מבט על מלחמת יום כיפור לאחר 30 שנה

הרב מיכאל גרץ

בזמן האחרון אני נודד בין המטלה העומדת בפני כאן ועכשיו לבין הזיכרונות מלפני שלושים שנה. ישנו משהו באותם ימי שנה עגולים המעודד הרהורים, מה גם שכל כלי התקשורת הישראליים מדברים ללא הרף על אותה מלחמה מלפני שלושים שנה. הרדיו, העיתונות והטלוויזיה גדושים עדויות בגוף ראשון, גילויים חדשים וסיפוריהם של אלה שהשתתפו בלחימה.

הנחתי את זיכרונותיי מאחורי ואת הצילומים והמזכרות הנחתי בקופסה במחסן בגינה. לא ממש הסתכלתי על "יומן מלחמת יום כיפור" שלי מזה שנים רבות. קצת הופתעתי שהיומן לא נמצא במחשב שלי, עד שזכרתי שלאף אחד לא היה מחשב באותם הימים. את היומן הדפסתי על מכונת כתיבה ישנה, מתוצרת רויאל אם אינני טועה. לכן סרקתי את היומן בגרסתו המודפסת כפי שהופיעה בירחון Conservative Judaism (קיץ 1975, עמ' 11-25). הוצאתי את כל התמונות מהקופסה ועברתי עליהן. הצמדתי כל תמונה למקום המתאים ביומן. כך שחזרתי את חלקי האישי בטראומה העצומה שכל ישראל שיחזר באותם ימים.

קראתי שוב את היומן. ראשית כל, כשאדם מביט אחורה לאחר שנים רבות, כשבינתיים כל-כך הרבה השתנה, מזעזע לקרוא את התחושות ואת הרעיונות שהיו לך אז. הרגשתי את הלהט ואת הכאב שהשתקפו מתוך המילים. הכל חזר אלי: האימה והתהילה היו נהירות לי, וכמעט יכולתי לראות את עצמי כאילו מלמעלה כשאני כותב אותן מילים בזמן ובמקום מסוימים (רשמתי את היומן מדי יום במחברת כיס קטנה שלקחתי איתי). נוכחתי לדעת שרוב מה שכתבתי אז עדיין נשמע לי נכון היום. אולם בימים ההם הסקתי מסקנות אחדות שהיום אינני מסכים להן, לפחות לא באותה דרך חדה ופשטנית.

למשל, חשתי שהתלהבתי יתר על המידה בעניין קידוש השם. היום לא הייתי מציב את קידוש השם כמטרה בפני הצעיר המתגייס. אני מבין שהשירות הצבאי דורש נכונות להקריב את החיים ולהתמסר לחובה. מניסיונותיי במלחמה ידוע לי שרבים נדרשים למלא מסירות זו. אני אף מאמין שלמתנת חיים זו יש משמעות מבחינת הדת וההיסטוריה היהודיות. אך כיום נראה לי מוגזם ליצור הילה נוסטלגית ועל-טבעית סביב נושא זה.

יתר על כן, במקרים כה הרבים המוות במלחמה הוא דבר נמנע. רבים מדי מתים בגלל טעויותיהם של קצינים או של המודיעין, או אף בשל ראייתו של חייל המבלבל בין מדינו לבין מדי האויב. נושא הניתוח האהוב ביותר על העיתונות בימים אלה הוא "המחדל" – כישלון המנהיגות. על אף שראיתי מחדל זה ונחשפתי אליו לא פעם, אין זכר לפן זה ביומן שלי. אולי דחקתי את הנושא מהתודעה שלי באותה עת, אך לאחר מכן הוא הפך לנושא העיקרי בחיים שלי. החיפוש הדתי שלי מטרתו לשאת באחריות. נדמה לי שחיפוש זה מושפע מאוד מהעדרה של תכונה זו בהרבה ממה שהתרחש בצה"ל באותה תקופה.

במהלך השנים למדתי גם להעריך יותר את הנוכחות הנרחבת של המוות במלחמה ואת הדרך בה הוא השפיע על אנשים כה רבים. אחת התמונות שראיתי היתה צילום של סירת הגשר הראשונה שהוקמה כשישראל חצתה את תעלת סואץ, ובכך שינתה את מהלך המלחמה. הקמת הגשר תחת אש היתה מעשה של גבורה והמבצע כבר הפך לאגדה בשדה. מול הגשר הוצב שלט על קרטון שנשא את השם הפשוט "גשר ג'וני". אהרון טנא – ג'וני בפי חבריו – היה המפקד של צוות חיל ההנדסה שהקים את הגשר. הסיפור נפוץ ברבים ושמו נכנס למיתולוגיה של הניצחון. אני טיפלתי בגופו טרם הובא לקבורה.

הגעתי לעומר על מנת לשמש כרב היישוב לאחר שהשתחררתי בינואר 1974. לאחר שרכשנו בית בעומר התברר ששכנינו היו אלמנתו של ג'וני ושני ילדיהם. כך רצה הגורל שאהיה עד לסבלם ולכאבם של משפחתו של אדם שראיתי אותו רק לאחר מותו. ראיתי כיצד שני ילדיו הצעירים גדלים והזמנתי אותם לבית שלנו לשחק עם ילדיי. לא היינו רק שכנים – בעקבות מות אביהם חשתי שאנחנו חלק מעולמם. בתם הקטנה היתה מגיעה לתפילת יזכור ביום כיפור כילדה קטנה ובוכה עמוקות. השפעתם עלי גדולה ומתמשכת, והיבט זה לא זכה כמעט להשתקפות ביומן.

היבט אחר אכן מופיע ביומני, אך כיום אני מבין שלא הדגשתי ופירטתי מספיק את הנושא. מדובר בעובדה שהגורם העיקרי לניצחונה של ישראל במלחמה היה המחויבות, המסירות והעקשנות העילאיות של החייל הישראלי היחיד. כתבתי:

שיר אהוב כאן מבוסס על שיר של יהודה עמיחי: פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם. כל אדם הוא העם, והעם הוא כל אדם. תחושה זאת תכה בי שוב ושוב בנקודות זמן שונות לאורך המלחמה – עוד לייטמוטיב של החוויות במלחמת יום כיפור.

הגרסה שהופיעה ב-CJ מבוססת על היומן המלא. רבים מהגופות שטיפלנו בהם הגיעו עם סיפוריהם האישיים. כשחבריהם הביאו אותם אלינו, או כשהיינו בשדה עם הלוחמים ואספנו חלל, סיפרו לנו את סיפור מותם. היה זה מעין הספד מתמשך לכל חייל – אגדה צנועה על חייו של כל אחד ואחד. הגרסה הערוכה נשאה אופי כוללני:

ישנן הגדרות רבות למיהו יהודי. כל אחת לבד היא בלתי שלמה, אך כולן ביחד עשויות לתרום להבנה של מהו יהודי. אני רוצה להוסיף את החלק הקטן שלי להגדרה. היהודי הוא יצור יוצר-אגדה. מהי אגדה? היא יותר מסיפור ופילוסופיה וספרות, יותר מסך כל מרכיביה. האגדה היא כוח החיים הרוחני של היהודי – ניסיונו להפיק משמעות והבנה מתוך עובדות הקיום של עמו. אם העם היהודי הוא גזע עץ (כדברי ישעיהו), האגדה היא הפריחה שלנו, הפרי שאנו נושאים. וההלכה היא ניסיון אציל לבטא את האגדה בכללי חיים מוחשיים.

כל דור בונה על שכבת האגדה של הדור הקודם ותוך כדי כך מטמיע אותה. כך מתגבשים אידיאלים של התנהגות. ישות קולקטיבית של חוויה יחד עם פירוש חוויה זו יוצרים נורמות של התנהגות. כל התהליך הזה מהווה אגדה. אך כיוון שהיא יהודית, האגדה מעוגנת בטקסט, בדבר ה' הקדוש. והיהודים, ירצו או לא ירצו, נוצרים ע"י אגדת דבר מתמשך זה וגם יוצרים אותה.

ומכאן דאגתנו למת, לקבורה ראויה, לקדושת המת בדייקנות כה פדנטית. עבורנו מטלה קודרת זו היא הקדוש שבמעשים. ביצוע תפקיד לכאורה סר טעם בהתלהבות דתית ובכוונה נובע מהכבוד שהיא מנת חלקו של כל יהודי המת למען קידוש השם.

בעצם היו סיפורים אישיים רבים על אנשים צעירים, וכמה אנשים פחות צעירים, שלכולם היו חיים, חלומות והישגים שנקטעו בטרם עת, כמו בסיפורו של ג'וני טנא. השורה התחתונה היא שהחייל היחיד ניצח את המלחמה – אלה שנהרגו תוך כדי המאמץ, ואילו שבזכות נס בל-יתואר הצליחו לקדם את המלחמה אל עבר סיומה.

ואכן המחדל – הכישלון של מנהיגות ישראל – הוא אשר נשאר חרוט בזיכרון האנשים. הסוציולוג הישראלי הדגול פרופ' צ'ארלס ליבמן זצ"ל כתב מאמר רב-חשיבות תחת הכותרת: "מיתוס התבוסה: זיכרון מלחמת יום הכיפורים בחברה הישראלית" (Middle Eastern Studies 29, 3 (1993), עמ' 418-399). הוא מסביר שבדרך כלל הופכים תבוסות למיתוסים של ניצחונות. אנשים נהרגים ואתה לא רוצה לומר שהם נהרגו לריק, ולכן אתה מתחיל לפנטז ולפתח מיתוס של ניצחון. כך היה במקרה של מצדה ותל-חי. אך במקרה זה הפכו ניצחון למיתוס של תבוסה. ליבמן הסביר שהישראלים התעקשו לראות את המלחמה כתבוסה משום שהיא ניפצה רבים מהחלומות ומהפנטזיות שהם טיפחו לגבי החברה שלהם מאז מלחמת ששת הימים, כמו גם את האמונה שאיכשהו היהודים בישראל הם מוגנים.

מצד שני, בכך שהם האשימו את מגרעותיהם של המנהיגות ב"תבוסה", אנשים יכלו להעמיד פנים שהם יכולים להכריע לגבי עתידם וביטחונם. גישה זו היוותה את הזרז לאותן תנועות שצמחו על רקע המלחמה וששאפו להחזיר לאומה את השליטה על גורלה. היו תנועות שדגלו בשליטה ישראלית על כל שטחי ארץ ישראל; היו שתמכו בוויתור על חלק מהארץ על מנת להגיע לשלום עם הפלסטינים; והיו אף שניסו להפוך את כל היהודים לחרדים על מנת להקים מדינת הלכה על יסודות המדינה החילונית. למעשה לא ניתן להבין את החברה הישראלית היום מבלי לבחון את תוצאותיה של אותה מלחמה. ואולם היא יכולה גם להוות את הרקע לשאננות מחודשת, כשאנשים סבורים שמכיוון שאנחנו יודעים מה גרם למחדל, חזקה על המנהיגות החדשה שהיא תימנע מאותן טעויות.

תגובה אפשרית אחת לא התגלגלה לתנועה המונית. זוהי התגובה הטוענת שכל יחיד יכול לשנות את פני החברה הישראלית אם הוא לוקח אחריות לתוצאות מעשיו. הדגש הושם על היבטים חיצוניים שיובילו לישועה אם רק נטפל בהם נכונה. השקפת עולמי הדתית מעדיפה להדגיש את הגורמים הפנימיים ורואה ביחסים שבין אדם לחברו את הדרך לתקן פגמים של יוהרה וקוצר ראות. זו הגישה שניסיתי ליישם בבניית הקהילה ובחינוך. לדעתי, זהו הסוד מאחורי הצלחתן של קהילות מסורתיות, ובהן קהילתי – קהילת מגן אברהם בעומר, ושל אותה השקפת עולם שאנחנו מקדמים דרך מרכז שילוב לחינוך, למשל. ברור לי שמאמציי בתחומים אלה הם בין היתר תוצאה של החוויות שלי באותה מלחמה. מי ייתן ואותו טוהר שאנו חשים בו בסוף יום הכיפורים יתורגם לחיינו.