר, אך בסופו של דבר יוסף עצמו מציג את אלוהים כמי שהוא המקור למחשבה על גאולת ישראל. במגילת אסתר מובא הרעיון שיתכן שהמחשבה על גאולת ישראל היא פעולה אנושית. הדבר משתמע מדברי מרדכי "מי יודע", ומתואר במניפולציות של מרדכי ואסתר שנעשו כדי להציל את היהודים מגזירת המן.

אכן, מחבר מגילת אסתר משתמש בכלי בין-טקסטואלי נוסף כדי להדגיש ולהבהיר גישה זו. בסעיף 10 בטבלה אנו מוצאים איזכור לעמלק התוקף את בני ישראל בצאתם ממצרים, ללא כל סיבה נראית לעין. זו הפעם הראשונה בה העם צריך לבחור חיילים שיילחמו נגד אויב הרוצה להשמידם. תשומת לב המחבר מופנית לעובדה שסיבת רצונו של עמלק להשמיד את העם אינה מוסברת. קיימת כנראה שנאה קיצונית, אולי פתולוגית, שאין לה כל הסבר, לפחות לא הסבר הגיוני. בנוסף, בפסוקי התורה המובאים כאן העימות בין השנאה הקיצונית לישראל ובין הצורך של עם ישראל להתגונן מוצג כמלחמת קודש שתימשך לאורך כל ההיסטוריה.

המחבר 'ממסגר' את הרעיון במונחים של סיפור תנכי אחר המתאר את העימות בין ישראל ועמלק, בסיפור על שאול מלך ישראל במלחמתו באגג מלך עמלק. המחבר מקשר את מרדכי ואסתר למשפחת שאול ואת המן למשפחת אגג. כמו בסיפור בספר שמות, לשנאתו של המן למרדכי אין כל הסבר הגיוני. הטקסט רומז שהשנאה הפתולוגית נובעת מהיות מרדכי יהודי. לכן המן אינו יכול לבוא על סיפוקו בהריגת מרדכי כיריב פוליטי. הוא חייב למלא את שליחותו כבן לעם העמלקי ולהשמיד את כל עם ישראל, גברים, נשים וילדים. דמותו של שאול מיוצגת על ידי אסתר, בתו המאומצת של  מרדכי, שמוצאה ממשפחתו של קיש אבי שאול. הרמז הבין-טקסטואלי המעיד שהמן מייצג את עמלק נמצא בשמו – המן האגגי, מזרעו של אגג מלך עמלק. בנוסף לאיזכור הבין-טקסטואלי, מוסיף המחבר רמז ברור כשהוא משתמש באותו ביטוי כדי לתאר גם את העברת הכוח שנלקח משאול בשמואל י"ט וגם את העברת סמכויות המלכה לאסתר.  הנה כי כן, מוכן הרקע למפגש אלים נוסף בין עמלק ובין ישראל.

יתכן שהמגילה היא ספר הדרכה להישרדות עבור הקהילות היהודיות בגולה. היא מלמדת שכדאי להתקרב אל המלך ולהשפיע עליו בדרכים מתוחכמות כדי לגבור על האויבים. אמנם במגילת אסתר אנו מוצאים גם מתן כלי נשק לקהילות היהודיות, וניתנת גם רשות מהמלך להרוג את התוקפים, אך אולי זוהי רק משאלה דמיונית של המחבר. הפתרון של שיבה לארץ ישראל ובנייתה אינה מוזכרת ולו גם ברמז.

הגישה הנבואית, לדוגמא משה, היא שיש לקדם את התכנית האלוהית על-ידי פעילות חיובית, כדי לחזק את החופש הפנימי ואת העוצמה הרוחנית של כל אחד. הדבר מצריך מרחב, כדי שהזמן יוכל להיות משמעותי על פי התנאים שלנו. השליטה במרחב היא חשובה, כדי שהזמן יהיה מקודש מתוך חרות. הנביאים רואים את החיזוק הרוחני של עם ישראל בארצו כבסיס המאפשר לכל העמים לסגוד לאלוהים בירושלים. זהו חזון שכמובן ישחרר את עם ישראל מהצורך להרוג אויבים. החזון הנבואי נזכר רק במרומז במגילת אסתר. אולי המחבר מבסס בשנינות את הפולמוס שלו עבור היהודים המודעים לקשר עם יוסף. מגילת אסתר מסתיימת עם התבססותו של מרדכי ועם חרדת היהודים. האם לא זה היה הסוף בספר בראשית? האם לא זה היה מה שחשבנו כשסיימנו את קריאת סיפורו של יוסף? כולנו יודעים מה קרה כשיוסף מת וקם מלך חדש. הרי חלק מפולחן הפסח הוא לזכור את מה שקרה. האם ייתכן שכתיבת סיפור אסתר כאילו הוא סיפור יוסף ב' נועדה לעורר פולמוס בין היהודים הטוענים שהשיטה שהצליחה בסיפור אסתר לא תצליח תמיד, אלא אם בנוסף לצירופי מקרים בלתי סבירים יימצאו יהודים נבונים עם כישורים מניפולטיביים? בקיצור, "מי יודע"? אכן, המחבר מוסיף גישה אידיאולוגית, תיאולוגית ופוליטית בהוסיפו את המימד של הכוונה הנצחית המיוצגת על-ידי עמלק – השמדת היהודים. הוא טוען שהסתמכות על אלוהים בלבד אינה ערבות להצלחה. יש לבחור חיילים שיילחמו בעמלק. ייתכן שאנו רואים כאן פולמוס ציוני מוקדם, המקושר באורח מבריק לפולמוס הראשון בסיפור יוסף.

הדומה בשפה, בביטוי ובתחביר בין סיפורי יוסף ומגילת אסתר

ⁱ ציון הזמן הפסיכולוגי הנוסף שידוע לי הוא בסיפור יעקב. בבראשית כ"ט, 20 השנים שיעקב עבד עבור רחל "…ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה…". יש דרשנים המפקפקים בקביעה זו ושואלים למה לא היו שבע השנים האלה ארוכות בעיניו כאשר המתין לזמן שבו יוכל כבר לשאת את אהובתו לאישה?

ⁱⁱ ראה L. A. Rosenthal, in ZAW, 1895; Kaufman, Toldot… vol. 8, p. 439 ff. Moshe Gan, in Tarbiz, 31 1962, p. 144-149. מאמרים אלו, במיוחד מאמרו של גן, בהחלט משכנעים בנימוקיהם שאסתר אכן תלויה ביוסף. שפת הסיפור כל כך מזכירה את יוסף, עד שכל האספקטים האחרים שבמאמר נראים כמובנים מאליהם.

ⁱⁱⁱ ראה בראשית פרק נ', סוף סיפור יוסף.

^ivלדעתי הצהרת יוסף מעידה על הבנתו הפתאומית של חלומותיו בבראשית פרק ל"ז. יוסף, פותר החלומות הגדול אינו מגיב על החלומות של עצמו. אחיו הם הפותרים את חלומותיו: יוסף ישלוט בארץ ובהם, ויעקב ורחל ישתחוו לו. האופן בו האחים מבינים את החלומות גורם לעוינות נוספת נגד יוסף. מוזר שזוג החלומות של יוסף שונה משני זוגות החלומות האחרים שבסיפור. כל הזוגות עוסקים בדבר אחד. עקרונית, הם כולם חלום אחד על נושא אחד. כולם מבוססים על אספקט מציאותי כלשהו בחיי החולם, כשהחולם עצמו מופיע בחלום בתפקיד אותו הוא ממלא בשגרת היומיום. אולם, אומר רש"י, בכל חלום יש שטויות. משרתי פרעה רואים את עצמם כמבצעים את משימתם. סביב מציאות חייהם יש אלמנטים סימבוליים נוספים שאותם יוסף מבין כ'משמעות' החלומות.

חלומות יוסף מתאפיינים בכך שהם אינם משקפים את המציאות בחייו או בחיי אחיו. יעקב ובניו הם רועי צאן, וכך הם ידועים במצרים. הם אינם חקלאים עובדי אדמה. עם זאת, יוסף חולם שהם מאלמים אלומים בשדה. חלומו השני הוא בלתי מציאותי לחלוטין. השמש, הירח והכוכבים משתחווים ליוסף. העובדה שיוסף הוא שמבין את פשרם ה'נכון' של החלומות, מעידה על כך שפרשנות האחים אינה נכונה מלכתחילה. אך מתי פותר יוסף את חלומותיו הוא?

לדעתי זה קורה רק בסוף הסיפור, כשיוסף מבין שתפקידו כמשביר בר לכל הארצות מסופר מראש בחלומו על השיבולים. ובאשר לחלום השני, הוא מבין שאלוהים הוא זה ששלח אותו להציל את ישראל. הכוכבים הם עם ישראל, כפי שנזכרו בהבטחת אלוהים לאברהם (ראה בראשית ט"ו, 5-6). עובדת נוכחות כל מערכת השמש (השמש, הירח והכוכבים) בחלום מסמלת את יעודו של יוסף להציל את ישראל. הוא, באמצעות אגירת התבואה בשנים השבעות במצרים, יאפשר לבני ישראל לשרוד. כלומר, הבטחת אלוהים לאברהם יצחק ויעקב תתקיים בזכות העובדה שאלוהים שלח את יוסף למצרים.

^v חברי דוד לואנשטיין, מקיבוץ שלוחות, מוצא רמז נוסף לאלוהים במגילה. הוא מציין שהדמויות בספר מופיעות בזוגות. הזוג "הטוב" והזוג "הרע". בכל זוג "הטוב" ממלא היטב את תפקידו ו"הרע" מתרשל בתפקידו. ושתי היא המלכה "הרעה", כלומר אינה ממלאה את מצוות המלך, ואסתר היא המלכה "הטובה". המן הוא השר "הרע" ואילו מרדכי הוא השר "הטוב". אחשורוש הוא המלך "הרע". הוא אינו שולט , אינו ממלא את תפקידיו המלכותיים. הוא אינו מחליט החלטות, ונראה כאילו אינו מתעניין בנעשה בממלכה. והיכן שותפו המלך "הטוב" המושל בכל? ממלא תפקיד זה נעדר מהסיפור, אך מופיע רק כשולט בצירופי המקרים. כלומר, אלוהים.

^vi היום מתחיל עם שקיעת החמה. תחילת המשתה נדחתה עד לאחר השקיעה בשל איחורו של המן ששכח לבוא. לכן המשתה מתקיים בעצם בכ"א בניסן.

^viiלהקבלה לסיפור יוסף, ראה משה גן לעיל.

^viiiזהו גם החודש בו אסא מלך ישראל חידש את הברית עם אלוהים וניתץ את פסלי האלילים בישראל (דברי הימים ב', ט"ו, 10).

^ixבוודאי שאנו עוסקים פה במדרש, אך זוהי בדיוק הנקודה.