2) להיזהר להגיד את האמת, ולהגיד רק מידע אישי, מראייה אישית, כי אנחנו נבדוק הכל.

3) בדיני ממונות אפשר לשלם, ואם היתה טעות אפשר לתקן אותה על־ידי תשלום של כסף. ואילו בדיני נפשות אי אפשר להחזיר את חיי הנהרג, ולא רק אותו, אלא את כל הדורות שיכולים לעמוד ממנו.

4) דוגמה לרעיון זה יש במקרה של הריגת הבל על־ידי קין אחיו. אם נדייק נבחין שכתוב בתורה שקין הואשם בשפיכת "דמי אחיו", ברבים, ולא בשפיכת "דם אחיו", ביחיד. ללמד שהתורה רואה את עבירת הרצח כעבירה של רצח אינסופי.

5) האדם נברא רק זוג אחד, וסוג אחד, ולא סוגים שונים.

6) מונח טכני שפירושו: הכתוב המסוים בתורה בא כדי ללמד לקח מסוים.

7) לקח ראשון: כמו שהאדם הראשון היה עולם מלא בפני עצמו, כך כל אדם נחשב עולם מלא בפני עצמו.

8) לקח שני: בסופו של דבר לכל בני־ האדם יש אותם הורים – אדם וחווה. לכן כל בני־אנוש הם למעשה אחים.

9)  לקח שלישי: אין לחשוב שהעמים השונים נבראו על־ידי אלוהים אחרים, אלא לכל העמים יש אותו בורא.

10) לקח רביעי: מה שמעניק ערך למטבע הוא העובדה שהמלך הוא שהנפיק אותו, ודמותו מוטבעת עליו. גם כאן, הערך האינסופי של כל אדם בא מן החותם של האל בו. דבר זה בא לידי ביטוי דווקא מתוך הניגוד למטבעות של כסף, שהן זהות, אבל אדם אחד אינו דומה לחברו, כי הוא עולם אינסופי ומשקף את ערך האל.

11) ראה הפירוש בעמוד הבא

כֵּיצַד מְאַיְּמִין 1)  (אֶת הָעֵדִים) עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן. שֶׁמָּא תֹאמְרוּ מֵאֹמֶד, וּמִשְּׁמוּעָה, עֵד מִפִּי עֵד וּמִפִּי אָדָם נֶאֱמָן שָׁמַעְנוּ, אוֹ שֶׁמָּא אִי אַתֶּם יוֹדְעִין שֶׁסּוֹפֵנוּ לִבְדּוֹק אֶתְכֶם בִּדְרִישָׁה וּבַחֲקִירָה. 2)   הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם 3),   שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ד) "דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים", אֵינוֹ אוֹמֵר "דַּם אָחִיךָ" אֶלָּא "דְּמֵי אָחִיךָ" – דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו 4). … לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי 5),  לְלַמֶּדְךָ 6)  שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת [*מִיִּשְׂרָאֵל] מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא, 7)  וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת [*מִיִּשְׂרָאֵל] מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא…  ומִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. 8)  וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם. 9)  וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ.10)  לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם 11)…

*נוסח הדפוס משובש. להוכחה שנוסח הדפוס אינו נכון ראה פרופ' א. א. אורבך,

תרביץ 40 (תשל"א),  עמ' 268-284. השווה לספרו מעולמם של חכמים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 165-167.

2) כל אדם יכול לחיות בלי פחד או חרדה, כי איום המלחמה עבר מן העולם.

3) העובדה שהעמים למדו את תורת ה', דהיינו שמו קץ ללמידת המלחמה, אין פירושה שכולם נהיו עובדי ה' באופן בלעדי, כמו היהודים. הם קיבלו את תורת ה', אבל המשיכו בפולחן הדתי שלהם, ככתוב במדרש איכה רבה (וילנא), פתיחתות  ב"הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו".

(ב) וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם:

(ג) וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד-רָחוֹק 1)   וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשְֹאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה:

(ד) וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד כִּי-פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר :2)

(ה) כִּי כָּל-הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם-ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד: 3)

ספר מיכה פרק ו

(ח) הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם-עֲשֹוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ:

ספר עמוס פרק ה

(כד) וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן:

ספר הושע פרק ו

(ו) כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת:

2) ר' עקיבא אומר שגם אם אני חושב שהאיש שביזה אותי הוא אדם כמוני, ומשום שהוא ביזה אותי לא מגיע לו יחס כמו לאדם, ומותר לי לשלם לו ביזה כנגד ביזה ולבזותו כמו שהוא ביזה אותי. בן עזאי אומר שהפסוק מצווה עלי לאהוב אותו כמו שאני אוהב את עצמי, כי כל אדם מכל עם נברא בצלם וזהו כלל גדול יותר. אפילו אם הוא ביזה אותי, אני חייב לאהוב אותו ואסור לבזות אותו בחזרה.

3) ר' תנחומא מחזק את דברי ר' עקיבא ואומר, שמי שמבזה את חברו מבזה גם את דמות האלוהים שבו, ולכן סותר גם את הפסוק בבראשית וגם את הפסוק בויקרא. זאת אומרת, הפסוק בויקרא, הכלל של ר' עקיבא, כולל את קיום הפסוק שבבראשית. לעומת זאת הפסוק בבראשית לא בהכרח כולל את קיום הפסוק שבויקרא. שתי גישות שונות מוצגות פה, אבל אי אפשר לדעת בדיוק בשם מי.

(א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָֹה אֹתוֹ:

(ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם:

ספר ויקרא פרק יט

(יח) לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה':

ספרא קדושים פרשה ב ד"ה פרק ד, יב

"לא תקום ולא תטור את בני עמך", נוקם אתה ונוטר לאחרים. 1)   "ואהבת לרעך כמוך", רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה.

בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם", זה כלל גדול מזה. (ראה מקבילה: תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט דף מא עמוד ג /ה"ד)

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה כד ד"ה ביום ברא אלהים

בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם" כלל גדול בתורה, ר' עקיבה אומר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) כלל גדול ממנו, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי. 2)   אמר ר' תנחומא אם עשית כן דע למי אתה מבזה, "בדמות אלהים עשה אתו". (ראה גם ילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז מ)  3)

2) מפני שהעצמים שאנשים עובדים, כמו השמש והירח, הם חיוניים לקיום העולם. האם זה הגיוני שה' יחריב את עולמו רק מפני שמספר אנשים טועים באמונתם?

3) גם אם היו דברים שאין לעולם צורך בהם, אנחנו חסים על האנשים ומחזיקים את ידם, על אף טעותם באמונה.

4) התלמוד מביא מקור מקביל לזה של המשנה, אבל תשובות  החכמים שונות. כאן הם אומרים שהקב"ה קבע את חוקי הטבע, בלשונם "עולם כמנהגו נוהג". אם יש שוטים שטעו באמונתם או עשו מעשים רעים, כי הם רואים שהעולם ממשיך כרגיל על אף מעשיהם הרעים או טעותם באמונה, אין לנו אפשרות לעשות דבר. אולי  בעתיד הם יתנו את הדין על מעשיהם.

5) ראה את הפירוש בעמוד הבא.

מתנין. שָׁאֲלוּ אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי, אִם אֵין רְצוֹנוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, לָמָּה אֵינוֹ מְבַטְּלָהּ. 1) אָמְרוּ לָהֶן, אִלּוּ לְדָבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ הָיוּ עוֹבְדִין, הָיָה מְבַטְּלוֹ. הֲרֵי הֵן עוֹבְדִין לַחַמָּה וְלַלְבָנָה וְלַכּוֹכָבִים וְלַמַּזָּלוֹת. יְאַבֵּד עוֹלָמוֹ מִפְּנֵי הַשּׁוֹטִים. 2)   אָמְרוּ לָהֶן, אִם כֵּן, יְאַבֵּד דָּבָר שֶׁאֵין צֹרֶךְ לָעוֹלָם בּוֹ וְיַנִּיחַ דָּבָר שֶׁצֹּרֶךְ הָעוֹלָם בּוֹ. אָמְרוּ לָהֶן, אַף אָנוּ מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְדֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ, שֶׁאוֹמְרִים, תֵּדְעוּ שֶׁהֵן אֱלוֹהוֹת, שֶׁהֲרֵי הֵן לֹא בָטָלוּ: 3)

גמרא. תנו רבנן, שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים? אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. 4)   דבר אחר: הרי שגזל סאה של חטים [והלך] וזרעה בקרקע, דין הוא שלא תצמח?! אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו, דין הוא שלא תתעבר?! אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. והיינו דאמר ריש לקיש, אמר

הקב"ה: לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי, אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי. 5)

2) המלאכים אינם מסכימים. נוצרות בתוכם שתי מפלגות או כיתות, אחת בעד בריאת האדם, האחרת נגד בריאתו. כל מפלגה נותנת את הסיבות לעמדתה.

3) הפסוק מתהילים מפרש את עמדות שתי המפלגות. המילים "נפגשו" או "נשקו"  מתפרשות פה כמכוונות למפגש אַלים, למלחמה, דהיינו מחלוקת של מלאכים.

להמשך הפירוש של משמעות המחלוקת בין המלאכים במדרש ראה את הפירוש בעמוד הבא.

אמר ר' סימון, בשעה שבא הקב"ה לבראות אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים וחבורות, מהם אומרים ייברא, מהם אומרים אל ייברא. 2)  ההוא דכתוב:  "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו" 3)   (תהלים פה, יא), חסד אומר: ייברא, שהוא גומל חסדים, אמת אומר: אל ייברא, שכולו שקר, צדק אומר: ייברא, שעושה צדקות, שלום אומר: אל ייברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכה לארץ. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים,  מה את מבזה אלטיכסייה [חותם] שלך? תעלה אמת מן הארץ! הא הוא דכתיב "אמת מארץ תצמח" (שם, פסוק יב).

2) משה מוסיף להתעקש. הוא כנראה  לא נרגע מן התשובה הראשונה שה' השיב לו.

3) ה' מבהיר שאין הוא נוטש את העם, ומשה עדיין מוצא חן בעיניו. עכשיו רוצה משה לדעת את מהות ה', לדעת מתוך הידע האנושי שלו מהי בדיוק מהות ה', ואז יוכל להיות רגוע, כי אז ידע בדיוק שכל מה שה' אומר הוא נכון.

4) ה' אומר לו שאי אפשר לדעת את מהותו, את פניו. רק את תכונותיו הקיימות בעולם אפשר לתפוש בידע אנושי.

5) על אף הקשיים של ה' לשכנע את משה לקבל את מילתו ללא הבנה אנושית ברורה, הוא מזמין אותו לחסות בצילו ולקבל את הגנתו ואת חסדו כעובדות קיימות בעולם.

(יג) וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה:

(יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ: 1)

(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:

(טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל-הָעָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה: 2)

(יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶֹה כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:

(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶךָ: 3)

(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם:

(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי: 4)

(כא) וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר:

(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַֹמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַֹכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי: 5)

(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:

2) אחת המידות המרכזיות של ה' שאנחנו אמורים לחקות היא מידת השלום. כוחה גדול.

3) כאן אנו למדים שמידת השלום של ה' שונה מן הנטייה הטבעית של האדם. לכן, כדי לחקות מידה זו, האדם זקוק לחינוך וחיזוק על־ידי מצוות, שירגילו אותו למידת ה'.

4) הכלי המחנך והמחזק הוא מצוות התורה. זהו הרמז הראשון שלמצוות התורה יש תפקיד חינוכי, תפקיד של עזרה לאדם לעצב את נפשו כך שיהיה לו יותר נוח וקל לחקות את מידות ה'.

"ואנוהו", ר' ישמעאל אומר, וכי אפשר לבשר ודם להנוות לקונו. אלא אנוה לו במצוות, אעשה לפניו לולב נאה סוכה נאה ציצית נאה תפלה נאה. אבא שאול אומר,  אדמה לו, מה הוא רחום וחנון אף אתה תהא רחום וחנון. 1)

דברים רבה (ליברמן) פרשת שופטים ד"ה טו.

ד"א "וקראת אליה לשלום", ראה כמה הוא כחו גדול של שלום, 2)  בשר ודם אם יש לו שונא הוא מבקש ומחזר מה לעשות לו, מהו עושה, הולך ומכבד לאדם גדול ממנו

שיעשה לאותו שונאו רעה, אבל הקב"ה אינו כן, אלא כל אומות העולם מכעיסין

אותו, והם ישנים וכל הנפשות עולות אצלו, שנאמר "אשר בידו נפש כל חי", ובבקר הוא מחזיר לכל אחד ואחד נפשו, שנאמר "נותן נשמה לעם עליה". 3)  דבר אחר, בשר ודם אם יעשה לחבירו רעה אינו זזה מלבו לעולם, אבל הקב"ה אינו כן, אלא היו ישראל במצרים והיו המצריים משעבדים בהם בטיט ובלבנים, לאחר כל הרעות שעשו לישראל חס הקב"ה עליהם ואמר "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", אלא רדפו אחר השלום, שנאמר "בקש שלום ורדפהו." 4)

2) המדרש ממשיך לפתח את הרעיון באמצעות פסוק נוסף. לפיו, הבניין של ה' בשמים תלוי ביסודותיה של האגודה בארץ.

3) המשל שמסביר את הקשר של שותפות בין ה' וישראל הוא שתי ספינות הקשורות זו לזו, וביניהם בנוי חדר. ראה את הפירוש בעמוד הבא.

4) הכוונה היא ש"אין הוא נאה", אבל לא רצו להגיד דברים כאלה, ולכן השתמשו בביטויים מסויגים או במילה "כביכול".

(ה) "ויהי בישורון מלך…. יחד שבטי ישראל" (דברים לג, ה), כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשוים אגודות אגודות, 1)  וכן הוא אומר 2)  (עמוס ט, ו) "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". רבי שמעון בן יוחי אומר, משל לאחד שהביא שתי ספינות וקשרם בהוגנים ובעשתות והעמידן בלב הים ובנה עליהם פלטרין. כל זמן שהספינות קשורות זו בזו פלטרין קיימים, פרשו ספינות אין פלטרין קיימים. כך ישראל כשעושים רצונו של מקום "בונה עליותיו בשמים", וכשאין עושים רצונו כביכול, "אגודתו על ארץ יסדה". 3)  וכן הוא אומר (שמות טו, ב) "זה אלי ואנוהו", כשאני מודה לו הוא נאה, וכשאין אני מודה לו כביכול בשמו הוא נאה. 4)  כיוצא בו (דברים לב, ג) "כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו", כשאני קורא בשמו הוא גדול, ואם לאו כביכול וכו'. כיוצא בו (ישעיה מג, יב) "ואתם עדי נאם ה' ואני אל", כשאתם עדיי אני אל, וכשאין אתם עדיי כביכול איני אל. כיוצא בו (תהלים קכג, א) "אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים", אילמלא אני כביכול לא היית יושב בשמים. ואף כאן אתה אומר "יחד שבטי ישראל", כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות…

2) ה' רוצה ללמד אותנו לנהוג באותה דרך שבה הוא נוהג. הכלי שאמור לחנך אותנו להתנהגות זו הוא המצוות. כדוגמה מובאת מצווה שמלמדת את האדם לעשות משפט וצדקה ולרדוף שלום כדרך שה' עושה.

[א] "ואלה המשפטים" וגו' (שמות כא, א). זהו שאמר הכתוב "ועוז מלך משפט אהב" (תהלים צט, ד), כל העוז והגבורה והשבח להקב"ה הן, אמר דוד "לך ה' הגדולה והגבורה"

וגו' (דברי הימים א כט, י), עוז של מלך מלכי המלכים הקב"ה, את מוצא מישהוא שהוא בעל זרוע אינו עושה דבריו במשפט, אבל מעבר על המשפט, אבל הקב"ה הוא בעל זרוע ואוהב משפט, "אתה כוננת מישרים" (תהלים צט, ד). 1)

אמר ר' אלכסנדרי, שני חמרים היו מהלכין בדרך, והיו שונאין זה את זה, רבץ לו חמורו של אחד מהם, ראה אותו חבירו, ועבר, משעבר אמר, כתיב בתורה "כי תראה חמור שונאך [וגו' עזב תעזב עמו"] (שמות כג, ה), מיד חזר וטען עמו, התחיל לשיח בלבו, אמר כך היה פלוני אוהבו ולא הייתי יודע, נכנסו להם לפונדוק ואכלו ושתו, מי גרם להם שעשו שלום, על־ידי שהביט זה בתורה, "אתה כוננת מישרים" וגו', איזה זה, זה משפט. 2)

2) שימו לב לשימוש בביטוי "מתקדש שם שמים", שמוכר יותר בקיצור "קידוש השם". מורנו הרב מקס קדושין הסביר: "פירושה של הקדושה הוא היות כצלמו-כדמותו במעשים טובים ובגמילות חסדים". היום הביטוי "קידוש השם" מוכר רק בהקשר של מסירת הנפש של יהודי, דהיינו "מוות על קידוש השם". קדושין מסביר: "בתרבות חז"ל אין 'קידוש השם' מצומצם למות קדושים ולמסירות נפש בלבד… אלא גם למעשה 'צדקה' שעושה יהודי לנכרי והוא מעורר בנכרי הודיה באלוהי ישראל…". (עמ' 139)

3) בגלל זה אמרו.

4) טיעון תועלתני: כדאי לקדש את השם, שמא ייפגעו היהודים.  יש כאן רעיון חשוב – אי אפשר להגביל את אי־המוסריות רק לקבוצת ה"אחרים". בסופו של דבר אי אפשר לחלק את המוסריות בין "מקובלים" ו"לא־מקובלים". (ראה את הפירוש בעמוד הבא).

5) היהודי מודה לרבו על שרימה גוי – הוא מדד לו בבית שהיה חשוך וחיסר לו שלושה סאים של תמרים.

6) הרב מלמד את היהודי שבעניין המוסר אין הבדל בין "רֵעַ" ל"אח", בין יהודי לגוי (ראה יום 3). והוא מוסיף שהדבר הזה מאושר על־ידי הנביאים.

דבר אחר "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו, ה), שאתה מאהב על הבריות שם שמים, שתהא יודע משאך ומתנך והוליכך בשוק ועסקך עם בני אדם, 1) ובזמן [שאדם] יודע משאו ומתנו והוליכו בשוק ועסקו עם בני אדם וקורא ושונה, בני אדם הרואים אותו אומרים, אשרי פלוני שלמד תורה, אוי לו לאבא שלא לימדני תורה, פלוני למד תורה, ראו כמה נאים מעשיו, כמה יפין דרכיו, העבודה, נלמד תורה ונלמד את בנינו תורה, ונמצא מתקדש שם שמים על ידיו, 2) בזמן שאין אדם יודע משאו ומתנו והוליכו בשוק ועסקו עם בני אדם וקורא ושונה, בני אדם שרואין אותו אומרין, אוי לו לפלוני שלמד תורה, אשרי אבה [אבא] שלא לימדני תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה רעים מעשיו, כמה מקולקלין דרכיו, העבודה, לא נלמד תורה לא נלמד את בנינו תורה, ונמצא שם שמים מתחלל על־ידיו. לא ניתנה תורה על מנת כן, אלא לקדש שמו הגדול, שנאמר "ויאמר עבדי אתה ישראל" וגו' (ישעיה מט, ג), מכאן אמרו, 3)  ירחיק אדם עצמו מן הגזל מישראל ומן הגוי, ואפילו מכל אדם שבשוק, שהגונב לגוי לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי לסוף שהוא גוזל לישראל, נשבע לגוי לסוף שהוא נשבע לישראל, מכחש לגוי לסוף מכחש על ישראל, שופך דמים לגוי לסוף שהוא שופך דמים לישראל, ולא ניתנה תורה על מנת כן אלא כדי לקדש שמו הגדול. 4)  "ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים" וגו' (ישעיה סו, יט), מהו אומר בסוף הענין, "והגידו את כבודי בגוים" (שם, שם).

אליהו רבה (איש שלום) פרשה טז

אמר לי, רבי, מעשה היה בי שמכרתי לגוי ארבעה כורים של תמרים, ומדדתי לו בבית אפל מחצה על מחצה, [אמר לי] אתה ואלהים אשר בשמים יודע על  מידה שאת מודד לי, מתוך שמדדתיו לא חסרתיו שלש סאין של תמרין, 5)  לאחר מכן נטלתי את המעות ולקחתי בהן כד אחד של שמן, והנחתיו במקום שמכרתי התמרים לגוי, נקרע הכד ונשפך השמן והלך לו, אמרתי לו בני, הכתוב אומר, "לא תעשוק את רעך" (ויקרא יט, יג), רעך הרי הוא כאחיך, ואחיך הרי הוא כרעך, הא למדת שגזל הגוי גזל, ואין צריך לומר אפילו של אח, ומתוך שהקב"ה ראה את בני אדם בעונותיהן שהן עושקין וגוזלין וחומסין זה בזה, חזר ופירש בקבלה על־ידי יחזקאל בן בוזי הכהן, "אביו כי עשק עושק וגזל גזל אח" (יחזקאל יח, יח). 6)

2) הרמב"ם מסביר את התהליך הפסיכולוגי שמביא אדם לקלל אדם אחר. הוא מניח שהקללה באה כנסיון של אדם להזיק למי שקילל אותו, או לפחות למי שנדמה לו כי פגע בו.

3) הרצון לפגוע במי שפגע בך, או במי שנדמה לך כי פגע בך, יכול להיות כל־כך חזק, עד שמקללים את ה"מזיק" אפילו אם הוא לא נמצא.

4) היינו חושבים שהאיסור לקלל אדם אחר הוא דווקא כאשר האדם הזה שומע את הקללה! כי…

5) מה שהוא שומע גורם לו צער וכאב. והתורה רוצה למנוע כאב וצער מן הנפגע. זאת אומרת, התורה אוסרת כל מיני דברים שגורמים נזק לאחרים, והטעם הוא כנראה כדי למנוע גרימת נזק.

6) אבל במקרה שלנו החֵרֵש לא שומע… איזה נזק נגרם לו?! ואם לא נגרם לו נזק, איזה חטא יש בקללה זו?

7) התורה חסה על המקלל!! הנזק שגורם החטא אינו רק הפגיעה במקולל, אלא  נגרם נזק גם למקלל עצמו, כי הוא מתיר לעצמו לא לשלוט  בתהליך הנקמה והכעס, ואולי אפילו מצדיק לעצמו את הקללה באומרו, "ממילא החֵרֵש לא שומע".

מצוה שיז – שהזהירנו מלקלל איזה איש שיהיה מישראל, והוא אמרו "לא תקלל חרש", ושמע ממני ענין אמרו חרש מה הוא. 1)  וזה כי הנפש כשהתנועעה לנקום מהמזיק לפי צורת ההיזק הקיימת בדמיון הנה לא תסור מהיות מתנועעת עד שתגמול למזיק לפי צורת ההיזק הרשומה בדמיון, וכאשר שילמה לו גמול תנוח אותה התנועה ונעדרה אותה הצורה מן הדמיון, ופעמים תשלמנו גמול בקללה ובחרופין לבד ותנוח בדעתו בשיעור מה שהגיע למזיק מן ההיזק באותן המאמרים והחרוף.  2)  … וזה הוא התכלית, ופעמים תהיה תנועת הנפש קטנה לבקשת עונש המזיק וזה לקטנות עונו, עד שתנוח התנועה ההיא בצעקות וגזמו עליו וקיללו אותו, ואף על פי שלא ישמע אותו ולא יהיה במעמד ההוא  3) …. ואולם היה עולה במחשבתנו כי תכלית מה שנאסר לנו קללת איש מישראל כשיהיה שומע אותה למלה 4)  שישיגהו מן הצער והכאב, 5)  אבל קללת החֵרֵש אחר שלא ישמע ולא יכאב בו, שלא יהיה בזה חטא, 6)  הנה הודיענו שהוא אסור. והזהיר ממנו, כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד, אבל הקפידה בענין המקלל גם כן, שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס. 7) ….

2) הגדרה של המונח.

3) שוב המעשים של חסד ועזרה שהאל עושה הם המעשים שעלינו לעשות, ואז אנו "הולכים בדרכיו".

4) כאן המושג "דעת ה'" מתפרש כתוצאה של "ללכת בדרכיו". המקורות מביאים מן המקרא דוגמאות של שני מלכים ש"ידעו את ה'", כלומר,  עשו צדקה ומשפט.

"ללכת בדרכיו", שנאמר (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו", ונאמר (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלוהיכם תלכו (לעשות חסד משפט וצדקה בארץ)": 1)

מצות עשה ללכת בדרכיו הטובים והישרים, שנאמר "והלכת בדרכיו", ואומר "אחרי ה' אלהיכם תלכו", ומפרש בפרק קמא דסוטה (יד, א) אחרי מידותיו תלכו, 2)  מה הוא מלביש ערומים, שנאמר (בראשית ג, כא) "ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", ומבקר חולים, שנאמר (בראשית יח, א) "וירא אליו ה' באלני ממרא", ומנחם אבלים, שנאמר (בראשית כה, יא) "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", וקובר מתים, שנאמר (דברים לד, ו) "ויקבור אותו בגי" – אף אתה עושה כן. 3)  … וכן פירשתי לחכמי ספרד פירוש של זה המקרא (דבה"י א כח, ט), "ודע את אלהי אביך ועבדהו", שכמו שהוא חנון ורחום ועושה חסד משפט וצדקה בארץ, כן תעשה אתה, והא לך שני עדים ביאשיהו, שנאמר עליו (ירמיה כב, טו-טז) "שאכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו דן דין עני ואביון אז טוב הלא היא הדעת אותי נאם ה'", 4)  ונאמר עוד (ירמיה ט, כב-כג, ועיין רד"ק) "אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'".

2) הנוסח בתלמוד שלנו הוא: "אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה…."

3) המדרש מסביר שגמילות חסדים גדולה אפילו יותר מן הצדקה. בסוף רבי אלעזר רוצה אולי להגיד שגם צדקה ומשפט שווים לחסד. בכל אופן, דרך ה' ברורה.

ולה צדקה שנקראת "דרך ה'", שנאמר (בראשית יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה", ואומר (ישעי' נד, יד) "בצדקה תכונני", שבזכות הצדקה מתיישבים ישראל על מכונם ונגאלים בזכות הצדקה שנאמר (ישעי' א, כז) "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", ואומר (ישעי' נו, א) "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות": 1) גרסינן בפרק לולב וערבה (סוכה מט ע"ב) אמר רבי יוחנן, 2)  גדולה צדקה יותר מכל קרבנות, שנאמר (משלי כא, ג) "צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח", ותנו רבנן (שם) בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: צדקה בממונו וגמילות חסדים בגופו ובממונו, צדקה לחיים גמילות חסדים בין חיים בין למתים, צדקה לעניים וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים. ואמר רבי  אלעזר, כל העושה צדקה ומשפט כאילו מילא כל העולם חסד, שנאמר (תהלים לג, ה) "אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ":  3)

2) הלל מסכם את כל התורה כולה במשפט אחד! הוא לא נרתע מן התחבולה של הנכרי. אולי הוא אפילו מרמז לו  שהוא עושה דבר שבוודאי  לא היה רוצה שמישהו יעשה לו. כאן ההסבר של דרך ה' אינו לפי מידות ה', אלא לפי ההרגשה האישית של האדם של מה ששנוא עליו.

3) כל  התורה מפרשת את הכלל הזה, וכדי לקיימה חייבים ללמוד אותה.

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. 1)   דחפו באמת הבנין* שבידו. בא לפני הלל, גייריה [גייר אותו]. אמר לו: דעלך סני [מה ששנוא עליך] לחברך לא תעביד [לחברך אל תעשה] – זו היא כל התורה כולה, 2) ואידך [שאר התורה]  פירושה הוא, זיל גמור [לך למד אותה]. 3)

*רש"י מסכת שבת דף לא עמוד א

אמת הבנין – מקל שהוא אמת אורך, ומודדים בו אורך של בנין, שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים.

1) התלמוד מונה את הסיבות לחורבן המקדש הראשון. אלה הן הסיבות לחורבן הבית המופיעות במקרא בספרי הנביאים. אלה הן שלוש העבירות החמורות ביותר בעיני חז"ל.

התלמוד ממשיך ומביא הוכחה לכל עבירה מתוך פסוקי המקרא.

2)  אבל איזה טעם, אילו סיבות יכולות להסביר את חורבן הבית השני? שהרי אז לא ביצעו עבירות אלה. להיפך, אז היו עוסקים בשלושה דברים חשובים בעיני חז"ל, דברים שמקרבים את האדם אל ה'.

3)  עבירה אחת היתה בזמן בית שני והיא שנאת חינם, ומכאן ניתן ללמוד ששנאת חינם מתגברת על שלושת העיסוקים הטובים ומאפילה עליהם. שנאת חינם היא עבירה אחת שחומרתה היא כחומרת שלוש העבירות החמורות ביותר.

התלמוד ממשיך ומסביר שרשעים יכולים להתנהג כאילו הם חסידים, הם יכולים לתלות את בטחונם  בקב"ה. הרשעים היו סבורים שה' יגן עליהם משום שהקפידו בהקרבת קרבנות ובפולחן ה'. אבל כיוון שהיו רשעים, אין ההגנה האלוהית מגינה עליהם.

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. 1)  עבודה זרה דכתיב "כי קצר המצע מהשתרע" (ישעיהו כח, כ). מאי "קצר המצע מהשתרע"? אמר רבי יונתן: קצר מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד. "והמסכה צרה כהתכנס" (שם, שם), אמר רבי שמואל בר נחמני: כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי, אמר: מאן דכתיב ביה "כנס כנד מי הים" (תהלים לג, ז), נעשית לו מסכה צרה! גילוי עריות, דכתיב (ישעיהו ג) ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה. יען כי גבהו בנות ציון – שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה, ותלכנה נטויות גרון – שהיו מהלכות בקומה זקופה, ומשקרות עינים – דהוו מליין כוחלא עיניהן, הלוך וטפוף תלכנה – שהיו מהלכות עקב בצד גודל, וברגליהן תעכסנה – אמר רבי יצחק: שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן, וכשמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות ומתיזות עליהן, ומכניסין בהן יצר הרע כארס בכעוס. שפיכות דמים – דכתיב (מלכים ב כא) וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא את ירושלים פה לפה. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? 2)  מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים. 3)  רשעים היו, אלא שתלו בטחונם בהקדוש ברוך הוא. אתאן למקדש ראשון, דכתיב (מיכה ג) ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה. לפיכך הביא עליהן הקדוש ברוך הוא שלש גזרות כנגד שלש עבירות שבידם, שנאמר (מיכה ג) לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער.

2) ראה את הפירוש בעמוד הבא.

אותו אדם שאוהב קמצא ושונא בר קמצא עשה סעודה. אמר לעבדו: לך הבא לי קמצא, הלך הביא לו בר קמצא. כשבא מצא אותו יושב.

אמר לו: אתה שנוא עלי, מה אתה רוצה כאן? עמוד וצא.

אמר לו: הואיל ובאתי אל תביישני, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה.

אמר לו: לא!

אמר לו: אתן לך דמי חצי סעודתך.

אמר לו: לא!

אמר לו: אתן לך דמי כל סעודתך.

אמר לו: לא. תפסו אותו בידיו והוציאו אותו מן הסעודה.

אמר: הואיל וישבו שם רבנן ולא מיחו בו, שומע מזה שכך נוח להם.

הלך והלשין לבית המלכות. אמר לקיסר: היהודים מורדים בך.

אמר לו: מי אמר?

אמר לו: שלח להם קרבן, ותראה אם יקריבו אותו או לא.

שלח בידו עגל משולש. בדרך הוא שם מום בעגל בשפתים. 1)

רבנן סברו להקריב אותו משום שלום המלכות.

אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו, בעלי מומין קרבים על המזבח?

סברו להרגו, שלא ילך ויספר, אמר להם רבי זכריה: יאמרו, מטיל מום בקדשים ייהרג!

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו 2)  של רבי זכריה בן אבקלוס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו, והגלתנו מארצנו.

לכבד האב והאם, שנאמר [שמות כ, יב] "כבד את אביך ואת אמך" וגו', ובא הפירוש [קידושין לא ע"ב], אי זהו כיבוד, מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא:

משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו

לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, (1 ויערוך במחשבתו במה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא:

2) טענת "דרך המינות" היא שהמקרא היה תוצאה של התגלות אלוהית בהר סיני, ואילו המשנה היא פרי יצירתם של בני־האדם לאחר מכן.

3) אין הרב אומר שהמשנה ניתנה בהר סיני, אלא הוא מצביע על תכונה אחרת, המשותפת גם למקרא וגם למשנה: שניהם נאמרו "מפי הגבורה."

4) שני העבדים קיבלו אותה מתנה מן המלך – חיטה ופשתן. החכם פיתח את המתנה לדברים אחרים, הטיפש הניח אותם כמו שהם.

5) המלך נהנה יותר מעשיית החכם, והטיפש אמור להתבייש בחוסר המעש שלו. בנוסף לכך, היצירה של החכם חביבה על המלך. לכך הוא ציפה כשנתן את המתנות לעבדים.

6) הרב יודע שהאיש הזה מקיים מסורת יהודית, ואומר לו: אם אמצא שאתה מקיים דברי חכמים, דבר שלא נמצא במקרא, התסכים ששאלתך הראשונה היא בדויה? והאיש מסכים.

7)  הוא מביא שורה של דברים שהאיש הזה מקיים.

8) לבסוף הוא אומר לו במפורש שדברים אלו הם פיתוח של חז"ל,דברים שלא נאמרו בסיני, אבל כיוון שהתורה ניתנה מתוך ציפיה ומתוך רצון האל שאנחנו נפתח אותה, דברים אלה הם גם בגדר של "מפי הגבורה נאמרו." הרעיון של שותפות האדם ביצירת התורה מובע פה בעוצמה.

פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאני אדם אחד, ובא אלי בדרך מינות, ויש בו מקרא ואין בו משנה. 1)  אמר לי, מקרא ניתן לנו מהר סיני, משנה לא ניתן לנו מהר סיני. 2)  ואמרתי לו, בני, והלא מקרא ומשנה מפי הגבורה נאמרו, 3)  ומה בין מקרא למשנה. משלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו שני עבדים, והיה אוהבן אהבה גמורה, ונתן לזה קב חיטין ולזה קב חיטין, לזה אגודה של פשתן ולזה אגודה של פשתן, הפקח שבהן מה עשה, נטל את הפשתן וארגו מפה, ונטל את החיטין  ועשאן סולת, ביררה, טחנה, ולשה ואפה, וסידרה על גבי השולחן, ופרס עליה מפה, והניחה עד שלא בא המלך. והטפש שבהן לא עשה ולא כלום. 4)  לימים בא המלך בתוך ביתו ואמר להן, בני, הביאו לי מה שנתתי לכם. אחד הוציא את [פת] הסולת על גבי השולחן ומפה פרוסה עליו, ואחד הוציא את החיטין בקופה, ואגודה של פשתן עליהן. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, הוי אומר איזה מהן חביב, זה שהוציא את השולחן ואת [פת] הסולת עליו. 5)  אמרתי לו, בני, אם אמצאך בתוך משנת חכמים יעשו דבריך בדאין. 6)  אמר לו, הין, אבל, אמרתי לו, בני, כשאתה יורד לפני התבה בשבת כמה אתה מתפלל. אמר לי שבע. אמרתי לו, ושאר הימים, [אמר לי], תפילה כולה. כמה בני אדם קורין בתורה בשבת, אמר לי שבעה. במנחה בשבת, בשני ובחמישי כמה, אמר לי שלשה שלשה. ועל שבעת המינים כמה אתה מברך, אמר לי שתים, ברכה לפניהם וברכה לאחריהם. ועל שאר המינים, ברכה אחת, וברכת המזון שלש, והטוב ומטיב ארבע. אמרתי לו, 7)  בני, וכי יש לנו אלו מהר סיני, והלא אינן אלא מתוך משנת חכמים, אלא כשנתן הקב"ה תורה לישראל לא נתנה להן אלא כחיטים להוציא מהן סולת, וכפשתן להוציא ממנו בגד. 8)

2) ומהו העונש, בלבול הלשון? הרוב הבינו שהכוונה היא שהאנשים לא הבינו זה את זה. כלומר, לא היתה הסכמה על מובן המילים, לא היה להם "דיבור הסכמיי".

3) הוא סבור שהם הבינו זה את זה, אבל דרשו שכולם יקבלו דעה אחת ולא הרשו לאנשים להחזיק בדעות אחרות.

4) מגדל בבל היה סמל לאחדות הדעה, שכולם היו צריכים לקבל אותה.

5) ה' סיכל את כוונתם, כי בלי שיהיו דעות רבות ובלי שיהיה מחקר על אודות דעות שונות, לא יהיה אפשר לברר את האמת.

6)  אברהם הגיע להבנת האמת שיש רק אל אחד על־ידי חקר האמונות השונות שהיו בימיו.

7) לכן העונש היה להפיץ את דור הפלגה בעולם ולא לכלותם.  הם קיבלו את המוסר ולא רצו להיות חמסנים, ואין עונש גופני למי שלא מאמין בה', אבל יש סכנה באחדות הדעות.

8) ה' רצה שבני־אדם יוכלו לחלוק זה על זה, וכך ברא אותם, כי ידע שזוהי הדרך שבה האדם יכול להשיג אמיתות.

… ולדברי האומר שכפרו בעיקר איך הספיק עונשם בבלבול לשונם. ולדעתי אין זה תימה כי לא העניש השם יתברך עובדי אלילים והם לא נזהרו שלא לעבדה כי איזה הוא העונש אשר נענשו הכשדים או שאר עובדי עבודת אלילים שהיו מאז… 1)  וכבר רצו לומר רוב המפרשים שהענין בבלול הלשון הכוונה לומר שבלל לשונם בענין הדיבור ההסכמיי… 2)  ואנחנו לא כן דעתנו, והעד הנאמן על זה מה שנאמר "שפה אחת ודברים אחדים" כנראה שהיתה התלונה עליהם על היות להם דברים אחדים, ולא היה החשש על הלשון ההסכמיי רק על הדברים, וזה ודאי לענין האמונה היותה אחד מוסכמת לכולם. 3)  … וזה הענין רצו שיהיו כולם מסכימים לדעת אחד בקדמות החומר ושיעשו הבנין ההוא להכרזת אמונתם, ולכך דרשו ז"ל "נסעו מקדמונו של עולם", שלא האמינו היותו קדמון אל החומר. 4)  …. לכך ביטל עצתם, כי כאשר זה יטה דעתו לכאן וזה לכאן, מתוך הויכוח יתבאר האמת, 5)  שגם אברהם שהכיר את בוראו כך הכירו …. רצו ז"ל לרמוז שאברהם היה דורש וחוקר מאמונה לאמונה מהאמונות שהיו בזמנו, וזה אומרו היה עובר ממקום למקום, שמתוך היות אמונות נבדלות ונפרדות זו מזו יימשך התעוררות ויתברר האמת, וזה שנאמר "ויהי כי התעו אותי אלהים", כי היה הולך ממקום למקום וחוקר על אמונתה ומכזיבה. 6)  …. ונשוב לעניננו שלכך רצה הקב"ה והפיץ אותם … ולא היו חייבים כליה אחרי שהם היו עושים סדר לקיבוץ המדיני להתרחק מן החמס, כי לא יכריח הקב"ה את הנבראים להאמין בו ית' אבל יכריח אותם לבלתי תימלא הארץ חמס, ונתן להם הבחירה לבחור בחיים. 7)  …. וזה אומרו לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ר"ל שכוונתם היתה שיהיו כולם בהסכמה אחת ובשלום ושיישארו כולם באותה אמונה, הנה יעלה בידם שרחוק הדבר מאד שיבוא אדם ויתעורר לחלוק על המוסכם לכל הנבראים. 8)  … לא היתה באה הפרדה באמונתם עד שהוצרך להפרידם, כמו שאמרנו שריבוי הדעות עזר והתעוררות לחוקר להשיג האמתיות הנאהבות….

2) ההסבר של הברכה הוא שרק אלוהים יודע את מחשבתו של כל אחד ואחד, רק הוא מכיר את תוכו של כל אחד ואחד.

3) בן זומא הדגיש פן אחר של הברכה על הרבה אנשים, והוא שכולם עוזרים זה לזה. יש שיתוף פעולה בין בני־האדם, בלשונו: הם "משמשים זה את זה". הסימן לכך הוא התהליך הארוך של פעולות שונות שבני־אדם רבים צריכים לעשות כדי להוציא לבסוף כיכר לחם. השותפות בין ה' ובין האדם, ובין אדם ואדם, היא שמאפשרת את קיומנו.

4) ראוי לציין שבמקור מקביל בתלמוד הבבלי נוספת המילה "ישראל" . כמו ביום הראשון, זה משנה את הכיוון של המקור.

הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים. 1)  כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה. 2)  בן זומא כשהיה רואה אוכלוסין בירושלם אומר ברוך שברא כל אילו לשמשיני. כמה יגע אדם הראשון עד שלא אכל פרוסה, חרש זרע ניכש עידר קצר עימר דש זרה בירר טחן הרקיד לש וקיטף ואפה ואחר כך אכל פרוסה, ואני עומד בשחרית ומוצא כל אלו לפני. 3)

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח עמוד א

תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל 4) אומר: ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה. בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית, אמר: ברוך חכם הרזים, וברוך שברא כל אלו לשמשני. הוא היה אומר: כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל, ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנין לפני.

וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא בגד ללבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר כך מצא בגד ללבוש, ואני משכים ומוצא כל אלה מתוקנים לפני.

2) המדרש מעז לחשוב שנח לא יצא מיד מפני שהוא כועס על ה',  שהשמיד את עולמו. הוא חושב שלא כדאי לו לצאת ולהביא ילדים לעולם של "פרה ורבה", שבו יושמדו על־ידי ה', "למארה".

3) עד שה' נשבע לנח שלא יביא עוד מבול על העולם, נח לא היה מוכן לצאת מן התיבה. כאן מתבטאת שותפות האדם עם ה', וגם תרומת החוש המוסרי של האדם כלפי הבריאה.

ו ד"א כתיב (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר "בא אתה וכל ביתך אל התבה", וזמן היה לו שיצא ממנה, שנאמר "צא מן התבה". 1)  משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו, כיון שבא אמר לו צא ממקומך. משל לסופר שיצא למקום אחר והושיב אחר תחתיו, כיון שבא אמר לו צא ממקומך. כך נח "צא מן התבה" ולא קיבל עליו לצאת. אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה? 2)  עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעי' נד, ט) "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח". 3)

2) המדרש מוסיף את הרעיון של ריבוי דעות, או דרכים להבין את ה', כשכל אחד שמע "לפי כוחו", כמו שכל אחד טעם טעם אחר כשאכל את המן. הוא ממשיך לתת דוגמאות של טעמים שונים למן.

3) לכן, כמו טעם המן, ברור שכל אדם הבין ושמע דבר אחר, וקול ה' נשמע רק מתוך ההבנות השונות של כולם.

א"ר לוי נראה להם הקב"ה כאיקונין הזו שיש לה פנים מכל מקום, אלף בני אדם מביטין בה והיא מבטת בכולם. כך הקב"ה, כשהיה מדבר כל אחד ואחד מישראל היה אומר עמי הדבר מדבר, 1) "אנכי י"י אלהיכם" אין כתוב כאן, אלא "אנכי י"י אלהיך" (שמות כ, ב). א"ר יוסי בר' חנינא ולפי כוחן של כל אחד ואחד היה הדיבר מדבר עמו. ואל תתמה על הדבר הזה, שהיה המן יורד לישראל כל אחד ואחד היה טועמו לפי כוחו, 2)  התינוקות לפי כוחן, והבחורים לפי כוחן, הזקנים לפי כוחן. התינוקות לפי כוחן, כשם שהתינוק הזה היונק בשדי אמו כך היה טועמו, שנאמר "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא, ח). והבחורים לפי כוחן, שנאמר "ולחמי אשר נתתי לך לחם ושמן ודבש האכלתיך" (יחזקאל טז, יט). והזקנים לפי כוחן, שנאמר "וטעמו כצפיחית בדבש" (שמות טז, לא). ומה אם המן כל אחד ואחד לפי כוחן היה טועם לפיו, בדיבר כל אחד ואחד שומע לפי כוחן. אמר דוד "קול י"י בכח" (תהלים כט, ד), 'קול י"י בכוחו' אין כתיב, אלא "קול י"י בכח" – של כל אחד ואחד. (3

2) תהה משה: למה אתה מעכב את מתן התורה בשביל קישוטים? יש צורך בקישוטים לאותיות?

3) כיוון שהקב"ה יודע מה יקרה בעתיד, הוא מכין את התורה, אפילו את צורת האותיות, כדי שבני־אדם יוכלו לפרש אותן. הנה עוד ביטוי של רצון  ה' בשותפות עם בני־האדם ביצירת התורה; תכנון התורה בנוי על שותפות זו.

4) תוצאת השותפות היא שחכמים פיתחו את התורה עד כדי כך שאפילו משה אינו מבין את הדיון בבית־מדרשו של ר' עקיבא.

5) כשתלמידי ר' עקיבא שואלים אותו מניין הוא יודע דבר מסוים, הוא מזכיר להם שזוהי "הלכה למשה מסיני". ואז מתיישבת דעתו של משה: בכל זאת יש קשר איתו.

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, 1)  אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? 2)  אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. 3)  אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחוריך.

הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, 4)  תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. 5)

2) הדגש פה הוא על עשיית הדין, המשפט והצדקה על־ידי בני־האדם. אין ה' כופה את רצונו על בני־האדם. אנחנו מביאים את הטוב או את הרע אל העולם על־ידי מעשינו.

3) הקב"ה נתן לבני־האדם יכולת של שלטון עצמי, ואין הוא מתערב בהחלטותיהם. אבל אין הוא יכול להימנע מלתת להם עצה טובה (ראה הפירוש בעמוד הבא).

4) כיוון שונה של אותו רעיון הוא שאין שכר או עונש מה' בעולם הזה. המעשים עצמם קובעים את המציאות שבה אנו חיים.

אמר הקב"ה לישראל, בני, חייכם, בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה. 1) מנין, שנאמר (ישעיהו ה, טז) "ויגבה ה' צבאות במשפט", ועל ידי שאתם מגביהין אותי בדין אף אני עושה צדקה ומשרה קדושתי ביניכם. מנין, שנאמר (ישעי' שם) "והאל הקדוש נקדש בצדקה".

דברים רבה (וילנא) פרשה ד

ג ד"א "ראה אנכי" (דברים יא, כו) א"ר אלעזר, משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני, באותה שעה (איכה ג, לח) "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" אלא מאיליה, הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה על עושי הטובה. 2)  ד"א אמר רבי חגי, ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם "ובחרת בחיים" (דברים ל, יט). 3)

משנה מסכת אבות פרק ד משנה ב

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה. 4)

2) תרגום: "לזה אתה קורא 'רשע'? הוא לא עשה מצוה מן המובחר, אבל הוא כן עשה את הפסח". הנסיון הראשון הוא שני אנשים בחבורה אחת שהקריבו קרבן פסח. אחד אכל בכוונת המצווה, האחר סתם היה רעב. ואולם האחר אינו נקרא "פושע". הוא אולי לא קיים מצווה מן המובחר, אבל קיים את מצוות אכילת הפסח.

3) הנסיון השני גם הוא לא עונה על הקריטריונים, כי יש כאן שני מקרים שונים, ואנחנו מחפשים שני אנשים

שמשתתפים באותו המעשה.

4) הנסיון השלישי מעלה מקרה נכון – לוט ושתי בנותיו (ראה בראשית יט, ל-לח). (ראה הפירוש בעמוד הבא).

5) אולי גם לוט התכוון לשם מצווה?

6)  הפסוק הנדרש מפורק לקטעים ומסומן פה בקו תחתי.

7)  הפסוק שמדבר על לוט מרמז שכל הפעולה שלו היתה לשם עבירה.

8) אולי לוט, כיוון שהיה שיכור, פעל כמו אדם אנוס, ואין כאן ידיעה או כוונה? התשובה היא שהתורה משמרת לנו נקודות מעל למילה "ובקומה" כדי לרמוז לנו שהוא ידע, ופעל מתוך עבירה גמורה.

…אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (הושע יד, י) "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם"? 1)  משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן, אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה. זה שאכלו לשום מצוה – "וצדיקים ילכו בם", וזה שאכלו לשום אכילה גסה – "ופושעים יכשלו בם".  אמר ליה ריש לקיש: האי רשע קרית ליה? נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר, פסח מיהא קא עביד! 2)  אלא משל לשני בני אדם, זה אשתו ואחותו עמו וזה אשתו ואחותו עמו, לזה נזדמנה לו אשתו ולזה נזדמנה לו אחותו, זה שנזדמנה לו אשתו – "צדיקים ילכו בם", וזה שנזדמנה לו אחותו – "ופושעים יכשלו בם". מי דמי? אנן קאמרינן חדא דרך, הכא שני דרכים! 3) אלא משל ללוט  ושתי בנותיו עמו, הן שנתכוונו לשם מצוה – "וצדיקים ילכו בם", הוא שנתכוין לשם עבירה – "ופושעים יכשלו בם". 4)  ודלמא הוא נמי לשום מצוה איכווין? 5)  אמר רבי יוחנן, כל הפסוק הזה 6)  על שם עבירה נאמר: "וישא לוט" (בראשית יג, י), "ותשא אשת אדוניו את עיניה" (בראשית לט, ז); "את עיניו" (בראשית יג, שם) "כי היא ישרה בעיני" (שופטים יד, ג); "וירא אותה שכם בן חמור" (בראשית לד, ב); "את  כל ככר הירדן" (בראשית יג, שם) "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם" (משלי ו, כו);  "כי כלה משקה" (בראשית יג, שם) "אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי" (הושע ב, ז). 7)  והא מינס אניס! 8)  תנא משום רבי יוסי בר רב חוני: למה נקוד על וי"ו (בראשית יט, לג) "ובקומה" של בכירה? לומר, שבשכבה לא ידע, אבל בקומה ידע.

2) משה דורש פסק ברור, וה' אומר לו: בכל מקרה הכריעו את ההלכה לפי הרוב.

3) ה' ממשיך ומסביר למה אין בתורה  פסקים חד־משמעיים, וישנו בה כלל שהולכים אחרי הרוב: התורה ניתנה כדי שיהיה אפשר לדרוש אותה במ"ט דרכים, לכאן ולכאן, כמו שלמדנו שה' ברא את העולם ורצה ריבוי דעות. המילה "ודגלו" היא בגימטריה 49, "מ"ט".

4) זוהי דוגמה לעקרון שהולכים אחרי הרוב. החכמים לא קיבלו את דעתו של ר' אליעזר – הרוב הצביע נגדו. הוא אינו מוותר ומבקש שיקרה נס באמצעות החרוב, כדי להוכיח שהוא צודק ולא הרוב. עונים לו שלא מביאים ראיה מניסים של עצים, ניסים לא מכריעים את הרוב.

5) ר' אליעזר מנסה פעם נוספת, עם נס שעושה אמת המים. גם כאן לא מקבלים את הנס כראיה בדיון הלכתי.

6) ר' אליעזר מנסה שוב על־ידי נפילת חומות בית המדרש. אולי זהו מעשה מתוך ייאוש. ר' יהושע גוער בכותלי בית המדרש. עמידתם מסמלת את הדיון ההלכתי. (ראה הפירוש בעמוד הבא).

7) הנסיון האחרון הוא הנועז ביותר. ר' אליעזר מבקש שה' בכבודו ובעצמו יאמר לחכמים שהוא צודק. ואכן, כולם שומעים קול משמים שמכריע לטובת ר' אליעזר.

8) ועכשיו ר' יהושע גוער בשמים. לדעתו, ברגע שה' שיתף את האדם ביצירת התורה ומסר לו את הכלל שהולכים אחרי הרבים, אין לו זכות וטו או הכרעה נגד דעת הרבים.

9) (ראה את הפירוש בעמוד הבא).

לֹא-תִהְיֶה אַֽחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ד דף כב עמוד א /הלכה ב

אמר רבי ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. 1)  מה טעם "וידבר יי' אל משה" אמר לפניו, רבונו של עולם, הודיעיני היאך היא ההלכה. אמר לו, "אחרי רבים להטות" – רבו המזכין זכו, רבו המחייבין חייבו. 2)  כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. מיניין?  "ודגל"ו" (ראה: שה"ש ב, ד)… 3)

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט עמוד ב

תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. 4)  חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. 5)  חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין. 6)  חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! 7)  עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". מאי (דברים ל, יב) "לא בשמים היא"? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כג, ב) "אחרי רבים להטת."(8   אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני.(9

2) במקום הקדוש, הכהנים או השופטים של אותם ימים יכריעו במשפט.

3) אם החכם היחיד שהכריעו נגדו לא יישמע להחלטה, צפוי לו עונש מוות.

4) המשנה מתארת מערכת של שלושה בתי־דין שהיו בירושלים, בבית המקדש, לצורך טיפול בבעיות אלו. אם בית־דין אחד מסכים עם היחיד, הוא יכול להפוך על פיה את החלטת הרוב של בית־הדין הנמוך יותר.

5) הצגת המקרה נעשית על־ידי היחיד שמבקש להפוך את הכרעת הרוב.

6) מה קורה כשכולם פוסקים נגדו? לפי התורה היינו מצפים שייאסר עליו לדבר, אבל המשנה אומרת בפירוש שאחרי שחזר לעירו הוא יכול להמשיך וללמד את דעתו בדיוק כמו שעשה קודם לכן!

7) המשנה מבחינה בין הוראה לבין הבעת דעה: הבעת דעה אין לעצור, ואילו הוראה, שהיא נסיון להפעיל אנשים לפעולה נגד החלטת בית־הדין הגבוה, אסורה. (ראה את הפירוש בעמוד הבא)

(ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: 1)

(ט) וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: 2)

(י) וְעָשִֹיתָ עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשֹוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ:

(יא) עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶֹה לֹא תָסוּר מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְֹמֹאל:

(יב) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶֹה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל-הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל-הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְֹרָאֵל: 3)

(יג) וְכָל-הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יְזִידוּן עוֹד:

משנה מסכת סנהדרין פרק יא משנה ב

זָקֵן מַמְרֵא עַל פִּי בֵית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם (יז) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט וְגוֹ'. שְׁלשָׁה בָתֵּי דִינִין הָיוּ שָׁם, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וְאֶחָד יוֹשֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. 4) בָּאִים לָזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָּרְשׁוּ חֲבֵרַי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, בָּאִין לָהֶן לְאוֹתָן שֶׁעַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, 5)  וְאוֹמֵר, כָּךְ דָּרַשְׁתִּי וְכָךְ דָרְשׁוּ חֲבֵרַי, כָּךְ לִמַּדְתִּי וְכָךְ לִמְּדוּ חֲבֵרָי. אִם שָׁמְעוּ, אוֹמְרִים לָהֶם. וְאִם לָאו, אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִים לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁמִּמֶּנּוּ יוֹצֵאת תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. חָזַר לְעִירוֹ וְשָׁנָה וְלִמֵּד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה לָמֵד, פָּטוּר. 6)  וְאִם הוֹרָה לַעֲשׂוֹת, חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן – אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיּוֹרֶה לַעֲשׂוֹת… 7)

2) התשובה היא שהמשנה רוצה ללמד מוסר השכל. אסור לאדם לבטל את דברי חברו שאתם אין הוא מסכים, אפילו אם כולם תמכו בו נגד חברו.

3) אותה שאלה: אם ההלכה נפסקה כמו דעת הרבים, למה להזכיר את הדעה (או הדעות) של המיעוט (או המיעוטים)?

4) פירוש התשובה בא בהמשך, בדברי ר' אברהם אבן דאוד.

5) ראב"ד מסביר שרשמו את דעות המיעוט כדי שבעתיד חכמים יוכלו לסמוך על דעתם כדעה לגיטימית בהלכה. (ראה את הפירוש בעמוד הבא)

וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה? 1) לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם: 2)

משנה מסכת עדויות פרק א משנה ה

וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין, הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין? 3)  שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמוֹךְ עָלָיו; שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן. 4) הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה אֲבָל לֹא בְמִנְיָן, בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן:

ראב"ד: שאם יראה בית דין את דברי היחיד יסמוך עליו, שכן הוא מפרש: שאם יהא נראה לבית דין אחרון שהלכה כדברי היחיד, יסמוך עליו, כלומר יקבע הלכה

כמותו, כמו שמצאנו באמוראים  האחרונים שהם קובעים הלכה כיחידים הראשונים בכמה מקומות, ואף על פי שהמרובים חולקים עליהם. ואילולא מצאו דברי היחיד הראשון לא היו אחרונים יכולים לדחות דברי הראשונים מדעת עצמם, 5)  לפי שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין.

2) המשנה מודיעה שעל אף המחלוקת, שפירושה יצירת ממזר, כלומר ילד שנולד מזיווג של אשה נשואה עם גבר שאסור לה, לפי הדעה של אחד המחנות לא נמנעו  מלשאת נשים מהמחנה השני. דהיינו, לפעמים התקבלה למעשה הדעה היריבה.

3) התוספתא, במקביל למשנה, מסבירה את הטעם לקבלה למעשה של הדעה האחרת.

4) התוספתא מוסיפה עוד עניינים שבהם לדעת בית הלל אשה מסוימת נשואה, ולדעת בית שמאי היא עדיין פנויה. הדבר מלמד שבכל העניינים האלה קיבלו את המעשים של הצד השני.

5) התוספתא נותנת טעם לקבלת מעשי  הצד האחר – הם קיימו את פסוק האמת והשלום. קיום הערכים האלה חשיבותו מכריעה לשם שמירת הדעה האישית שלך.

6) גם בעניינים של טהרות וטומאות, ובענייני אוכל או כלים לבישול, לא החרימו את האוכל של הצד האחר. גם כאן הסיבה היא בפסוק, ולפיו אם ההחלטה היא הלכה בעיניו, עלי לכבדו.

7) התוספתא מסכמת שמותר ליהודי לבחור דרך הלכתית שבה ירצה ללכת, אבל עליו להיות עקבי.

בֵּית שַׁמַּאי מַתִּירִין הַצָּרוֹת לָאַחִים, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִים. 1)  … אַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ (אוֹסְרִין וְאֵלּוּ מַתִּירִין, אֵלּוּ) פּוֹסְלִין וְאֵלּוּ מַכְשִׁירִין, לֹא נִמְנְעוּ בֵּית שַׁמַּאי מִלִּשָּׂא נָשִׁים מִבֵּית הִלֵּל, וְלֹא בֵית הִלֵּל מִבֵּית שַׁמַּאי. 2) כָּל הַטְּהָרוֹת וְהַטֻּמְאוֹת שֶׁהָיוּ אֵלּוּ מְטַהֲרִין וְאֵלּוּ מְטַמְּאִין, לֹא נִמְנְעוּ עוֹשִׂין טְהָרוֹת אֵלּוּ עַל גַּבֵּי אֵלּוּ:

תוספתא מסכת יבמות (ליברמן) פרק א הלכה י

אמ' ר' אלעזר, אף על פי שנחלקו בית שמיי כנגד בית הלל בצרות מודים שאין הולד ממזר, שאין ממזר אלא מן האשה שאיסורה איסור ערוה וחייבין עליה כרת. 3) אף על פי שנחלקו בית שמיי כנגד בית הלל בצרות ובאחיות ובספק אשת איש ובגט ישן ובמקדש את האשה בשוה פרוטה והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, 4) לא נמנעו בית שמיי לישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמיי אלא נהגו האמת והשלום ביניהן, שנאמר "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). 5)

הלכה יא

אף על פי שאילו אוסרין ואילו מתירין לא נמנעו עושין טהרות אילו על גב אילו לקיים מה שנאמר "כל דרך איש זך בעיניו ותכן לבות ה'". (משלי כא, ב וראה שם טז, ב) 6)

הלכה יג

לעולם הלכה כדברי בית הלל. הרוצה להחמיר על עצמו לנהוג כדברי בית שמיי וכדברי בית הלל על זה נאמר  "הכסיל בחשך ילך" (קהלת ב, יד). התופס קולי בית שמיי וקולי בית הלל רשע אלא אם כדברי בית שמיי כקוליהן וכחומריהון אם כדברי בית הלל כקוליהון וכחומריהון. 7)

2) כאן התלמוד שואל: מה קרה אחרי שנשמעה בת־הקול? האם בית שמאי התחילו מיד לנהוג לפי הלכתו של בית הלל? או, על־פי מה שלמדנו ביום 27, האם המשיכו בהלכה שלהם? יש מחלוקת. מישהו אומר שהפסיקו ולא עשו כהלכתם.

3) ר' יהושע אומר שבית שמאי המשיכו בהלכה שלהם, כי אין קובעים הלכה לפי בת־קול. (ראה יום 27).

4) מי שאמר שהפסיקו לעשות מנמק את דעתו בפסוק שממנו לומדים שאסור ליצור "אגודות אגודות". דהיינו, אסור שיהיו בהלכה דרכים שונות למעשה.

5) אביי מסביר מהי משמעות "אגודות": בעיר אחת אסור שיהיו שני בתי־דינין שלא מסכימים על פירוש ההלכה, אבל בערים שונות אין איסור.

6) רבא אינו מקבל הגדרה זו, כי בית שמאי ובית הלל היו בעיר אחת, בכל הערים.

7) רבא אומר ש"אגודות" פירושו שבבית־דין אחד אין הסכמה, אבל מותר שיהיו בתי-דין שונים בעיר אחת.

8) כדי לעגן את רבא במציאות מביאה הגמרא דוגמאות. במקומות שקיבלו את ההלכה של ר' אליעזר היו מחללים שבת ועושים סכין  בשביל ברית מילה.

במקומו של ר' עקיבא לא עשו כן.

במקומו של ר' יוסי הגלילי היו מבשלים עוף בחלב ואוכלים אותו.

9) יש סיפור של ר' אבהו: כשהיה אצל ר' יהושע בן לוי טילטל נר בשבת, ואילו כשהיה אצל ר' יוחנן לא היה מטלטל נר בשבת.

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. 1)

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יד עמוד א

ואי בעית אימא לאחר בת קול, מאן דאמר לא עשו, דהא נפקא בת קול; 2)  ומאן דאמר עשו, רבי יהושע היא, דאמר: אין משגיחין בבת קול. 3) ומאן דאמר עשו, קרינן כאן (דברים יד, א) "לא תתגודדו", לא תעשו אגודות אגודות! 4)  אמר אביי: כי אמרינן לא תתגודדו – כגון שתי בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינים בשתי עיירות – לית לן בה. 5)  אמר ליה רבא: והא בית שמאי ובית הלל כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי! 6)  אלא אמר רבא: כי אמרינן לא תתגודדו – כגון בית דין בעיר אחת, פלג מורין כדברי בית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל, אבל שתי בתי דינין בעיר אחת – לית לן בה. 7)  תא שמע: במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמים בשבת לעשות ברזל, במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים בשר עוף בחלב; במקומו של רבי אליעזר אין, במקומו של רבי עקיבא לא! 8)  … ת"ש: דרבי אבהו כי איקלע לאתריה דרבי יהושע בן לוי הוה מטלטל שרגא, וכי איקלע לאתריה דר' יוחנן לא הוה מטלטל שרגא! 9)  והאי מאי קושיא? ולא אמרינן מקומות שאני? אנן הכי קאמרינן: ר' אבהו היכי עביד הכא הכי, והיכי עביד הכא הכי? רבי אבהו כר' יהושע בן לוי סבירא ליה, וכי מקלע לאתריה דרבי יוחנן לא הוה מטלטל, משום כבודו דרבי יוחנן. והאיכא שמעא! דמודע ליה לשמעא.

2) לפי ר' עקיבא, אם אפשר לעשות את הכלי בערב שבת, אין עשייתו דוחה שבת. רק דבר שאי אפשר לעשותו לפני שבת דוחה שבת.

3) גם כאן מוזכר שאין זו מחלוקת תיאורטית בלבד, אלא נהגו כך למעשה. מוזכרת גם אכילת העוף בחלב אצל ר' יוסי הגלילי.

4) מסופר מעשה על ר' לוי שבבית יוסף רישבא הגישו לו עוף בחלב ולא אכל.

5) כשלוי סיפר זאת לרב, רב שאל אותו: למה לא הטלת חרם על אותו יוסף?

6) לוי מסביר שהמקום (האיזור) קיבל את ההלכה של ר' יהודה בן בתירה, ואילו לוי היה סבור שר' יהודה קיבל את ההלכה של ר' יוסי הגלילי שהתיר עוף בחלב. כל הדיונים שלמדנו מתייחסים לביטוי "מקום" (איזור) ומקבלים את הגישה שכל מקום רשאי לקיים הלכה אחרת, בהתאם לחכם המקובל באותו מקום.

7) כאן אנחנו לומדים את ההלכה של ר' יוסי הגלילי, כיצד הוא פירש את דבר התורה שמותר לאכול עוף בחלב. לפי פירושו, באיסור של בשר וחלב התורה אוסרת רק יונקים, ועוף "יצא" מכלל זה מפני שאינו יונק.

8) ראה את הפירוש בעמוד הבא.

משנה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם לֹא הֵבִיא כְלִי מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מְבִיאוֹ בַשַּׁבָּת מְגֻלֶּה. וּבַסַּכָּנָה, מְכַסֵּהוּ עַל פִּי עֵדִים. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, כּוֹרְתִים עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין וְלַעֲשׂוֹת (כְּלִי) בַרְזֶל. 1)  כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, וְשֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת: 2)

… ועוד אמר רבי אליעזר. תנו רבנן: במקומו של רבי אליעזר היו כורתין

עצים לעשות פחמין לעשות ברזל בשבת. במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. 3)  לוי איקלע לבי יוסף רישבא, קריבו ליה רישא דטוותא בחלבא, לא אכל. 4)  כי אתא לקמיה דרבי אמר ליה: אמאי לא תשמתינהו? 5)  אמר ליה: אתריה דרבי יהודה בן בתירה הוה, ואמינא: דילמא דרש להו כרבי יוסי הגלילי. 6)  דתנן רבי יוסי הגלילי אומר: נאמר (דברים יד, כא) "לא תאכלו כל נבלה", ונאמר (שם) "לא תבשל גדי בחלב אמו". את שאסור משום נבלה – אסור לבשל בחלב, עוף שאסור משום נבלה יכול יהא אסור לבשל בחלב? תלמוד לומר "בחלב אמו" – יצא עוף שאין לו חלב אם. 7)  אמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר, והיו מתים בזמנן. ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה, ועל אותה העיר לא גזרה. 8)

2) כאן שואלים, אולי אפשר לקיים פסק הלכה מסוים במקום שמקיימים בו פסק אחר. זה צריך להיות אסור, משום החשש שהדבר יגרום ל"אגודות" – למחלוקת בתוך בית־דין אחד של המקום.

3) התשובה היא שכאשר יש  במקום אחד מי שנוהגים כבית הלל ומי שנוהגים כבית שמאי, אי אפשר לקבוע כי ההלכה היא כבית הלל. זאת אומרת, המציאות גוברת על התיאוריה.

4) כך הדבר גם לגבי המחלוקות בין ר' מאיר ור' יוסי.

5) שוב, התלמוד מביא דוגמה שאדם שעבר ממקום אחד למקום אחר, וקיים את ההלכה הנוהגת במקום הקודם, יוצא ידי חובתו. דהיינו, אם יש דעה הלכתית קיימת, אפשר לקיים אותה אפילו במקום שבו הדעה הזאת אינה הדעה המקובלת.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת:….. 1)

תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ד דף ל עמוד ד /הלכה א

רבי שמעון בן לקיש שאל לר' יוחנן, ואינו אסור משום בל תתגודדו? 2)  אמר ליה, בשעה שאילו עושין כבית שמאי, ואילו עושין כבית הלל, בית שמאי ובית הלל: אין הלכה כבית הלל. 3)  אמר ליה, בשעה שאילו עושין כרבי מאיר, ואילו עושין כרבי יוסי, רבי מאיר ור' יוסי: אין הלכה כרבי יוסי. 4)  אמר ליה, תרי תניין אינון על דרבי מאיר ותרין תניין אינון על דרבי יוסי. אמר ליה, הרי ראש השנה ויום הכיפורים ביהודה נהגו כר' עקיבה ובגליל נהגו כרבי יוחנן בן נורי. אמר ליה, שנייה היא, שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה, יצא. 5)

……

2) משה נהג עם ישראל בנדיבות ונתן את התורה לכל ישראל.

3) ההוכחה היא בפסוק שאומר שה' נתן את התורה למשה בלבד, אבל משה לימד אותה לכל ישראל. בהמשך מובאים כמה פסוקים המוכיחים זאת. בסוף הגמרא מפרשת שמשה לימד את ישראל "פילפולא בעלמא", כלומר עקרונות של הגיון ולימוד מן התורה. זאת אומרת, התורה שבכתב ניתנה לכל ישראל, אבל שיטות הלימוד וכללי הלימוד לשם יצירת התורה שבעל־פה ניתנו רק למשה, והוא העבירם לכל ישראל, כדי שהם יוכלו להמשיך לפתח את התורה בעצמם.

4) דוגמה: כיצד קבעו החכמים שנוטלים ערבה ביום השביעי של סוכות, אפילו אם יום זה חל בשבת? מטרתם היתה לקבוע שההלכה שלהם חשובה ולכן יש לתת לה מעמד של הלכה שהיא מן התורה. דהיינו, הם רצו לקבוע שהלכה מסוימת הדוחה שבת היא אמנם קביעה של הדור, אבל היא גם זו שקובעת מקום להלכה זאת לדורות.

אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר [שמות לד]: "כתב לך", "פסל לך". מה פסולתן שלך, אף כתבן שלך. 1)  משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר [משלי כב, ט]: "טוב עין הוא יבורך" וגו'. 2) מתיב רב חסדא [דברים ד, יד]: "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם" [תשובה]! "ואותי צוה", ואני לכם. 3)  "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי"! [דברים ד, ה] "אותי צוה", ואני לכם "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת [ולמדה את בני ישראל]"! [דברים לא, יט] השירה לחודה. "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל"! [דברים שם, שם] אלא פילפולא בעלמא.**

** רש"י: "להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה, וניהג בה טובת עין ונתנה לישראל."

תוספות: "שיטת חריפות והבינה נמסר למשה רבינו, ונהג טובת עין ואמר משה וכו'".

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מג עמוד ב

ערבה שבעה כיצד. ערבה בשביעי מאי טעמא דחיא שבת? אמר רבי יוחנן: כדי לפרסמה שהיא מן התורה. 4)

רש"י מסכת סוכה דף מג עמוד ב

לפרסמה שהיא מן התורה – לפי שאינה מפורשת מן התורה בהדיא – שבקו לה רווחא למידחי שבת חד יומא, כדי לפרסמה שמן התורה היא.

2) ואף־על־פי־כן יש בפסוק רמז לעניין שלנו, והטעם הוא כדי שלא ייראה כאילו יש שתי תורות.

3) המאירי קובע כשיטת רבא, שכאשר מדובר בעיר שיש בה רק בית־דין אחד, צריכים עקביות.

4)  אם בעיר יש יותר מבית־דין אחד, כל בית־דין רשאי לפסוק על־פי הבנתו.

5) הסיבה לכך היא שלעולם לא יקרה שכל בני־האדם יסכימו על פירוש אחד. לכן התורה סובלת דעות רבות ומעשים רבים.

6) לא כל שכן במנהג. כאן יש רמז שמנהג פחות חמור מהלכה, ולכן אפשר להיות יותר גמישים בעניינים של מנהג.

7) שוב מדגיש המאירי שהואיל ובית שמאי, וגם אחרים שדעתם נתקבלה, פסקו בעניין האישות כמו שפסקו,  נגד בית הלל – דבר זה מותר ולא מהווה "אגודות".

זו שאמרה תורה לא תתגודדו גו' אף על פי שעיקרה בא שלא לעשות חבורה על המת כמו שהתבאר במקומו. 1)  רמז יש בו שלא לעשות מצות אגדות אגדות ר"ל שיהו עושין אלו כדרך זה ואלו כדרך זה עד שיהו נראין כנוהגין שתי תורות. 2)  במה דברים אמורים כשאין בעיר אלא בית דין אחד ואף אותו בית דין בעצמו חלוקין לפסוק מקצתו כשיטה אחת ומקצתו כשיטה אחרת. 3) אבל כל שהם שני כתי בתי דינין אף על פי שהן בעיר אחת ובית דין אחד נוהג לפסוק כשיטה זו ובית דין האחר כשיטה זו אין כאן אגדות אגדות, 4)  שאי איפשר לעולם שיסכימו כלם על דעת אחת. 5)  וכל שכן בדברים התלויים במנהג שאין קפידא אם הללו נוהגים כך ואם הללו נוהגים כך, מעתה מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושים, על הדרך שביארנו במקומו, שהרי יש כאן חלוק מקומות ושאין בעשייתה או במניעתה אלא מנהג והלילה 6)  ר"ל שמחרתו ערב פסח מותר בכל מקום:

וצרות של משנתנו אף על פי שבית שמאי עשו ועשו כדברי עצמם ר"ל שעשו הם ועשו אחרים על פי הוראתם אין כאן אגדות שהרי שני בתי דינין הם: 7)

2) מצב זה יכול לגרום ליהודי לשאול את עצמו, איך אפשר ללמוד כך תורה?

3) הרוצה ללמוד צריך קודם להבין שכל ההלכה, ברבגוניותה, היא מה'. כמו שלמדנו לגבי "אלו ואלו" (ראה יום 31), הדעות השונות של כל בני־האדם, אפילו כשהן נראות כסותרות, מתקבלות כאמת אחת בשכלו של הקב"ה. גישה זו מאפשרת לקבל את הערך הפנימי של כל הדעות.

4) הדרך ללימוד ברורה אפוא: חייבים ללמוד הכל, ולהבין את כל הגישות. עליך לשפוך לאוזניך [אפרכסת-משפך] את דעות כל הצדדים.

"בעלי אסופות" [קהלת יב:יא] – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. 1)  שמא יאמר אדם הואיל והללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין, היאך אני לומד תורה מעתה. 2)  ת"ל "ניתנו מרועה אחד" [שם] – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ב"ה, שנאמר (שמות יט) וידבר אלהים את כל הדברים האלה. 3)  אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב שומע, את דברי המטמאין ואת דברי המטהרין, את דברי האוסרין ואת דברי המתירין, את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין… 4)

2) מקור זה קובע בפירוש שאין הדבר כך. התלמיד יכול להפעיל את הבנתו ולא לקבל דבר שברור לחלוטין שאינו נכון.

יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין תשמע להם?! 1)  תלמוד לומר ללכת ימין ושמאל, שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל. 2)

2) ר' שמעון סבור שאת השיעור המזערי של פאה צריך לתת בסוף השדה, כדי לקיים את המילה "פאה" באופן מילולי.

3) ר' יהודה אומר שאפשר לצאת ידי חובת הפאה על־ידי השארת קטע סמלי בסוף השדה, ואז אפשר לתת מכל מקום בשדה. ואם לאו, אולי כמו ה"סתם", אין קיום מצוות פאה אלא מתן של הפקר בלבד.

4) לפי רבן גמליאל, כדי לצאת ידי חובת תפילה חייב אדם לומר את כל י"ח הברכות של התפילה במלואן כל יום.

5) לפי ר' יהושע ניתן להגיד "מעין שמונה עשרה", כלומר קיצור של התפילה, או אולי רק את חתימות הברכות.

6) לפי ר' עקיבא, אם אדם יודע להגיד הכל היטב – "תפילתו שגורה בפיו" – שיגיד, ואם לאו, שיגיד את הקיצור.

7) ר' אליעזר מציע את האפשרות שבכלל אין אדם חייב לומר את התפילה כל יום (כלומר אין חובה לעשותה קבע), אלא רק בעת שהוא מרגיש שתפילתו היא באמת תחנונים.

(ג)  נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. 1)  רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר. 2)  רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה, וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר: 3)

משנה מסכת ברכות פרק ד

(ג)  רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. 4)  רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. 5) רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו, יִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְאִם לָאו, מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה: 6)

(ד)  רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה תְפִלָּתוֹ קְבַע, אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים. 7)

2) זהו דבר שתיקן הלל. תקנה כמוה כחקיקה, חוץ מן הפרשנות של התורה. הלל תיקן את תקנת הפרוזבול כשראה שאנשים הפסיקו להלוות לעניים כשהתקרבה שנת השמיטה, וכך עברו על מצווה אחרת בתורה – המצווה לפתוח את ידך לעני כדי לתמוך בו.

3) משנה זו קובעת את סדר העדיפויות של החברה בהתייחסויות לקבוצות שונות של בני־אדם לפי תורשתם או מוצאם. למשל, כשאין די כסף לפדות את כל היהודים שנלקחו בשבי וצריכים להחליט את מי לפדות ראשון.

4) אבל הסדר הזה, אומרת המשנה, הוא בתנאי שכולם שווים כתלמידים של התורה. ואילו חשיבותו של מעמד בסדר העדיפויות היא משנית לעומת זכויות שאנשים רכשו על-ידי לימוד תורה. (ראה את הפירוש בעמוד הבא)

(ג) פְּרוּזְבּוּל אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. 1)  זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן. כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וגו', הִתְקִין הִלֵּל פְּרוּזְבּוּל: 2)

משנה מסכת הוריות פרק ג

(ח) כֹּהֵן קוֹדֵם לְלֵוִי, לֵוִי לְיִשְׂרָאֵל, יִשְׂרָאֵל לְמַמְזֵר, וּמַמְזֵר לְנָתִין, וְנָתִין לְגֵר, וְגֵר לְעֶבֶד מְשֻׁחְרָר. 3)  אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּן שָׁוִין. אֲבָל אִם הָיָה מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם וְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ, מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ: 4)

2) אם היו לה לידות ודאיות, ואין באפשרותה להביא קרבן אחרי כל לידה, היא יכולה להביא קרבן אחד, אבל עליה להביא את הקרבנות הנוספים בהמשך הזמן. נשים רצו כנראה להביא את כל הקרבנות בבת אחת וכך לפרוע את כל חובן. לצורך זה רצו לקנות את הקרבן הזול ביותר – קן של ציפורים.

3) כנראה כך נוצר ביקוש גדול מאוד לקינים מצד נשים שבאו לשלם חוב של כמה לידות. סוחרי הקינים הפקיעו את מחיריהם, כי ידעו שאנשים ישלמו יותר כדי שלא יצטרכו לחזור שוב ושוב לירושלים – מסע שהיה קשה ויקר מאוד בימים ההם.

4) רבן שמעון בן גמליאל נשבע שלא ינוח עד שהמחירים ירדו בעשירית.

5) איך עשה זאת? הוא נכנס לבית המדרש ולימד הלכה נגד המשנה – "הוראת שעה" – שבה הוא אומר שהחובה אינה נשארת על האישה אחרי קרבן אחד. מיד ירדו המחירים אל מתחת לדינר פשוט, ירידה גדולה פי ארבעה ממה שהוא ביקש.

(ז)  הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חֲמִשָּׁה זִיבוֹת וּסְפֵק חֲמִשָּׁה לֵידוֹת מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. 1)  חָמֵשׁ לֵידוֹת וַדָּאוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְהַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. 2)  מַעֲשֶׂה שֶׁעָמְדוּ קִנִּים בִּירוּשָׁלַיִם בְּדִינְרֵי זָהָב. 3)  אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, הַמָּעוֹן הַזֶּה לֹא אָלִין הַלַּיְלָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ בְדִינָרִין. 4) נִכְנַס לְבֵית דִּין וְלִמֵּד, הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵידוֹת וַדָּאוֹת, חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת, מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד, וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים, וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה. וְעָמְדוּ קִנִּים בּוֹ בַיּוֹם בְּרִבְעָתָיִם: 5)

2) כפי שהיינו מצפים, יש דעות שונות בנושא.

3) רבן גמליאל אוסר עליו להתגייר, והוא מבסס את דעתו על פסוק מפורש בתורה שאסור לאיש עמוני להתקבל כיהודי, "לבוא בקהל".

4) ר' יהושע מתיר ליהודה לבוא בקהל, והוא מבסס את דעתו על שינוי המציאות: היום אי אפשר לקבוע  מי שייך לעם העמוני של ימי התורה, כי בעקבות מלחמותיו של המלך סנחריב התערבבו כל האומות. והיות שאי אפשר לקיים את חוק התורה בוודאות, מותר ליהודה לבוא בקהל.

5) ואילו לדעת רבן גמליאל חזרו בני עמון משעבוד סנחריב והם יושבים בארצם.

6) עונה ר' יהושע ואומר: אבל בני ישראל לא שבו כולם, וכל עוד אין גאולתם שלמה, גם גאולת עמון אינה שלמה. מיד קיבלו את יהודה.

דתנן: בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש, אמר להם: מה אני לבוא בקהל? 1)  אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבוא בקהל; אמר לו רבי יהושע: מותר אתה לבוא בקהל. 2)  אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר (דברים כג, ד) "לֹא־יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה"'? 3)  אמר לו רבי יהושע: וכי עמון ומואב במקומן הן יושבין? כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, 4) שנאמר (ישעי' י, יג), "וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּבִּיר יוֹשְׁבִים", וכל דפריש – מרובא פריש. אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר (ירמי' מט, ו), "וְאַחֲרֵי־כֵן אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת בְּנֵי־עַמֹּון נְאֻם ה'" – וכבר שבו. 5  אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר (עמוס ט, יד), "וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל" – ועדיין לא שבו. מיד התירוהו לבוא בקהל. 6)

2) על אף האיסור החמור, יש הגיון של מציאות, ולכן כל מקום שלא הכניסו בו חמץ בכלל במשך השנה אינו צריך בדיקה.

3) כששואלים על בדיקה במרתף שיש לו שורות של אחסון, ההנחה היא ששם מכניסים חמץ.

4) ואף־על־פי־כן אין חוששים שאחרי הבדיקה איזו חיה גררה חמץ בחזרה אל המקום שנבדק. אחרי שבדקו אין צורך לחזור ולבדוק. אחרת "אין לדבר סוף".

(א) אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר. 1)  כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. 2) וְלָמָּה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף, מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָל הַמַּרְתֵּף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת: 3)

(ב) אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵרְרָה חֻלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם, דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר, אֵין לַדָּבָר סוֹף: 4)

1) התורה מצווה על כל משפחה להביא קרבן אישי, קרבן הפסח, שאותו אוכלים בני המשפחה יחד בליל החג. ברור  שקרבן ציבור דוחה את השבת, אבל נעלמה ההלכה לגבי קרבן הפסח, שהוא קרבן אישי של כל משפחה, אם קרבן הפסח דוחה את השבת או לו.

2) אמרו לבני בתירא שיש אדם אחד שעלה מבבל ללמוד תורה ושמו הלל, והוא בוודאי יודע. הלל אמר שקרבן הפסח דומה לקרבנות הציבור הנקראים "תמיד", שהם דוחים שבת, ולכן גם הוא דוחה שבת. הם רוצים לדעת איך הוא יודע שהם דומים.

3) אמר הלל: צריך ללמוד זאת מן המילה "מועד", שכתובה גם בקרבן התמיד וגם בקרבן הפסח. המילה באה ללמד אותנו שאסור לדחות את מועד הקרבת הקרבן, ולכן גם בשבת מותר להקריב.

4) ויש גם הגיון של קל וחומר: אם התמיד, שהוא קל, מפני שאין עמו עונש כרת, דוחה את השבת, על אחת כמה וכמה קרבן פסח, שהוא חמור מפני שיש עמו עונש כרת, דוחה את השבת.

5) מיד עשו את הלל נשיא ושאלו אותו הרבה שאלות. הוא נזף בהם ואמר שאילו למדו משמעיה ואבטליון, כמו שהוא למד, היו יודעים הכל.

6) על שאלה אחת הלל אומר שגם הוא שכח מה לעשות: אם מישהו שכח להביא את הסכין של השחיטה מערב שבת, האם אפשר להעבירו לתחום ירושלים בשבת. תשובתו מלמדת שהחכמים הסתכלו גם על מה שהעם עשה. זאת אומרת, הם למדו הלכה מתוך פתרונות שהיהודים עצמם נתנו לבעיות בשטח. ואמנם הלל אומר, אחרי שהוא רואה מה העם עושה, שכך למד משמעיה ואבטליון.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד א

גמרא. תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. 1) אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. 2)  אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח, ונאמר (במדבר כח, ב) "מועדו" בתמיד. מה "מועדו" האמור בתמיד דוחה את השבת, אף "מועדו" האמור בפסח דוחה את השבת. 3) ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת? 4)  מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם – עצלות שהיתה בכם, שלא שימשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. 5)  אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן, בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון. 6)

2) הדבר הזה מותר, אפילו באותה עיר.

3) המאירי מדגיש שהמצב הזה יכול לקרות כאשר אנשים נוהגים זה בזה באהבה וברעות. כלומר, היחס חשוב יותר מן ההלכה. אם היחס קיים, הלכות שונות יכולות לנהוג באותו זמן באותו מקום.

… שעושים מחמת הלכה ואחרים חולקים עליהם מכח הלכה גם כן. 1)  יש צדדים שהללו עושים כדבריהם והללו עושין כדבריהם, ואפילו אלו בפני אלו, ואפילו בני העיר זה עם זה. 2)  וכמו שאמרו ביבמות יד ע"ב על בית שמאי ובית הלל: בית שמאי עושים כדבריהם ובית הלל כדבריהם, ונוהגים אהבה וריעות ביניהם זה בזה, 3)  כמו שיתבאר שם. וכבר הארכנו בדינין אלו הרבה בפירושנו ובקצת שאר חיבורינו:

2) למה הביאו את הנער אל עלי הכהן בזמן שחיטת הפר? הסיפור היה כך: עלי הורה לאנשים להמתין עד שיבוא כהן לשחוט את הפר שלהם.

3) שמואל ראה שהם מחכים לכהן שיבוא לשחוט, וקבע, נגד פסקו של עלי, שלא צריך לחכות לכהן, כי כל אדם שאינו כהן, "זר", רשאי לשחוט את קרבנו. אין הוא יכול להקריב את קרבנו, אבל אין זו חובה שדווקא כהן ישחט את הקרבן.

4) מיד תפשו את שמואל והביאוהו לפני עלי. הוא מסביר לעלי איך, לפי פסוקי התורה, ברור שאין צורך בכהן לשחיטה. לכהן זקוקים רק מקבלת הקרבן השחוט והלאה.

5) עלי מסכים שפסקו של שמואל הוא נכון, אבל כיוון שהורה את הלכתו בפני רבו, הוא חייב מיתה.

6) חנה זועקת אל עלי ואומרת שזהו הילד של הנס, שה' נתן לה אותו כמענה לתפילתה.

7) עלי עונה: אם כן, ה' יתן לך הרבה בנים אחרים.

8) חנה אומרת שהיא התפללה אל הנער הזה דווקא, שזהו אופיו. (ראה את הפירוש בעמוד הבא)

(כז) אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת שְׁאֵלָתִי אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לא עמוד ב

"אל הנער הזה התפללתי". אמר רבי אלעזר: שמואל מורה הלכה לפני רבו היה, 1)  שנאמר: "וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי". משום ד"וישחטו את הפר" הביאו הנער אל עלי? אלא אמר להן עלי: קראו כהן, ליתי ולשחוט. 2)  חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט, אמר להו: למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט? שחיטה בזר כשרה! 3) אייתוהו לקמיה דעלי, אמר ליה: מנא לך הא? אמר ליה: מי כתיב "ושחט הכהן"? "והקריבו הכהנים" כתיב! מקבלה ואילך מצות כהונה; מכאן לשחיטה שכשרה בזר. 4)  אמר ליה: מימר שפיר קא אמרת, מיהו, מורה הלכה בפני רבך את – וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. 5)  אתיא חנה וקא צוחה קמיה: "אני האשה הנצבת עמכה בזה" וגו'. 6)  אמר לה: שבקי לי דאענשיה, ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה. 7)  אמרה ליה: "אל הנער הזה התפללתי". 8)

2) באותו לילה הופיע לר' אשי בחלומו מנשה, אחד המלכים. הוא נזף בו על זלזולו ושאל אותו אם הוא יודע את ההלכה, מניין לוקחים חלק מן הלחם כדי לברך עליו את ברכת המוציא לחם מן הארץ.

3) שוב נוזף בו מנשה ואומר לו: אינך יודע הלכה זו ואתה מזלזל בנו כ"חברֶה". יש כאן אירוניה, כי המילה "חָבֵר" משמשת גם ככינוי לרבנים שלומדים הלכה ביחד.

4) רב אשי מבקש ממנשה ללמדו הלכה זו, ומבטיח ללמד את ההלכה בשמו.

5) מנשה אומר שלוקחים את הלחם מאיזור הקרום של החוץ יחד עם הבצק.

6) עכשיו ר' אשי תמה: אם מנשה ידע הלכה, סימן שלמד תורה, ואיך זה עבד עבודה זרה?

7) ענה מנשה: אילו היית שם היית מרים את שולי גלימתך כדי לרוץ אחרי.

8) למחרת פתח ר' אשי את שיעורו ואמר: היום נלמד על רבנינו. (ראה הפירוש בעמוד הבא)

…רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. 1)  אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? 2)  אמר ליה: לא ידענא.  אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? 3)  אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. 4)  אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. 5) אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? 6) אמר ליה: אי הות התם – הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. 7)  למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא. 8)

2) למה הקינה על חורבן ירושלים נקראת "מזמור"? מוטב היה לקרוא לה "בכייה", "בכייה לאסף"…

3) המשל של ר' אלעזר מלמד על יחס מתערער בין אב ובנו, עד כדי כך שהאב הורס את הבית שבנה לבנו. המחנך של בנו מתחיל לשיר בעת הריסת הבית.

4) כשהמלך שואל אותו למה הוא מזמר על הריסת בית בנו, עונה המחנך שהוא שמח שהמלך הוציא את זעמו על הבית, ולא על הבן עצמו.

5) גם בנמשל, אסף שמח שהקב"ה שפך את חמתו על הבית, לא על העם. גם כאן ברור שבית המקדש הוא אמצעי בלבד; אפשר להסתדר בלעדיו, יש דברים יותר חשובים.

… ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, 1)  שנאמר (יחזקאל ד, ג) "ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר".

איכה רבה (בובר) פרשה ד

ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה. כתיב מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך (תהלים עט, לא), מזמור?! בכיה מבעי ליה! 2)  אמר ר' אלעזר, משל למלך שעשה חופה לבנו, תיקן ביתו גיידה וסיידה וציירה. פעם אחת הכעיסו וסתרה, התחיל פדגוג יושב ומזמר. 3)  אמר לו, המלך חרב ביתו ואתה יושב ומזמר, אמר להו, לכך אני מזמר ששפך חמתו על חופת בנו, ולא על בנו. 4)  כך אמרו לאסף, הקב"ה החריב את מקדשו ואתה יושב ומזמר? אמר להם, לכך אני מזמר, ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים ולא על ישראל, הה"ד ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה. 5)

2) דבר זה אומר שלא היה מלאך של ממש, אלא הוא היה רק בשכלו או בדמיונו של הנביא – בין אם המקרא אומר במפורש שהיה מלאך ובין אם אנחנו מבינים כך את הסיפור.

3) הרמב"ם מביא שלוש דוגמאות מפורסמות: יעקב והיאבקותו עם איש שבסופו של דבר אנחנו מבינים שהיה מלאך, אברהם ששלושת אורחיו היו מלאכים, ובלעם.

4) הרמב"ן תוקף את דעת הרמב"ם בענין אברהם, ושואל איך האנשים אכלו בשר אם הם היו רק מראה. ואיך מספרת התורה על כל האירוע שבו שרה עשתה לחם וצחקה, וכו'. איך אפשר שכל זה היה מראה בלבד?!

5) ואם היאבקותו של יעקב היתה רק חלום, למה צלע יעקב אחרי שהתעורר? זה אומר שהיה שם מאבק ממשי.

6) הסיפור מרמז שהדברים היו באמת, ולכן אסור להבינם כמראות בלבד.

7) לבסוף טוען הרמב"ן כי דרך הנבואה היא שהדיבור הראשון הוא מאת ה', והשני בא על־ידי מלאך. כדוגמאות הוא מביא את בלעם ואברהם. הנביא יודע שהדיבור השני, דיבור המלאך, הוא אמיתי, מפני שהוא יודע את ההקשר והמערך של הנבואה, שכך היא פועלת.

"כבר בארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום, 1) בין שפורש הדבר ובין שלא פורש כמו שקדם, דע זה והבינהו מאד מאד. ואין הבדל בין אם יאמר הכתוב בהתחלה שהוא ראה המלאך, או שהיה פשט הדברים בהתחלה שהוא חשב אותו אחד מבני אדם ורק בסוף העניין נתברר לו שהוא מלאך. כיון שמצאת בתכלית הדברים שאותו אשר נראה ודבר היה מלאך, תדע ברור כי מתחילת העניין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה 2)  ….וכך אני אומר גם בפרשת יעקב באמרו ויאבק איש עמו, שזה בצורת החזון כיון שנתבאר בסוף שהוא מלאך, והיא כמו פרשת אברהם אשר בה הקדים הודעה כללית "וירא אליו ה' וגו'" (בראשית יח, א) ….וכל ההיאבקות והשיחה הללו במראה הנבואה. וכך פרשת בלעם כולה בדרך (ראה במדבר כב, כב) ודברי האתון, כל זה במראה הנבואה, כיון שנתבאר בסוף דבר מלאך ה' אלי… 3)

הרמב"ן: פירוש לבראשית יח, א

"וירא אליו"….ובספר מורה הנבוכים נאמר כי הפרשה כלל ופרט, אמר הכתוב תחילה כי נראה אליו השם במראות הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת…. זה סיפור מה שאמר במראה הנבואה…. ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר "וירא אליו ה'", כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות, והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהם בן בקר וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה. 4)  ואם כן בא החלום הזה ברוב עניין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה, וכן אמר בעניין "ויאבק איש עמו" (בראשית לב, כה) שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ 5) … אבל יחשוב [הרמב"ם] שהיו המעשים נעשים מאליהם והמאמרים בכל דבר ודבר מראה, ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם 6)  … וכבר אמרו רבותינו בעניין בלעם שאמר "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי" (במדבר כב, לד), אני לא הלכתי עד שאמר לי הקב"ה "קום לך אתם" (במדבר כב, כ) ואתה אומר שאחזור, כך הוא אומנותו, לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו ואחר-כך "ויקרא מלאך ה' אל אברהם ויאמר אל תשלח ידך אל הנער"! (בראשית כב, יב)…. הנה החכמים מתעוררים לומר שאין הנבואה בדיבור הראשון שהזכיר בו השם שווה לדיבור השני שאמר בו שהוא על ידי מלאך, אלא שהוא דרך בנביאים שיצווה בנבואה ויבטל הצוואה במלאך, כי הנביא יודע כי דבר ה' הוא…. 7)

2 "הרופא" מתכוון להכרעתו במחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן שלמדנו אתמול.

3 הוא מסביר שמשמעות הברית עם כולנו היא שעל כל כל אחד ואחד מוטלת  אחריות אישית לחקור ולהבין את כל התורה כמיטב יכולתו – על־פי שכלו. לכן כאשר הוא כותב את דעתו על העניין הוא רק מקיים את חובתו ואחריותו כלפי הברית.

4 אנחנו צריכים ללמוד מה שקדם לנו, ולקבל מה שנראה לנו כאמת, אבל עלינו לבחור לפי הבנתנו ואיננו חייבים לקבל מה ששכלנו דוחה; גם קודמינו עשו כך.

5 כי אפשר להתקרב אל האמת רק על־ידי לימוד דעות רבות (ראה יום 19).

6 הקודמים רצו שנמשיך את לימודם ונשלים מה שהם לא הצליחו להשלים, והם סמכו על כך שנשתמש בשכלנו כדי להמשיך את דרכם ולהשלים את מחשבותיהם.

7 גם איננו צריכים לפחד לשגות, כל עוד כוונתנו היא לשם שמים.

8 נהיה אשמים רק אם לא נחקור כלל ורק נחזור על מה שאמרו קודמינו, בלי נסיון להסביר את דבריהם ואת מחלוקותיהם.

9 "הרופא" חוזר ומדגיש את אחריותנו לכתוב את דעתנו ולא לסמוך רק על אחרים. הוא כותב דברים אלה לבנו.

דברים כט, יב-יד

(יב) לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:

(יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת:

(יד) כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: 1

הרב אליעזר אשכנזי "הרופא", ספר מעשי ה' חלק ב' פרק לא בלק

ואל ייחשב זה לי לרמות לבב בהכניסי ראשי בין ההרים הרמים האלה, 2 שלענין מה שנוגע לאמונת האדם נאמר בתורה פרשת נצבים "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים וגו', לא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת וגו' כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה וגו'". אם כן כל אחד מאתנו גם בנינו ובני בנינו אחרינו עד סוף כל הדורות אשר עברנו בברית ההוא שכרת עמנו כולנו… משועבדים לחקור בסתרי דברי תורה ולהישיר אמונתנו אליה על הצד היותר נכון אשר בחיקנו, 3  ולקבל האמת ממי שאמרו אחר שנדעהו, ולא תעיק סברת זולתנו בשגם קדמה לנו על-ידנו מלחקור, ואדרבה, ראוי לנו ללמוד ולקבל ממי שקדם לנו, שכשם שהוא לא רצה בקצת לקבל ממי שקדם לו ובקצתו בחר ואשר לא בחר הרחיקו מעליו, כן נאות עלינו לעשות כדבריהם. ואין ספק שלא אחד מהם שהיתה כוונתו בהיותו מחבר ספר לומר לכל הבאים קבלו דעתי, אבל כוונתו היתה ודאי הודעת דעתו לבד, כדי שהבאים אחריו יראו וכן יבחרו להם, 4 כי על-ידי קיבוץ רוב הדעות הנפרדות ייבחן האמת. 5  וכן כוונתנו גם אנחנו, ולכך נאמר "אמת מארץ תצמח" (תהלים פה, יב). ואחרי נתאמת אלינו שכן היתה כוונת הקודמים לנו יאות לנו להשלים כוונתם ולחקור עד מקום שיד שכלנו מגעת. 6  ובשגם בהיותנו חוקרים ודורשים בסתרי התורה ובאהבתה  נשגה כמו שנאמר "שגיאות מי יבין" (תהלים יט, יג), לא לחטאת ייחשב כאשר כוונתו לשם שמים, 7  אבל אשמים אנחנו כאשר נתרשל מלחקור בסתרי תורתנו באמרנו כבר אריות גברו ונקבל דבריהם כפי מה שהם ואפילו שהם חלוקים בדבריהם, על כל אחד  נאמר מי יחלוק על הארי הזה, ועל הדרך הזה נניח הקודמים לנו חלוקים בעיסתם באמרנו פן ירוצו את גולגלתנו, שאין ספק כי כל עושה אלה עליו נאמר "אמר עצל ארי בחוץ בתוך רחובות ארצח" (משלי כב, יג). 8  אבל נאות לנו לחקור ולעיין בעין שכלנו ולכתוב דעתנו לתועלת לבאים אחרינו, אם שיסכימו לדעתנו ואם שיסלקוהו ולא יבחרו בו לטעם נכון אצלם לא נתגלה אלינו, הרי לעולם יקבל תועלת בהודעת דעתנו, על דרך זה היתה ודאי כוונת כל הקודמים שכתבו דבריהם לתועלת לבאים אחריהם… וכתבתי כל זה לך מפני ראותי בדורות הללו כי רבו האנשים ההולכים בדרך זה מפני עצלותם או יראתם והיא ישרה בעיניהם, שאתה לא תבחר ולא תקרב דרך זה אליך, אבל התאמץ לעלות ולהבין סתרי תורתנו בענייניה ומה שתאמין בהם, ואל יבהילוך שמות הגדולים אשר בארץ כאשר תמצאם חלוקים באמונה ההיא,  וחקור ובחר כי לכך נוצרת וניתן לך השכל ממרומים וזה יועיל לעצמך, ואם תרצה להועיל גם הבאים אחריך תבחר דעותיך ותכתבם על ספר בדיו, כי בין אם תשיג השגה מתקבלת ותבחין או בלתי מתקבלת, לעולם יהיה תועלת למשכיל, ואם יהיה נזק לבלתי משכיל לא תחוש לו, שאין לך אשם בזה אחרי היות כוונתך לשם שמים. 9