מבוא לפירוש על התורה:

לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה (קהלת א:יג) הספר כולו ב5 כרכים לפי ספרי החומש נמצא כעת רק באתר האנגלית. תקליקו על כפתור English בתפריט אתר זה.

מאת הרב מיכאל גרץ

 הקדמה

שם הספר, "לדרוש ולתור בחכמה", נלקח מהפסוק בספר קהלת, פרק א' פסוק 13. הפסוק טוען שאדם חייב לבחון את העולם בהסתמכו על חכמה. עליו לא רק לחפש בחכמה, אלא גם לחקור וללמוד בחכמה. החקר והלמידה צריכים להיעשות תוך התנסות בחומר הנלמד, ותוך ניתוח מעמיק ומפורט. הפועל לתור הוא כיום בעל משמעות בעולם התיירות. התייר חוקר ולומד את המקום כדי לחוות ולהעשיר את ניסיון חייו. המדרש מפרש פסוק זה באומרו שעל האדם להיות " תייר בעולם החכמה" [שיר השירים רבה א']. תחילה חשבתי לקרוא לספר בשם "תייר בתורה", אך לבסוף החלטתי להמשיך במסורת הקלאסית היהודית ולקרוא לספר בשם שמצטט פסוקים מהתנ"ך.

תורה מדברת – תורה שבעל פה

היצירה הדתית האינטלקטואלית העיקרית של הרבנות היהודית, בעצם, כל התפיסה הייחודית המגדירה את היהדות הרבנית כדת, היא הדוקטרינה של שתי תורות – התורה שבכתב והתורה שבעל-פה.

הדוקטרינה העיקרית המכוננת את היהדות הרבנית מאפשרת את יצירת תהליך המדרש ומיישמת את התהליך לטקסטים של התורה ולתנ"ך כולו. המדרש הוא יצירה דתית אינטלקטואלית נוספת של היהדות הרבנית והוא ה'מנוע' המוביל את ההתגלות הנקראת 'רוח הקודש' המיוחסת לתורה שבעל-פה. יש האומרים שיצירת המדרש היא שאיפשרה את המושג 'שתי תורות'. לא ניתן לקבוע בהחלטיות מה נוצר קודם ואיפשר את היווצרות האחר. מה שברור הוא ששניהם ביחד יוצרים את ההליקס הכפול של הדי. אן .איי הרבני.

אחד המקורות הרבניים מציע מטפורה שמדמה את התורה לאלומות שיבולי חיטה ופשתן. את התורה שבעל פה היא מדמה לכיכר לחם איכותי ומפת שולחן יפה, שניהם עשויים מהחיטה והפשתן הטבעיים [אליהו זוטא 2]. באותה מטפורה, התורה שבכתב היא מתנת אלוהים לבני האדם.  היא חומר הגלם שאלוהים מצפה שהאדם ינצל ליצירת דברים יפים, פוריים ותומכי חיים. על פי אותו מקור, אלוהים החליט לברוא את האדם בצלמו ובדמותו, שיהיה נבון ומבין ויוכל ליצור דברים מחומרי הגלם. אלוהים לא רק נותן לאדם את חומרי הגלם, אלא שהוא גם נותן לו את הכלים השכליים והרוחניים כדי שיוכל להשתמש בהם ליצירת דברים נפלאים שישביעו את רצונו של האל ושיגרמו לו נחת רוח.

מטפורה אחרת מתארת את המדרש כשיטת מחקר טקסטואלי ומילולי ומשווה אותו לכריית מכרות שהיא כחקר גיאולוגי של כדור הארץ. מטרתו של המדרש היא למצוא את המתכות היקרות המשולבות והמשובצות בטקסטים. מושגים רוחניים, דתיים, אתיים, וחברתיים הנמצאים בסיפורי התנ"ך ובחוקיהם הם כאבני חן שנוצרו באדמה ועל האדם להשתמש בתבונה, בהבנה  ובשיח, כדי למצאן ולהוציאן. על-פי אנלוגיה זו, התנ"ך הוא הקרקע שנבראה בהשפעה אלוהית נשגבת, והמדרש הוא הכלי שמשמש לכריית המכרות בהם יימצאו האוצרות היקרים.

ניתן להסיק מטפורה זו במקור רבני אחר, המספר על משה שעולה השמיימה כדי לקבל את התורה. כשמשה מוצא את אלוהים מוסיף עיטורים לאותיות מסויימות, הוא שואל אותו מדוע הוא מבלה את זמנו בקישוט האותיות. תשובת האלוהים היא שיום יבוא ויקום איש, עקיבא בן יוסף, שהוא רבי עקיבא, שיפרש ויסביר חוקים רבים בהתבססו אפילו על צורות האותיות. אנאלוגיה זו מתאימה לרעיון שהתורה, על צורותיה הרבות, תשמש מכרה ללימודים (מנחות 29ב).

מדרש: הכלי לשיח תורני

 תהליך המדרש נוצר מתוך תובנות תיאולוגיות ודתיות של חז"ל (חכמינו זיכרם לברכה). התובנות, בין היתר, היו:

1. התפיסה שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים.
2. בני האדם ואלוהים היו שותפים ליצירה, בעיקר יצירת התורה שבעל פה, למרות שאנו יודעים שהרבנים קבעו גם את הקנון של התורה שבכתב. כשחשו צורך הם הכניסו שינויים בטקסט על ידי קריאת מילים באופן שונה מזה שבו נכתבו. היו רבנים שגרסו שמשה אמר דברים על דעת עצמו [ראה מגילה לא ע"ב ובבא בתרא יד ע"ב], או שאלוהים חוקק חלק מהחוקים מתוך הסכמה עם עצתם של צדיקים [לדוגמא, תענית 23 א, ואחרים].
4. בני האדם ואלוהים נוטלים על עצמם אחריות לקיים התחייבויות הדדיות שנבעו מהשותפות שביניהם.
5. המגוון הרב של יצורים שבבריאה משתקף במגוון הרב שקיים במחשבות ודעות של בני האדם.
6. השפה והמחשבה הם הכלים של הבריאה וההתחדשות. המטרות הכלליות של כל התורה, של ההתגלות האלוהית, הן חמלה, גמילות חסד, יושר, צדק, ורחמים, חיים ושלום.

מכל האמור לעיל ברור שהמושגים 'שבכתב' ו'שבעל-פה' מציינים הרבה יותר מאשר רק את האמצעי של שתי התורות. שני המושגים מציינים את המאפיינים השונים של שתי התורות. הכתוב הוא צורה קבועה, עם מילים שאפשר לזהותן גם כיחידות עצמאיות וגם בתוך קונטקסט של משפטים, קטעים, וכו'. הן גם גמישות משום שהשורשים וההטיות מאפשרים תובנות שונות של המילה הכתובה. ואכן, בקטע הנזכר לעיל במנחות, גם צורת האותיות עשויה להוביל להבנות שונות.

              ועם כל זאת, הצורה שבעל-פה היא הגמישה ביותר ומעידה על רב-שיח שביסודו הוא מורכב יותר ומאפשר קולות רבים. הצורה שבעל-פה מאפשרת קולות מתנגדים או סותרים, כפי שקורה מדי פעם בשיחה, כך שמגוון התובנות של התורה שבעל-פה הוא רחב ביותר. ולמרות שהמגוון רחב, אין הוא בלתי מוגבל מפני שהמילים הכתובות יוצרות גבולות מסוימים התוחמים את אפשרויות התובנה. למשל, בדוגמה שניתנה לעיל מתוך אליהו זוטא, המוצרים שנבראו מחומרי הגלם אינם יכולים להיות לגמרי שונים ממה שהחומרים מאפשרים. במקום הלחם אפשר להכין מהחיטה עוגה או בייגלה, אבל לא ניתן להכין ממנה תפוח או אגס. במובן זה, התורה שבעל-פה היא גם מפי הגבורה, אך באופן שונה מהמשמעות המילולית.

              הצעתי היא שבתרגומים המוצעים לכינוי "תורה שבעל פה" ייכלל הכינוי 'תורה מדברת'. לדעתי, ביטוי זה מביע בדיוק את טבעו של הדיאלוג ואת השלכות השותפות של התורה. כי כאשר אנו מדברים על התורה, התורה מדברת אתנו בדרכים חדשות ונפלאות. זה ביטוי של הדדיות כי התהליך התפעולי של דיבור פונה את התורה, ובאופן הדדי התורה פונה אלינו ומדברת לנו. המושג מביע את הצורך בדיאלוג עם התורה כדי שבני אדם יישארו בקשר עם ההתגלות של ה'זהות העצמית' האלוהית שבתורה. התקווה והמטרה הן שזו תהיה הדרך להעשיר, להדריך, לעורר השראה ולתמוך ב'זהות העצמית' של האדם. פעולת הגומלין הזאת היא 'המדרש'.

השלכות של התיאולוגיה הזאת בעולם

שתי התפתחויות נבעו ממסגרת המושגים הזאת. אחת היתה מהפכה חברתית ודתית, והשנייה היתה הצגת הצעה תיאולוגית חשובה. המהפכה החברתית היא בבסיס התפיסה של המדרש כשותפות עם אלוהים, ובהתגלות שנחשפה בחקר הכתובים הקדושים – התורה שבכתב. הדיון והניתוח של התורה שבכתב נהיו קנה המידה שלפיו נמדדו הישגים אישיים, ואמות המידה שעל פיהם נקבע הקשר עם הנשגב, עם האלוהי. משנה הוריות 3:8 הפכה את הסדר הישן של ההיררכיה החברתית. ממשנה זו אנו למדים שמעמדו של אדם נקבע על-פי לימודיו וידיעתו את שתי התורות ולא על-פי סטטוס מלידה או על-פי השתייכותו לשבט זה או אחר. במשנה אבות 2:8, רבן יוחנן בן זכאי, לפי המסורת המייסד של המערכת היהדות הרבנית, קובע שאדם נועד מלידה להרבות ככל שניתן ללמוד תורה, כלומר, גם את התורה שבכתב וגם את התורה שבעל-פה. זוהי מטרתו וזהו ייעודו בחיים.

              ההצעה התיאולוגית היתה יצירה של קטגוריה של התגלות, לה קראו הרבנים רוח הקודש. קטגוריה זו נוצרה מתוך ההנחה שקיימת דרך התגלות אלוהית שמאפשרת לרבנים לצרף את ספרי הכתובים בתנ"ך כספרות קדושה [ראה שיר השירים רבה א, ח וגו']. כך יצרו המשכיות לרעיון ההתגלות. הם הוסיפו מימד חדש להתגלות, שהוא חכמה, חקר וניתוח מחשבתי, בנוסף למימדים של התגלות באמצעות הנבואה או טקסים דתיים שהיו ידועים בתורה ובנביאים. הרבנים יצרו, כפי שרגילים היו לעשות, כינוי חדש לקטגוריה זאת, שחיבר אותו למיזם הרוחני של בני אנוש, וקשר אותו לאלוהי, לנשגב, על-ידי הכינוי 'קדוש'. וכך יש לנו חכמה, המיוצגת על-ידי 'ספרות החכמה' שבכתובים, כביטוי לרוח הקודש. מטרת הרבנים היתה שתופעה דתית זו תימשך גם לאחר חורבן בית שני וראו אותה כמאפיינת את סמכות ההתגלות שבמדרש וגם מאפיינת את פועלם בתורה שבכתב.

              שורש המילה מדרש הוא ד.ר.ש. משמעויות הקשורות לשורש זה הן: לחקור, לעיין ולבקש בתוקף. הרעיון של דרישה, לבקש בתוקף או אפילו לאלץ טקסט שקיים עוד מימים ימימה, שידבר אלי ברגע זה, מכיל את כל התובנות שנזכרו לעיל. אני בודק וחוקר ובוחן ודורש שהטקסט העתיק ידבר אלי עתה בשפת העולם שלי, בהקשר של התרבות שלי, כשהטקסט עצמו הוא החוליה המקשרת אותי אל ההתגלות המקורית. הדבר הוא כך, גם אם המסקנה של המדרש נראית לנו כהפוכה או סותרת את הטקסט  המקורי.

סיכום: ידע ועוצמה אינטלקטואלית הם תוצאות רוח הקודש שקיימת בזכות השותפות שבין אדם ואלוהים.

הלכה ואגדה

בלימוד ספרות רבנית, אחד הדברים המבלבלים הוא ההבדל הנראה לעין בין הלכה ואגדה. מה שמבלבל עוד יותר היא העובדה ששתי הקטגוריות פותחו על-ידי המדרש. מכאן שהשורש של שתיהן במדרש. ואם אכן כך הדברים, עולה השאלה על טבעו של המדרש ועל ההבדלים, אם ישנם כאלה, בין מדרש הלכה ומדרש אגדה. אכן, המדרש הוא שיטה, דרך להבנת המשמעות העמוקה והבנת הערכים העיקריים. המדרש הוא שיטה הכרחית לחקר דתי של טקסטים המוצגים כגלויים על ידי כוח עליון.

מורי, הרב אברהם יהושע השל, תאר את שלמות המערכת של הלכה ואגדה. הוא הראה שמייסדי היהדות הרבנית לא התכוונו לדרג את שני סוגי הטקסט הדתי על פי סדר חשיבות, סדר שנותן, לפי השקפה רווחת, ערך גבוה יותר להלכה לעומת האגדה. מייסדי היהדות הרבנית ראו את ההלכה וההגדה 'כמקשה אחת', ואין קיום לאחת מהם ללא השנייה.

השל החל את מחקריו על גישה זו בעבודתו המכוננת 'תורה מן השמים' שאותה לא סיים בשל מותו הטרגי בטרם עת. החלק שאותו סיים היה מוקדש לאגדה. שתי הנקודות העיקריות עליהן הצביע היו: 1. יש מחקרים עקביים של התובנות וההבנות באגדה. כלומר, ההתייחסות לאגדה היתה רצינית בדיוק כמו ההתייחסות להלכה. 2. הבנת חז"ל את הפאתוס האלוהי באה לידי ביטוי באגדה בעקביות. השל מצטט את הפסוק שאומר שכל מי שרוצה ללמוד את דרכי האלוהים חייב ללמוד את האגדה [ספרי דברים, עקב מט].

הדרך בה מבין השל את הפאתוס האלוהי היא המפתח למערכת הדתית הידועה כיהדות.  שורשיה נטועים בנביאי התנ"ך, ממשה ועד מלאכי. הרבנים ראו עצמם כממשיכי הרגישות הנבואית לגילוים של הפאתוס האלוהי כטענה תיאולוגית עיקרית. אבל, שלא כמו הנביאים, הקשר לאלוהות לא היה דרך תפיסת דיבור ישירה, אלא דרך לימוד מעמיק של הטקסט. הביטוי לכך היה במדרש אגדה על החלק הסיפורי של התנ"ך. התוצאה תהיה, ללא ספק, גישות שונות. הבעיה העיקרית תהיה לזהות את טווח התפישות שמגדיר את ההבדלים. לדעת השל, הטווח יכלול את שתי האסכולות של התפתחות היהדות הרבנית: האסכולה של רבי עקיבא והאסכולה של רבי ישמעאל. גם אם נודה שזהו פישוט של הספרות הנדונה, זהו עדיין הכלי המתאים והמדויק לתיחום הטווח שהתקבל על-ידי הרבנים כתחום אפשרי של אמונתם הדתית והתיאולוגית.

היחס שבין הלכה ואגדה

ביבמות, פט ע"א אנו למדים שכל החפץ להיות חלק מישראל חייב לחיות על פי שלושה עקרונות: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. בקטע אחר, סוטה, יד ע"א, כתוב שכל התורה מתחילתה ועד סופה היא גמילות חסדים. מכאן אנו מזהים את מטרת החיים כיהודי. הדת היהודית ומקורותיה הם חיפוש ומאמץ בלתי נדלים להשגת מטרה זאת.

כל מי שלומד את מורשת הטקסטים היהודיים מגיע לעיקרון חשוב: לא ניתן להבחין בין הסיפור והחוק. אין הלכה ללא אגדה ואין אגדה ללא הלכה. מושג, רגש, רוח, מוסר, מהות, מעשה, תקנה – כולם שזורים זה בזה. משמעות הדבר היא שכל מי שמנסה להפריד ביניהם או מנסה לדרג אותם לדרגות חשיבות שונות – שוגה. כל ניסיון לצמצם את היהדות בדרך זו מוביל לתוצאה הדומה למה שיקרה לגוף האדם אם נמנע ממנו מזון או מים – הגוף יתדלדל, הנפש תסבול, ולבסוף יבוא המוות.[השל, תורה מן השמים כרך א', עמ' xvi הערה 4]

החוק, שלימים נודע כהלכה, מנסה לעצב את העקרונות המוסריים והרוחניים התנכיים והרבניים לכללי התנהגות, לחוקים על פיהם עלינו לנהוג. עם זאת, ברור שאין הכוונה לקבוע חוקים יבשים רק למטרת קיומם. החוק נוצר כדרך חיים המבוססת על הערכה מתמדת של הכללים לאור התוצאות שיתקבלו במציאות ביחס לעקרונות שצוינו לעיל. מה שמתואר כ"שינוי" בהלכה ניתן להיות מובן אך ורק כאתגר באשר לדרך ההבנה של ערך פנימי של מעשה מסוים יישפט בזמן מסוים. אם מתעוררת תודעה בקהל ישראל ששמירה על פסק מסוים יוצרת תוצאה הפוכה מהתוצאה המוסרית או הרוחנית שלהם נועד, אזי עלינו לשנות את הפסק כדי לחזק את העיקרון המבוקש. אכן, ההלכה תשתנה, אולם הבנת התהליך כ"שינוי" היא פשטנית מדי. המונח "התפתחות" יהיה ראוי יותר, כי ההלכה מתפתחת בתהליך שיש בו גורמים שונים: המציאות במצב נתון בזמן נתון, עקרונות רוחניים ומוסריים, ידע חדש, ואפילו רוח הזמן, וכן גם התפתחויות ותובנות של ערכים כתוצאה מהשפעות שונות המצטרפות למהלכים הקשורים לערכים אלו.

              בחינת ההלכה, שתוצאתה עשויה להביא להתפתחות גישות ומסקנות חדשות בהלכה הקיימת, היא מחויבת המציאות. זוהי חובה שעל כל יהודי, זכר או נקבה, לאמץ לעצמו בכל רגע נתון בחייו. ההנחה היא שעצם קיום חובה זו אינה רק לקיחת המעשה כאחריות, אלא קודם כל למידת והבנת תוצאותיה בחברה. כוונתי היא שהמשמעות הנצחית של ההלכה היא תוצאה של חיזוק המוסר באמצעות החוק. אהבת האלוהים נחשפת רק באמצעות יחסי אנוש. הדרך לשימור ההלכה – קיומה בין בני אדם – זו הדרך להביא לאותה "חשיפה" של אהבת האלוהים.

              עתה ברור שכל יהודי, גבר או אישה, חייב להכיר ולהפנים עקרונות אלו. שאם לא כן, הם לא יוכלו להתמיד בחיפוש הקבוע ולא יצליחו בקיום המצוות והתורה. עלינו להתחיל בעקרונות האמונה שעליהם מבוססת הדת היהודית. העיקרית שבהם היא האמונה שהאנושות, כל האנושות כולה, ללא יוצא מן הכלל, נבראה בצלם אלוהים. זאת ועוד: במשנה המייצגת עיקרון זה נאמר שערכו של כל איש או אישה, כל נפש, שווה לערכו של עולם מלא [משנה סנהדרין ד', ה].

              מכאן נובע העיקרון החשוב השני, שכל איש ואישה נושאים באחריות לשלומו וחייו של הזולת. חובה עלי לשרת את  הזולת השונה ממני, למרות היות כולנו בצלם אלוהים. תיאולוגיה זו של עיקרון האחריות המוסרית נמצאת בסנהדרין ד', ה, בשיעור הנובע מהסיפור התנכי על בריאת האנושות באמצעות זוג אחד בלבד. [להצגה מקיפה של הרעיון, ראה כתבי הפילוסוף עמנואל לווינס]. ההכרה בגדולת האלוהים שברא את כל בני האנוש כשווים, ועם זאת גם שונים, מגיעה לשיא בברכת 'משנה הבריות' [ברכות נח ע"א]. גם אם נראה אדם שצורתו מעוותת, וגם אם מראהו יעורר בנו תחושות של גועל, אסור לנו להתעלם ממנו או לחשוב שהוא נחות. עלינו לברך את אלוהים על קיום השוני וההבדל.

              ההארה הפנימית שלי על מחויבותי לזולת, הדרישה שעלי לשרת את האחר, את השונה ממני, היא היא הבסיס של ההלכה, והיא קודמת לכל ניסוח רציונאלי של כללים ספציפיים. האמירה החזקה ביותר של עיקרון זה היא תורת אלוהים, תורה שהאנושות כולה תרצה ללמוד, תורה שלומדיה לא ילמדו עוד מלחמה. עבודת האלוהים, שהיא בבסיס התורה, היא הימנעות ממלחמה. מוטב ללמוד את תורת אלוהים ולא את תורת המלחמה. כל אמצעי הלחימה אמורים לעבור שינוי יעדים ולהיות כלי עזר שיביאו רווחה וחיים לאנושות בעולם כולו [ראה מיכה ד,1 – 5, ראה ישעיהו ב, 2-4].

              מקורותינו מכילים ערכים מוסריים ורוחניים רבים שנמצאים בסיפורי התנ"ך. המקורות ההלכתיים משתדלים לעצב פעולות מוגדרות בבירור שהן הלכה – דרך חיים, דרך בה נוכל לממש את מחויבותנו האנושית משום שהרי נבראנו בצלמו.

אם כך, הרי שההלכה הינה מימוש האחריות, אחריות שהיא בהכרח מיועדת להשתלב עם "השותפות" המלאה עם אלוהים. שותפות זו מכילה את החוקים והתהליכים, כמו גם את האחריות המיוחדת של השותפות. בתוך כל זאת אנחנו למדים שבסיס הערך האבסולוטי של כל אדם הוא אשר מביא לאחריות לכבד את הזולת ואת דעותיו. מצד אחד, דעות פלורליסטיות אלה דרושות כחלק מן הטבע האנושי, בדיוק מפני שלא כולם יהיו תמיד בדעה אחת. ומנגד, הן נחוצות בשל האמונה שכל בני האדם נוצרו בצלם אלוהים וכל אחד הוא עולם ומלואו. מה עוד שהתורה היא תורת אמת, וחותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, "אימתי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת בשעה שנמלך בבית דין שלמעלן" [תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סנהדרין פרק א הלכה א]. בנוסף, האמת האבסולוטית, שהיא אין סופית, אינו נתפס על ידי המוח האנושי שאינו תופס את האין סופי, כמו שאינו תופס את האחד הקדוש שהוא עצמו שהוא אין סופי. אי לכך, ברור שדעות פלורליסטיות רבות קיימות בלימוד ובחקר התורה, כמו גם ההדגשה החיובית הקיימת במסורת באשר לצורך החיובי שיהיו דעות רבות ומגוונות. ובמקור מהירושלמי שצוטט כאן התהליך שממחיש את חותם האמת הוא "שנמלך בבית דין"!

              החובה או האחריות לדרוש בתורה ולהביע דעה היא תוצאה ישירה מהאינסופיות של התורה, שהיא האמת. העובדה שהאמת אינה ניתנת למדידה ואין לה גבול מעידה על כך שיש אפשרות של מספר אינסופי של פירושים לתורה. כדי להביע אמת אבסולוטית זו נצטרך מספר אינסופי של בני אדם שכל אחד יאזין לקולו של האלוהים בתוכו ויעביר את דבריו לאחרים. דבר זה הוא בלתי אפשרי, ולכן 'האמיתות' המובעות על-ידי בני האדם בלימוד התורה אינן מכח הגדרה זאת אמיתות אבסולוטיות.

              ההלכה, בדרך התפתחותה ביהדות, מיישמת את כל העקרונות שציינתי כמסילה דתית. חשוב לזכור שההלכה היא אידיאה דתית, ולא רק מערכת חוקתית, כפי שחושבים רבים. אמנם יש בהלכה מאפיינים מסוימים הדומים לאלו שבמערכת החוקתית, או במערכת חוקים, ובמידה מסוימת ההלכה אכן מתפקדת בהתאם למאפיינים אלו. אולם מהות ההלכה היא כמערכת דתית ולא כמערכת חוקתית. כמו שמערכת החוק שואפת להיות ברורה, ויישומה נהיר לעומת המורכבות של מערכת רוחנית ודתית, כך חייב היהודי להיות זהיר ולא לבחור בדרך הקלה הנסמכת על ההלכה בלבד כמערכת החוקתית. עליו לזכור שההלכה בבסיסה היא מערכת רוחנית-דתית.  ייעודה המרכזית של ההלכה איננה לשמר על עצמה כלשונה, אלא הוא לשרת את הרוחניות המטפחת יחסים מוסריים וטובים בין בני האדם .

              ההלכה היא תהליך המנסה, בזמן אמת, להפוך על ידי מעשים קונקרטיים את הערכים ואת תפיסות האלוהים שלנו (הנובעים כולם מניסיון האמונה והדת שלנו) למוחשיים. המודעות המוסרית היא חלק מרכזי בחוויה הדתית. לכן ברור שעקרונות מוסריים חייבים להוות חלק בלתי נפרד ואינטגרלי מהתהליך ההלכתי. גם אם עקרונות אלה אינם מצוינים בפירוש בתורה, הווי אומר במידה מסוימת  ניתן לחשוב עליהם כ"מחוץ" לתורה, בכל זאת הם נחשבים כחלק מהמחויבות לה מצפה האלוהים מהאדם. כאלה, הם חלק מהתורה, והמסורת הרבנית שאפה למצוא דרך לכלול אותם  "בתורה" באמצעות תהליך המדרש. (להרחבה בנושא, ראה: תפארת ישראל, יכין על קדושין 1; אבי שגיא, יהדות: בין דת ומוסר, הקיבוץ המאוחד, 1988; משה הלברטל, Interpretive Revolutions in the Making, מהפכות פרשנות בהתהוותן, הוצאת מגנס, 1999).

              יתר על כן, מחוץ למערכת ההלכתית קיימת מטרה שלשמה אנו מתקנים את ההלכה ומנסים לשנותה באמצעות מעשינו. זהו קיום עולם באמצעות רחמי האל וחמלתו. במצבים קיצוניים מה שמכונה על-ידי ההלכה כעבירה עשוי להיות נעלה יותר מהמצווה [ראה הרב מיכאל גרץ, "יום 26", וימודו בעומר, הוצאת שילוב, 2001  עמ' 60-61]. העמדה המקובלת ברוב המקורות היהודיים בעולם היא של פלורליזם דתי המבוסס על הבדלים אינדיבידואליים בין בני האדם [הרב מיכאל גרץ, "ימים 19, 20, 22, 23, 49 " וימודו בעומר, הוצאת שילוב, 2001  ציטוט ראה עמ' 46-47, 48-49, 52-53, 54-55, 106-107]. ההלכה נשענת, מעל לכל, על מחויבותם האישית של כל אחד ואחת לעקרונות האלוהים ולא רק לחוקים עצמם.

              ולאחר כל הנאמר, ההלכה נשמרת ומקוימת בחברה יהודית מסוימת, במקום מסוים, בזמן מסוים. יתרה מזאת, ההלכה מכילה דינים רבים שאינן טבועות או קשורות ישירות למוסר או להתנהגות אתית, כגון, מספר רב מאוד של הלכות של טקסים דתיים כמו חגים, או שמירת כשרות. למרות שאפשר להבחין בנושאים אתיים ומוסריים בסעיפים טקסיים או פולחניים בהלכה, כמו למשל היחס בין היחיד והקהילה, בסוף הכללים לגבי איזה אתרוג מותר לקחת בחג הסוכות, לדוגמה, אינם קשורים ישירות לסוגיות בענייני מוסר. חוסר האבחנה בין הלכות שמשפיעות במישרין על מצב הצדק והמוסר בחברה ובין אלו שהשפעתן שולית גורם לבלבול אצל יהודים רבים. מכל מקום, כולן הן חלק ממערך ההלכה.

              המציאות של זמן ומקום, ביחד עם הקהילה היהודית המסוימת, הספציפית, הם הגורמים החשובים ביותר להבנת מהות הלכה מסוימת זו או אחר. ההלכה היא האמצעי שבעזרתו יכולה הקהילה היהודית להביע את עצמה, ובה בעת זהו האמצעי שמסייע בעיצוב הקהילה. השמירה על ההלכה מביאה לצדה שמירה על ערכים לאומיים, כמו נאמנות ושייכות. ערכי התורה, הקדושה ועם  ישראל צרורים בצרור ההלכה.

              על-פי גישתנו, המאפיינים העיקריים של ההלכה הם:

1. ההלכה נובעת מהרצון לחיות על פי "הפתוס" האלוהי ["אמונתו של אלוהים"], והאמצעים להשגת מטרה זו כרוכים בשאיפה להיצמד למידות המאפיינות את הנוכחות של אלוהים בעולם שלנו. ההלכה היא תהליך דינמי שמתפתח בכל דור. ההלכה משלבת תמיד בין מסורת ישראל ובין הצרכים הקיומיים של הדור. ההלכה שואפת להחדיר ערכי צדק, יושר, חמלה ושמחה לחיי האדם. ההלכה כוללת דעות רבות ומבוססת על גישה פלורליסטית להבדלים שביניהן. תכונות אתיות ושל דאגה לכבוד הבריות נמצאות במרכז התהליך ההלכתי.

מחויבות היהודים, כפי שכבר אמרתי, היא לא רק לשמור על ההלכה כלשונה שנמסרה לנו, אלא לקיימה בדרך שבה יישמרו הערכים המוסריים, הרוחניים והדתיים הגלומים בלשונות אלו. ברור שקיום זה אפשרי רק כאשר יהיו חקר מתמיד, בחינה מתמדת ורגישות קבועה לתוצאות המעשיות של פעולותינו "על פי ההלכה".

 לסיכום: אנו מציגים שלושה צירים של מחקר: א. עקרונות האמונה. ב. השותפות בין בני האדם ואלוהים, שניהם נמצאים באגדה ובהלכה כנתפשת ג. כתהליך דתי שמהווה כלי ליישום העקרונות והשיתוף בעשייה היומיומית.

              לסיום, אני מאמין שבשאלות אלה על ההלכה עלינו תמיד לשקול את עמדתו של הרב השל: "היהדות אינה מילה נרדפת לצידוק הדין  על ידי דבקות אבסולוטית בחוק הכתוב… החוק הוא אמצעי, לא המטרה… התורה היא ההכוונה לקראת המטרה, באמצעות החוק. היא החזון והחוק. האדם שנברא בצלם אלוהים נקרא לברוא עולם בצלם החזון של האלוהים" [אברהם יהושע השל, God in Search of Man, NY, 1955, cf. p. 323 ff.].

מטרת הספר:

הספר משקף מדגם אקראי "משהו" של מדרשים ובעקבותיו פרשנויות הקשורות במדרש. ומדוע רק אקראי 'משהו'? כל פסוק המוסברת כאן הופיעה כ"קשה" להבנה. כל פסוק מכיל שאלות שכל בר-דעת חוקר ומתעניין נורמלי היה נוטה לחפש להן תשובות. ומהו סוג השאלות שעלו מעצמן מתוך הטקסטים שנבחנו?

• ראשית, שאלות הקשורות לשפה העברית. שאלות על מילים ייחודיות. שימוש לא שיגרתי במילים. מילים שהושאלו מלשונות זרות שאינן מהעברית במקורן. שנית, מילים הקשורות לעברית, ושאלות של תחביר והקשר. לעיתים עולות שאלות הקשורות בסיפור עצמו. לדוגמה, מדוע קטע מסוים מופיע בכתובים במקום מסוים, המקום בו אנו מוצאים אותו? השאלה עשויה להוביל אותנו לתהות אם היא שייכת להקשר רק במקרה.

מה ברצוני להראות? ברצוני להראות את העומק האינטלקטואלי, הרוחני, וכן גם את התובנה הדתית שאנו שואבים כשאנו שואלים את השאלות ועונים עליהן. בקיצור, ברצוני להראות כיצד תהליך המדרש הפך טקסט פשוט יחסית למכרה זהב של תובנות רוחניות, דתיות ואינטלקטואליות. למעשה, תורה אחרת צומחת מתוך התורה המקורית, והיא בהחלט מתקיימת בזכות עצמה.

              תיאורטית, יש מגוון רחב של תשובות אפשריות לכל אחת מהשאלות. אחת התכונות העיקריות של המדרש היא שאכן תמיד אפשר למצוא מגוון תשובות. ואמנם, אם נהיה נאמנים לתהליך המדרש, נמצא תשובות שונות וחדשות המתאימות לימינו. וכך בעצם נמשך התהליך. התהליך אינו מוגבל למה שכבר התגלה. דברים מתווספים כל הזמן ואף מתייחסים לנושאים העומדים ברומו של עולם בזמן נתון בחברה מסוימת. וברגע שהדברים יוצאים לאור, כמעט ולא ניתן להתכחש להיותם חלק מן התורה. המדרשים צרורים בצרור החיים של התורה, ובכן שתי התרות התמזגו בקשר של משמעות וקדושה.

              בקיצור, תהליך המדרש מתאים באופן מושלם למיזם הדת החיה, שמקיימת, מנחה ותומכת את אלו הלוקחים אותה ברצינות.

מהם הנושאים החוזרים על עצמם במחקר שלנו?

נראה שנושאים מסוימים חוזרים על עצמם שוב ושוב במחקר שלנו. תרשים המכיל את המפתח לנושאים אלה נמצא בסוף ההקדמה. כל נושא מסומן באות שמסייעת לנו לזכור אותו (Mnemonic letters). אלו נושאים מרכזיים שהם בליבה של הזהות העצמית של היהדות הרבנית. ניתן לכלול את הנושאים במספר קטגוריות.

הלשון העברית, התחביר, הסגנון הסיפורי, והטקסט התנכי. בדוגמאות אלה ניתן ללמוד על השפה העברית כגורם עיקרי במבנה התורה וכבסיס למדרש (H).

1. המאפיינים הספרותיים במדרש (L). בשפה העברית יש לעיתים מספר משמעויות למילים מסוימות מפני שהמילים נוצרות מהטיות של אותיות שורש. עובדה זו מאפשרת בכל עת תובנות שונות של הסיפור המקראי.
3. מאפיינים ספרותיים מכילים צורות המשמשות כ'לייטמוטיב', נושא מוסיקאלי מנחה, בסיפור התנכי. לדוגמה, המזימה של מידה כנגד מידה (MI). המדרש מקדיש תשומת לב מיוחדת למילים מיותרות בסיפור התנכי. נדמה שיש מעין מוסכמה (אקסיומה) שהטקסט התנכי חייב להיות חסכוני במילים ומתומצת, מעין הרחבה של "תערו של אוקאם". אם משהו חוזר על עצמו, או שיש מילה שנראית מיותרת שאינה חיונית להבנת הכתוב, הרי שוודאי יש בכך רמז למשהו חשוב שלא היינו יכולים להבין בלעדיהם. סימן אהוב נוסף המעיד על חיוניות המדרש, הוא הסמיכות של פרשיות בתנ"ך שנדמה שאינם קשורים זה בזה. הסמיכות הבלתי מובנת רומזת על לקח מיוחד. המדרש, בעקביות, נוטה להשתמש בלשון דומה שטקסטים שונים, כדי להגיע להסברים 'פשוטים' של הכתוב. אם מבנים לשוניים או מילים וביטויים, מופיעים בתנ"ך מספר פעמים, במקומות שונים, המדרש מניח שהמטרה היא ללמד שיעורים נוספים. המדרש הוא כלי פתוח ויצירתי. היות והעברית יכולה להיות רב-משמעית, ניתן להבין את הנאמר באופנים שונים. אחת ממטרות הספר היא לחשוף את קוראי האנגלית לעושרו של המדרש ולמקורות עושרו העיקריים – השפה העברית והאופן בו ערוך הסיפור המקראי. ללא ידיעת העברית אפשר לקרוא את התנ"ך רק בהסתמך על תרגום בלבד. אולם לתרגום קיימת מגרעה גדולה, אחת מרבות, שהמתרגם חייב לבחור במילה אחת למילה במקור. עובדה זו הורסת את הבנת מורכבות המשמעויות השונות שיש בעברית. בנוסף, המתרגם עשוי לבחור לתרגם באופן הפחות רב-משמעי. ניסיתי להסביר את העברית והבסיס הספרותי של כל פרשנות על-ידי הבהרת הנוסח העברי של המדרש לקוראי האנגלית.
5. הקטגוריה השנייה כוללת נושאים בתיאולוגיה ופילוסופיה של הדת שהמדרש מפתח מתוך הטקסט התנכי. חלק מהנושאים העיקריים בספרות המדרש חוזרים ונשנים במצבים שונים בתכלית, בספרי התורה ובסיפורי המעשה שונים לגמרי. התיאולוגיה הגלומה במדרש מניחה "פאתוס" האלוהים, כלומר, פרשנות המדרש מקבלת מעורבות רגשית של אלוהים (ראה עמ' 41 T). רעיון הפתוס עומד כבסיס לרעיון הרבני של הברית כשותפות, והמדרש הוא התוצר של שותפות זאת. ההנחה היא שבני האדם הם שותפיו של אלוהים ביצירת התורה בכל רמות הדרה ותפארתה הרב-גוניות.
7. השותפות בין אלוהים ובני האדם מבוססת על מכלול ההשקפות, האמונות ועקרונות היסוד בדת (דוקטרינה) האומרות שידע וכוח אינטלקטואלי הם חלק מרוח הקודש הקיימת בזכות השותפות בין האדם ואלוהים [K]. הוא גם מיוחס לרעיון התיאולוגי שבני אדם נבראו כולם בצלם אלוהים. בנוסף, רעיון השותפות מדגיש את האחריות ההדדית שביניהם. הרעיון כולל התנהגות מוסרית, כלומר, הוא מאמת הרעיון של עצמאות מוסרית. משמעותה היא אזהרה שהתמקדות באי-צדק, או בחרון אלוהים או בהרס שמביא, עשויים להוביל לפסימיות או פטאליזם שיוזילו מערכה של התנהגות מוסרית. התיאולוגיה המדרשית מנסה לחשוף את התהליך ואת הפתוס של מעשי אלוהים, כחלק מתכנית לפיתוח דרכי פעולה מסוימים בהם בני האדם יחקו את מעשי האלוהים.

אחת התובנות העיקריות של התיאולוגיה הרבנית נובעת מהטקסט העברי של התנ"ך. היא מתייחסת לשורש א.מ.ן כנשוא (פרדיקט) לנושא 'אלוהים', ולא כמשמעותו המקובלת –  'אמונה' של בני אדם. במדרש המפורסם על תרי"ג מצוות [מכות כג ע"ב – כד ע"א] אנו מוצאים את הרעיון שאפשר לקיים את כל המצוות על-ידי קיום מצווה יחידה "צדיק באמונתו יחיה" [חבקוק ב, 4]. אולם, אין הכוונה שאדם יחיה באמונתו הוא. הכוונה היא שאדם יחיה באמונתו שלו – של אלוהים. אכן, אותה מילה בעברית – 'באמונתו', מתארת את האופן שעל פיו אלוהים שופט את כל העמים [תהילים צו, 13]. החיזוק התיאולוגי שנותן המדרש הוא שאמונת אלוהים היא הבסיס למעשה הבריאה [ראה 'אוצר המדרשים' איינשטיין, עמ' 407, וכן מאמר מיכאל גרץ, העיקרון התיאולוגי בדת היהודית, Proceedings of the Rabbinical Assembly 2004, עמ' 171-181].

כשאנו מקשרים תובנה זאת עם חקר 'דרכי האל' באמצעות לימוד התנ"ך נקבל כלי דתי בעל עצמה לניסוח דרכים מוחשיות לחקות מידות האל, להדמות לו בתכונות אופי ופעולה. אחת המטרות העיקריות של השותפות היא שבני האדם יחקו את האלוהים, שינהגו כפי שהם משערים בליבם שאלוהים היה נוהג לו היה במצבם. אולם, וזה הדבר המכריע, ההחלטה חייבת להתקבל מתוך השערה מחושבת שאותה התנהגות תואמת את האמונה האלוהית. כך, אם כן, החיפוש אחר הבנה עמוקה יותר של אמונת אלוהים מבהירה את כל 'מיזם' שמירת מצוות התורה בכלל אחד.

באורח דומה, כחלק מהתכנית לקבוע כיצד בני אדם יכולים לחקות את  אלוהים באופן משמעותי, המדרש חוקר את התנהגותם היום-יומית של בני אדם. זהו חלק מהניסיון לבחון מהם החלקים בכלל ההתנהגות האנושית שאינם כמו אלה של האל. [ראה עמ' 211 TTT 93, וכן גם השל]. חלק מהטיעונים התיאולוגיים שנמצא במדרש הם תוצאה של העמדות התיאולוגיות שנובעות מהסיפור התנכי.

6. לדוגמא, הרעיון שבריאת אלוהים את המין האנושי מזוג אחד מוביל לאקסיומות כגון: א. רעיונות לשוויון זכויות (אגליטריים) בפרשנות המדרש והתנ"ך. [E];
8. ב. פלורליזם [P] כבסיס לאופן בו רואה היהדות את האנושות. כל אדם נבחן כיחיד (כאינדיבידואל), על פי יכולותיו להתהלך עם אלוהים. גישה זו כלולה כחלק מרכזי במהפכה החברתית הרבנית, הטוענת שהיות וחקר התורה הוא הדרך החדשה לעבוד את אלוהים, כלומר, לעמוד בהתחייבויות הברית, יש לייסד מערכת לחינוך אוניברסלי ללימוד התורה. אנו יודעים שמערכת לימודים אוניברסאלית אכן הוקמה. סופרים רומיים שכתבו על היהודים ציינו שאפילו הצעירים ביותר יודעים קרוא וכתוב. ידע זה לא היה ברור מאליו בימי רומי העתיקה.
9. נושא נוסף שחוזר במדרש הוא המתח שבין האוניברסאלי והייחודי [U]. הטקסטים חושפים את הדיונים והעימותים שעלו כתוצאה מיחסי הגומלין שנוצרו בין העולם היהודי והעולם שאינו יהודי, בתקופה הרומית.
11. הקטגוריה השלישית דנה באתיקה ומוסר. במדרש נמצא דעות רבות ומגוונות בנושאי אתיקה ומוסר [M]. אחד החידושים העיקריים שהתפתחו במסורת הרבנית, בהקשר לתפיסת האתיקה והגדרתה, הוא עוצמת הכוונה, ולא רק הפעולה עצמה. אכן, שיפוט מוסרי שאינו לוקח בחשבון את הכוונה – יהיה לוקה בחסר, ועל פניו אולי אף כוזב.  המדרש שואף תמיד למצוא סיוע לפרשנותו ולדרך הבנתו את הכללים המוסריים בסיפור התנכי. כך נחשפת הנטייה של המדרש ושל המסורת היהודית להדגיש ערכי מוסר. אירועים היסטוריים מתפרשים בדרך שמאפשר לדלות מהם כללים בקשר לרצוי בהתנהגות עם בני אדם איש עם רעהו. הביאורים מנסים לזהות ערכים מרכזיים וחשובים ולהבחין ביניהם ובין ערכים שנובעים מהסקת מסקנות  לא מחושבות מספיק ולכן הם שוליים.
13. בקטגוריה הרביעית נכללות המצוות וההלכה [H]. הקטעים בטקסט התנכי הנחשבים ל'חוקים' מכילים פקודות ספציפיות שמוגדרות כמצוות על-פי המסורת. קטעים אלה שבסיפור התנכי נכללים בהליכי המדרש והיהדות הרבנית. מטרות המדרש זהות לאלו המתייחסות לטקסט הסיפורי. ההלכה היא הגדרת פעולות ספציפיות שמטרתן ליישם את האופן בו המדרש מבין את קטעי החוקים. [ראה לעיל]. כך יש לנו בספרות הרבנית את מה שמוכר כמדרש אגדה (מדרש על הקטעים הסיפוריים בתנ"ך), ומדרש הלכה (על קטעי החוקים בתנ"ך). למרות שבשניהם תהליכי המדרש זהים, קיימים הבדלים מסוימים. [להצגה ברורה ומכילה של הבדלים אלו, ראה פרופ' השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, The Soncino Press, vol. 1 1962; vol. 2 1965; The Jewish Theological Seminary, vol. 3 1990].
15. אחד הנושאים החוזרים במדרש הלכה הוא הניסיון להסביר את טעמי המצוות, להבהיר את היעד והכוונה של המצוות [TA]. אם נוכל להסכים על הטעם לציווי מצווה מסוימת, נוכל להסביר את מידת הצורך בקיומה בנסיבות חדשות. ייתכן אפילו שהטעם למצווה נכחדה, ואז האתגר הוא להסביר מדוע עדיין חייב האדם לקיים את אותה המצווה. בשל עובדות אלו התעוררה מחלוקת קשה בעניין הבנת טעמי המצוות. נושא זה עלה לדיון וגם נוצל פעמים רבות בהיסטוריה היהודית.

ברור שמעצם טבעו של תהליך התורה שבעל-פה, ייווצר מספר רב של ביאורים ופירושים. כך תתפתח ההלכה. מכיוון שההלכה נועדה להיות צו, הוראה, הרי שעלינו לבדוק אותה כדי למצוא דפוסים של התפתחות. צו שהוא שימושי וצודק בזמן או מצב נתון, לא תמיד יהיה נכון בעת ובמצב שונים. מדרשים רבים בספר זה יעידו, שוב ושוב, שקיימת נטייה לפתיחות בדת ולא לסודיות, הכלה ולא בלעדיות, חמלה ורחמים ולא נוקשות והקפדה. נטיות אלה עשויות להדריך אותנו בכל החלטה הלכתית בכל עת בהיסטוריה או בכל מקום בעולם.

12. מצווה נוספת בחייו הדתיים של כל יהודי היא התפילה [PR]. הפרדוקס בהגדרת התפילה, מצד אחד כאופן שבו פונה האדם אל אלוהים כשהוא מרגיש צורך בכך, ומן הצד השני כמצווה, חובה או מחויבות, לא נעלם מעיני המסורת הרבנית. עצם הרעיון של 'תפילה בציבור', כלומר תפילה הדורשת מספר מסוים של אנשים למניין, גם הוא פרדוקסלי בהקשר למצווה זו. יש מדרשים הבוחנים את התפילה כאמצעי להכרת המופלא לעומת פלא או נס מלאכותי. עלינו לטפח את יראת הכבוד, בעיקר כלפי הדברים הנראים כפשוטים ונדושים, כלפי הדברים המאפשרים חיים, כמו, נשימה, הפרשה, שכולם מהווים הזדמנות לברכה שמכוונת את התודעה לנפלא והפלאי בדברים נדושים אלו. הברכות הן שמאפשרות לנו להיות מודעים למופלאות הפעולות שלנו. הפעולות אינן מלאכותיות ואינן משעממות. הן החומר שלהן קרא מורנו מקס קדושין 'מיסטיקה   נורמלית'. בקביעת מושג זה ניסה קדושין 'ללכוד' את הפרדוקס שישלב את הנורמלי, השגרתי והמובן, ביחד עם המיסטי והרוחני, שהוא רגשי ואזוטרי. אמירת הברכות מלמדת אותנו להכיר את המופלא שבדברים ובמעשים השגרתיים שנדמה שהם נורמליים ומובנים מטבעם, ומאפשרת לנו דרך מתאימה ונאותה להתייחס ולהגיב למופלאות שבהם. כך נשאף להיות אנשים המודעים לנוכחותו של האלוהים בעולם. [TTT 86 עמ' 196; להרחבה על גישה זו ראה עבודות של מורינו הרבנים אברהם יהושע השל "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות", הוצאת שונצין תשכ"ב; ומקס קדושין "בעולם המחשבה של חז"ל" ערכיה: פרופ' אברהם הולץ, ספרית הפועלם 1979].
13. יש נושאים כלליים המופיעים כקשורים בכל הקטגוריות שנזכרו: רעיונות בסיסיים ביהדות [B].
14. וחינוך [ED].

יש משמעות למספר הפעמים שבהם המדרש יוצא כנגד רעיונות ' מקובלים'. המדרש מעדיף להציג ולבחון רעיונות חריגים ומשונים ומעודד פירושים בלתי אפשריים של מילים ומשפטים, ואפילו קריאה הפוכה מזו הנראית כברורה  ומקובלת. לדוגמא, בפרק הראשון בספר שמות, האם פרעה מת, או לא? בשמות יד וטו, האם פרעה טבע בים סוף, או לא? אם יש צנז'ורה בקריאת הטקסט, הרי שהדבר אינו ברור במסורת המדרש שבידינו. אכן, לעיתים נדמה שכל מחשבה שהיא מוזרה יותר או חריגה עדיפה, כך היא רצויה יותר בדיון. כמובן, פרשנים מאוחרים יותר ימשיכו בוויכוח עם פירושי המדרש (וזהו המשך התהליך המדרשי).

סיכום

 מכל האמור לעיל יש להבין שטיעוני הקשורים לאופי היהדות הרבנית מבוססים על הדוגמאות המובאות בספר זה על מסורות מדרשיות המפרשות את התורה. יש טיעונים אחרים, אולי אפילו טיעונם סותרים, שאפשר לטעון בהקשר ליהדות הרבנית, תוך שימוש במסורות מדרשיות אחרות. אבל לפי הבנתי שמוצגת כאן אין קושי בסתירה זאת מפני שאחד הדברים היסודיים שאני מציג הוא מהות הפלורליזם כעמוד התווך של האופן בו עלינו להבין את התורה.

הרב השל טען שרעיון הפילוסופים של "התוודות הפרדוקסים" היה תמצית החיים והמחשבה היהודיים. אל לנו לבחור בין שני קטבי הפרדוקס. עלינו להתוודות, במובן של אמונה ודבקות בשניהם. ולכן, למרות שיש דעות מגוונות ואף סותרות בהצגת האמונות והמנהגים במקורות היהדות, עלינו, בסופו של דבר, לראות אותן כשלם. כך הוא הציג את המסורת הרבנית בספרו "תורה מן השמים". גישה זו תואמת את הפתגם באשר לדעותיהם הסותרות על ההלכה של בית הלל ובית שמאי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן והלכה כבית הלל" [ערובין 13 ב]. בינתו של אלוהים מסוגלת להכיל סתירות ברעיון אחד, ואילו אנו, בני האדם צריכים להחליט, על-פי דעת הרוב, באיזו דרך לבחור בכל רגע נתון.

אני טוען שהתיאולוגיה והפילוסופיה של התורה, ההתגלות והמצוות המוצגים כאן, כולם קיימים בבירור במסורת היהדות הרבנית. אי לכך הם לגיטימיים וטבעיים ביהדות. טענתי היא שזוהי הגישה המתאימה ביותר למאה ה-21. לפחות בתנאים של מדינה יהודית עצמאית אין לפטור אותה בטענה שהיא 'זרה' או 'מיובאת'.

כיצד לקרוא את הספר

כפי שכבר נאמר, נושאים חוזרים על עצמם. הסימון TTT בספר מורה שהפסקה אותה קראתם משקפת את אותם נושאים. כל נושא מיוצג באות גדולה או באותיות גדולות באנגלית. אני מצרף כאן את האותיות כחומר למחשבה: כיצד מוצגים הנושאים בכל פיסקה. ניתן היה לפרט, אולם אם תורה מדברת לא נלמדת תוך מחשבה, הגות והרהורים, הרי שאין לה ערך.

זיל גמור.

מפתח נושאים לתורה מדברת

1	H	הלשון העברית כבסיס למדרש ולמבנה התורה
2	L	מאפיינים ספרותיים במדרש
3	MI	מידה כנגד מידה
4	T	תיאולוגיה במדרש
5	K	כוח הידע והאינטלקט כחלק מרוח הקודש הקיימת בזכות השותפות שבין אדם ואלוהים
6	E	רעיונות שוויון זכויות במדרש
7	P	פלורליזם כבסיס לגישה היהודית לבני האדם
8	U	אוניברסלי לעומת הייחודי (הספציפי) במדרש
9	M	שיקולים מוסריים ואתיים במדרש
10	HA	הלכה והתפתחות ההלכה
11	TA	טעמי המצוות
12	PR	תפילה
13	B	רעיונות בסיסיים ביהדות
14	ED	חינוך