מבט על מלחמת יום הכיפורים אחרי 40 שנה

הרב מיכאל גרץ

מוקדש לזכרו של מפקד היחידה שלי משה שלוי זצ"ל

מזמור 40 שנה למלחמת יום כיפור בסיני

המדבר הזה ראה המוני אדם מתים בתוכו,

אלו בצמא ואלו בחרב, אלו באש ואלו במים,

המדבר הזה הרגיש שישים רבוא זוגות רגלים דורכים בשביליו

ונביא אחד מטפס בהר מתוך ברקים וקולות

להביא לעם חדש חופשי אך לרגעים תורה שאדם חי בה.

אני ראיתי מתים במדבר הזה,

וראיתי מכתבים של מתים לאישה ולילדים, להורים ואחים ואחיות,

ראיתי פצועים מתרפאים, ושמעתי אותם מודים על החיים שלהם;

ראיתי חיילים רצים לקראת המוות כדי להציל חברים;

כדי להגן על ביתם ומדינתם,

וראיתי זרים לא מעורבים במלחמה שבאו לארגן שלום ולהפסיק את המוות.

ראיתי כבוד של שני עמים זה לזה,

החזירו את גופות חיילים מתים כדי לנחם משפחות ועם שלם,

ראיתי האפשרות של אחווה בין אויבים,

היכולת של שותפות גורל בין מריבים באכזריות.

יעלה זכרוננו מערב

ויבוא גילנו מבוקר

ויראה רנוננו עד ערב:

 אמן.

אחרי 40 שנה רואים דברים שלא היו ברורים אחרי 30 שנה, אפילו שהתהליכים של קיומם כבר פעלו. הדבר המרכזי שנוכחנו לדעת הוא שמלחמת ישראל והפלסטינאים [עם כל העולם הערבי ורוב העולם המוסלמי] היא שתי מלחמות שזורות זו בזו, ועושה את עצמה כאילו היא מלחמה אחת. אבל, טעות היא לשכוח שיש כאן שתיים שהן שונות זו מזו בתכלית השינוי.

האחת היא מלחמה קלאסית על טריטוריה ושלטון עליה כולל תוצאות כלכליות ושלטון על אוצרות טבע. במלחמה הזאת התוצאה הטובה ביותר של מלחמת יום הכיפורים היה השלום עם מצרים ובעקבותיו עם ירדן. ויתור על טריטוריה הביאה לשלום, כמו ברוב המלחמות הקלאסיות. היה על מה לדבר, והיה על מה לוותר, והתוצאה של משא ומתן הייתה הסכם שלום שמחזיק מעמד עד היום הזה.

השניה היא מלחמת דת, כשמדובר בגירסה של דת קנאית קיצונית. היא מלחמה שמניעיה הם אמונות קנאיות וקיצוניות שנתפשות בעיני המאמין כמוחלטות. אין מקום לוויתור ולא למשא ומתן, כי בסופו של דבר אם תופשים את האמונה כמוחלטת ואין לשנות אותה, אזי אין אפשרות של משא ומתן, התוצאה היחידה היא או כניעה, או המרת הדת, או מוות.

בסוג הראשון אפשר להתמקח ולהגיע להסדרים שיובילו לשלום לפחות ליכולת לחיות זה לצד זה בלי פחד גדול של התקפה או טרור. בסוג השני אין אינטרסים שאפשר להתפשר עליהם, אין הגיון קר או חישוב הפסד ורווח. כאן המניעים העיקריים הם קידוש ה', נקמה בשם השם, וניצחון על דת רעה, אלילות, או עבודה זרה מסוגים שונים. בסוג הראשון אפשר לקיים שיחות ועידה במטרה להגיע לפשרות מקובלות על אוכלוסיות גדולות. בשני הסיסמה היא "תמות נפשי עם פלישתים", והכול באישור של ה'. מי שלא מבין את הרצינות והמחויבות של בני אדם לדת קיצונית לא מסוגל לדמיין אפילו מהי מלחמת דת. לדאבוני יש לנו יותר מדי ניסיון מר לא להבין את השלילה של הקנאות הדתית, שהיא מדברת כביכול בשם "הדת" כולה. בכל הקונפליקט ישראלי-ערבי/מוסלמי יש שיזור של שני סוגי מלחמה; השאלה היא באיזה מידה הם שזורים ואיך. אפשר לטעון, למשל, שהרצון של מדינות ערב לסלק את ישראל כמדינה במזרח התיכון הוא בעיקר ממניע דתי, אך יש גם אחוז קטן של קונפליקט זה שהוא על טריטוריה ועל שליטה של האנשים הערבים שגרים באיזור. לכן, אפשר להבין את הקונפליקט בעיקר כשייך למלחמת דת.

לעומת זאת, מלחמת יום הכיפורים הייתה בעיקר מלחמה קלאסית, כאשר המרכיב הדתי היה ברקע כחלק מן התפישה העצמית של מצרים כמדינה מנהיגה בעולם הערבי, אף על פי שהיו הרבה מצרים שלא ראו את עצמם כערבים. מה שיצא ממלחמת יום הכיפורים היה כאמור החזרת טריטוריה, בלי הסדר על שליטה על "ערבים", תמורת חוזה שלום מוצק שכלל יחסים דיפלומטיים וכו'. באותו זמן מערך מלחמת דת מוסלמית נגד העולם הנוצרי-יהודי לא התפתחה לדבר גדול ומרכזי. רק לאחר מכן מערך זה התפתח עד לאירוע ששינה את הכול בהתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק.

אבל, השאלה הגדולה היא מה גרם למנהיגי מצרים להגיע למסקנה שהעיקר שלהם היה משא ומתן בסגנון של מלחמה קלאסית? כמובן, יש המון תשובות אפשריות לשאלה זאת. אני רוצה להציע שתי תשובות של עצמי מתוך נסיוני וחוויותי במלחמה ההיא וגם לאחר מכן.

התשובה הראשונה היא שמצרים ראו את עצמם כמנצחים. אבל, יחד עם זה הם הגיעו למסקנה שאין אפשרות להכניע את ישראל לגמרי, אין אפשרות לסלק את ישראל מהמזרח התיכון על ידי כוח צבאי. אני מניח שסעדאת ומנהיגי הצבא הסיקו מסקנות אלו כי למרות שהיה להם יתרון גמור של הפתעה, הכנעה של קו ההגנה של ישראל וכיבוש שטחים לא מבוטלים שהיו בשליטה ישראלית; בסוף צה"ל הביס אותם וחזר מנקודת השפל לשליטה ברורה של טריטוריה ואוגדות צבא של מצרים. הם פשוט היו ריאליסטיים לגבי הכוח הצבאי שלהם מול הכוח הצבאי של ישראל.

מעניין לציין שבישראל תמיד ראינו את עצמנו כמפסידים במלחמה הזאת. התחושה בציבור הישראלי היהודי כלפי מלחמת יום הכיפורים היא תחושה של תבוסה ושל מחדל, אף על פי שמבחינה אוביקטיבית היה כאן אחד הנצחונות הגדולים בהיסטוריה הצבאית של האנושות. מתבוסה וכשלון צה"ל בסוף יצא כובש טריטוריה ומכניע צבאות אויב. אבל, יותר חשוב הן התחושות ואין כוח בעובדות לשנות תחושות.

התשובה השנייה קשורה לפסיכולוגיה של החיילים שהשתתפו במלחמה, יותר נכון להשפעה של חוויותיהם במלחמה על הפסיכולוגיה שלהם. אני כולל את המנהיגים הצבאיים ואפילו הפוליטיים באימרה זאת. לאחר הפסקת האש, בתווך של האו"ם, התפתח מערך יחסים בין חיילים ישראלים ומצריים בכל הרמות. כוון שאני דובר אנגלית כשפת אם, צורפתי להרבה פגישות בין קצינים מצריים וישראלים ובין קציני כוחות האו"ם כמתרגם. הייתי נוכח בפגישות הראשונות של חיילי האו"ם עם קציני הצבאות כאשר נכנסה הפסקת האש לתוקפה, ונפגשנו באמצע רחוב אחד בעיר סואץ.

עמדת האו"ם ברחוב בעיר סואץ בצד שמאל ישראלים ובצד ימין מצרים

יותר חשוב הייתי נוכח בפגישות ארוכות ומלאות רגש על הסדר העברות של גופות חיילים מתים מהמצרים לישראל ומישראל למצרים. העברות אלו התרחשו בק"מ 101 בדרך לקהיר. הם זכו למעט סיקור עתונאי בזמנו, אבל לא ידוע לי שמישהו כתב הרבה על מה קרה שם. רק בזמן האחרון שאני חוזר על החוויות שלי ומנסה שוב לפרש את הארועים במלחמה זאת נדלק אצלי אור בהיר על המעמד הזה של ה"העברות".

ק"מ 101

כתוצאה מהשיחות האלו התפתח סוג של כבוד לוחמים בין הקצינים המצרים והישראלים, הערכה ואפילו קצת חיבה לאנושיות של הזולת ה"אחר". זה גם קרה במידה פחות ברורה אצל חיילים פשוטים, כי הם לא בילו שעות בשיחה אלא רק רגעים מסויימים במעשה ההעברות, אבל, אפילו זה הספיק להצמיח הבנה של האנושיות של הצד השני.

אין לבטל את החשיבות של התפתחות זאת. אצל ההנהגה המצרית בנוסף שהגיעו למסקנה קרה בניתוח כלים ומיומנויות ומספרים שאין להם כוח לכבוש את ישראל, גם יש נטייה לסמפט אותם, יש נטיה לכבד אותם לא רק כחיילים אלא גם כבני אדם שמעריכים אותנו כבני אדם. אותו דבר קרה אצל הישראלים כלפי המצרים. הייתי נוכח בשיחות רבות כשהביטול והאי-הקבלה של המצרים כבני אדם שהיה הנורמה השתנתה לנורמה אחרת של כבוד והערכה כי הם מחזירים את החללים שלנו, אבל עושים את זה בכבוד מלא ועם רגישות. בהתחלה אמרנו לעצמנו שחייבים להחזיר למצרים כדי שהם יחזרו לנו; אבל כל עוד שהתכנון המשיך והשיחות המשיכו למדנו שיש יותר אנושיות בהם ממה שחשבנו; והבנתי משיחות מסוימות שהם גם עברו תהליך כזה בפסיכולוגיה שלהם.

אנחנו, החברה קדישה הצבאית, אספנו חללים שלנו לקבורה בבתי עלמין ארעיים בכוונה להעביר אותם אחרי שנה לבתי עלמין בעיר שלהם. באותו זמן גם אספנו חללים מצרים וקברנו אותם בבתי קברות ארעיים בארץ, מתוך המחשבה שאולי נצטרך להתמקח על החזרה של חלל ישראלי ויהיה לנו מלאי להציע תמורה. אבל, כשהשיחות התחילו זה היה ברור שאין פה התמקחות על חייל זה או אחר, אלא רצון אנושי ושל קוד כבוד צבאי להחזיר את כולם מצד זה לצד זה. אני זוכר איך שהיינו מבואסים מהמלאכה של חשיפת גופה של חייל מצרי, ואיך בהמשך הבנו שזה מה שחובה עלינו לעשותו, כי מגיע להם ולא רק לנו.

מעבירים חלל מצרי הביתה

 

אין לי מחקרים להוכיח את תחושתי, אבל עכשיו כשאני מסתכל אחורה על מלחמה קשה מאוד לעם ישראל אני רואה נקודת מפנה ביכולת שלנו להגיע להבנה עם מדינות מסויימות באיזור שלנו. אינני בטוח כלל אבל ייתכן שהניצוצות של אנושיות וכבוד הדדי מהשיחות ועצם ביצוע ההעברות בק"מ 101 נשארו בזכרונם ובלבם של קצינים מצריים וחלחלו לדרג המדיני, בעיקר סאעדת, היו חלק מן ההחלטה העצומה לעשות את הכול להגיע לשלום. המזל הגדול של כולנו היה שמנחם בגין ז"ל הבין את האפשרות של הישג אמיתי לתווח ארוך ולא פחד לקפוץ את הקפיצה של אמונה בבני אדם, אפילו אם היו אויבים בעבר.

המשנה מסבירה את העיקר של יום הכיפורים כך: "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה חברו" (משנה יומא ח, ט). יש תנאי להגיע לכפרה וסליחה, טוהר הנפש, ושמחה – לרצות את הזולת, האחר שפגענו בו. בלי שהתנאי הזה מתקיים אין יום היפורים מועיל כלום.

בהעברות בק"מ 101 חשתי את הפוטנציאל של בני אדם, שלא מזמן הרגו זה את זה, להתקרב זה לזה ואפילו לעזור זה לזה להתגבר על כאב ואובדן. חשתי שבני אדם מסוגלים ללמוד איך לחיות עם שכנים, אפילו שכנים שפוגעים בהם. האפשרות הזאת, היכולת הזאת טמונה בבני אדם על ידי ה'. מטרה אחת מרכזית של יום הכיפורים היא לחשוף אותנו לפוטנציאל הזה בתוכנו. הטקסיות והצום ומעמד הקדושה מתחברים להעניק לנו רגע שבו אנו מתחילים להאמין שביכולנו לבקש סליחה מן האחר, וגם ביכולתנו לסלוח לאחר. חשתי רגעים של אמונה זאת בזמן ההעברות, והיום אני תוהה אולי תחושות אלו חלחלו לנפשות של ישראלים ומצריים שהיו שם. ולכן, לפי תחושתי זו, ראוי מאוד לכנות מלחמה זו "מלחמת יום הכיפורים", לא רק מפני שהיא פרצה באמצע יום זה בלוח היהודי, אלא יותר חשוב כי תוצאה אחת של המלחמה הזאת הייתה השלום.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל. אמן.