מדינת ישראל בת שישים: העלייה הרביעית

מאת: הרב מיכאל גרץ

 פני היהדות המסורתית לאן?

מדינת ישראל זקוקה באופן נואש לחזון שישלול את ראיית היהודי כקורבן ויקַבֵּעַ את הדימוי של היהודי כאדם הרואי. חזון זה יפרש את הדת היהודית כמכשיר שמאפשר את השגת שני היעדים האלה בעודו שומר אמונים לתפישה היהודית המרכזית: שאלוהים האמין בבני-האדם ולכן ברא את כל בני-האדם בצלמו, וייעודו של עם ישראל הוא לאֵמת לעין כול את אמונו של אלוהים בבני-האדם.

לפי הבנתי, היהדות המסורתית מתאימה לתפקיד הזה. היא לא הקבוצה היחידה המתאימה לכך, אבל היא תשלול את זכות קיומה אם לא תיטול עליה את התפקיד הזה ברצינות. וכדי להיות באמת חלק מן המאמץ להנחיל את הרעיונות האלה לעם בישראל צריכה היהדות המסורתית להקים מפלגה פוליטית.

מה היו המטרות הפילוסופיות של הציונות? המושג העיקרי של המחשבה הציונית היה מהפכה בכל תחומי החיים היהודיים והתרבות היהודית. הרבה דובר על מהפכה בפוליטיקה, בתרבות ובכלכלה של היהודים. היו אפילו מי שחשבו על מהפכה בזהות היהודית, והגדירו את מטרת הציונות כיצירת "יהודי חדש". אבל יש יוצא-מן-הכלל זוהר אחד במערכת-חשיבה מהפכנית זו – התחום של הדת היהודית.

מה היו מטרות הציונות במה שנוגע לדת ישראל? מעטים בלבד העזו לחשוב על מהפכה בתחום זה. ראש וראשון להם היה הרב חיים הירשנזון, והיו אחרים – הרב קוק, במידה מסוימת, והרב האמריקני מרדכי קפלן. אבל למושג "יהודי חדש" לא היתה מקבילה, לא היתה "יהדות חדשה". כמה "מהפכנים" חשבו שאל מדינת היהודים שתקום יועברו המנהגים הדתיים וההשקפות הדתיות שהיו נחלת היהודים בגולה, יועברו אליה אפילו בגדי הגולה המסורתיים.

מנהיגים ציוניים לא-דתיים מהרצל ועד בן-גוריון קיבלו את האַנומאליה הזאת. אבל היתה להם הסתייגות אחת: הם רצו להבטיח שמוסדות הדת לא ישתלטו על המדינה, ולכן הציבו עליהם אמצעי פיקוח קפדניים. בלטו בקבוצה זו אחד-העם ובמיוחד חיים נחמן ביאליק, שכתב על דרכים למיזוג תרבותה של המדינה ההולכת ונולדת עם ערכים מן המסורת היהודית, ובעיקר מארון-הספרים היהודי. הוא לא חשב על יצירת "דת" יהודית חדשה, אלא על שימוש במקורות היהודיים הקלאסיים לשם יצירת תרבות "עברית" שתהיה למעשה חילונית.

כבר בצעירותי חשבתי שבציונות הזאת היה חסר חלק מהותי. נכון שנדרשה חשיבה מהפכנית בכל התחומים שנזכרו, אבל יותר מכול חשיבה כזאת נדרשת במה שנוגע ליהדות. שיבה של העם היהודי למולדתו והשגת ריבונות על מדינתו יהיו לא שלמות ולא משמעותיות בלי חזון של יצירה דתית מתחדשת. אחרי הכול, בכל פעם שנכרתה ברית בין ארץ ישראל ועם ישראל, התוצאה היתה מהפכה דתית אדירה.

על השקפתי השפיעו שלושה טקסטים, שלא משו ממחשבותי מאז הבנתי שהנושא שלפנינו הוא מהותה של מדינת ישראל. הם לא טקסטים מסורתיים אלא מודרניים. אף אחד מהם לא נכתב בידי רב, את אחד מהם אפילו ראו כטקסט הזוי. אחד הטקסטים האלה הוא סיפור, אחר הוא אלבום-צילומים, והשלישי הוא דבר תורה, או מדרש, של איש שנוּדָה על-ידי הציבור. הטקסטים האלה ממשיכים להשפיע על מחשבותי בנוגע למהותה של מדינת ישראל לא רק בשביל העם היהודי אלא בשביל המין האנושי כולו, בשביל עמי תבל כולם.

אנחנו לא בונצ'ה השתקן!

את סיפורו הקצר של י.ל. פרץ 'בונצ'ה השתקן' שמעתי בפעם הראשונה בנערותי, כשביליתי חופשת קיץ במחנה-קיץ ציוני שנקרא 'מחנה הרצל' במדינת ויסקונסין. אירגנה את המחנה הקהילה היהודית במינֶאַפּוֹליס שבמדינת מינֶסוֹטה.

כשעליתי ארצה שימשתי במשך כמה חודשים יועץ לטלוויזיה הישראלית. המליץ עלי אחד מעמיתי-לעבודה ב'אנציקלופדיה יודאיקה', אחד האנשים הנפלאים ביותר שהכרתי בארץ, בנימין אליאב. הוא היה בעת ובעונה אחת אינטלקטואל ופוליטיקאי, חבר של זאב ז'בוטינסקי שברבות הימים מיתן את עמדותיו המדיניות. ספרו 'זכרונות מן הימין' הוא אולי הספר המעמיק-ראוֹת ביותר ויחד עם זאת הפחות-נקרא בין הספרים העוסקים בהתפתחות האֶתוֹס הפוליטי בישראל.

באותם ימים היה רק ערוץ-טלוויזיה אחד, ואליאב היה חבר ההנהלה של מה שנקרא "רשות השידור". הוא היה מעורב בתרגיל שתוצאתו היתה הקביעה שהטלוויזיה תשדר בשבת, למרות התנגדותן של המפלגות הדתיות. יום אחד, בעבודה, שאל אותי אליאב מה דעתי על ההחלטה הזאת, שכן הוא הכיר אותי כ"רב", אבל רב מסוג אחר. עניתי לו שמבחינה עקרונית דעתי היא שהכול תלוי בתוכנֵי המשדרים שישודרו בשבתות. מאוחר יותר הוא הודיע לי שמוניתי ליועץ בנוגע למשדרים של הטלוויזיה הישראלית, ושעלי להגיש הצעה להנהלה.

הצעתי היתה לשדר עיבודים-למחזות של סיפורים קצרים עבריים קלאסיים, שלאחריהם יתקיימו דיונים על המחזות מנקודות-ראות שונות: תולדות ישראל, החברה במדינת ישראל, והדת היהודית. כסיפור מומחז ראשון הצעתי את סיפורו של י.ל. פרץ 'בונצ'ה השתקן'. הסיפור המומחז שודר והיה אחד המשדרים הראשונים בטלוויזיה הישראלית בערבי שבת, אבל לא צירפו לו את הדיון שעליו המלצתי. אני טענתי שאחרי המחזה היו אמורים לשדר דיון עליו, שהוא יהיה העיקר, אבל ההנהלה לא רצתה "להתיש" את הצופה הממוצע בדיבורים ארוכים.

אני הצעתי שהסיפור יפורש כאלגוריה של עם ישראל ואומות העולם. אשר לי.ל. פרץ עצמו, ייתכן שהוא התכוון למתוח באמצעותו ביקורת על הציונות. בונצ'ה השתקן נרמס ומושפל על-ידי כל מי שנפגש איתו. הוא מעניק הרבה לאלו שאותם הוא משרת, אבל כולם משליכים אותו ככלי אין חפץ בו. בסופו של דבר הוא נהרג בגלל ותרנותו וכניעותו. הוא סובל ומתייסר ולעולם אינו פוצה את פיו. לעולם אין הוא כועס, לא על אנשים ולא על אלוהים. ואולם בבית-דינו של אלוהים הוא זוכה במשפט, ומוענקת לו הזכות לבקש כל בקשה שתעלה בדעתו – והיא תינתן לו. בונצ'ה מבקש שבארוחות-הבוקר שלו תהיה תמיד לחמניה טרייה מרוחה בחמאה, והקטיגור צוחק צחוק מרושע.

אפשר לראות את הסיפור הזה כמשל על היהודים, הנרדפים כבר אלפיים שנה; אילו נשאלו על-ידי בית-משפט שמיימי מה הם מבקשים כפיצוי על הסבל והייסורים שהיו מנת חלקם, הם היו אומרים – אנחנו מבקשים שתקום מדינה יהודית. הם יכולים לבקש כל דבר! הם אמנם לא מבקשים נקמה ברודפיהם, אבל הם יכלו לבקש שלום בעולם כולו. אבל כל מה שיכלו לחשוב עליו היה מדינה שבה יניחו להם לנפשם והם יוכלו ליהנות כל בוקר מלחמניה טרייה מרוחה בחמאה.

מאוחר יותר שיניתי את פרשנותי לסיפורו של פרץ וראיתי אותו כביקורת על ההשקפה הגורסת שמדינת ישראל היא מעין "פיצוי" על השואה, שכן זהו רעיון עלוב ומעליב. אפילו בימיו של פרץ, לפני השואה, עצם המחשבה ששואה יכולה להיות פיצוי על סבלות היהודים בגולה היתה ניצחון של השׂטן. התקווה לקבל מאומות העולם מדינה כפיצוי על אנטישמיות והעוול שנגרם לדרייפוס, או אפילו על כל הרדיפות שנרדפו היהודים בעבר, כמוה כבקשת לחמניה בחמאה כפיצוי על אלפי מעשי אכזריות שאין בכוח מילים לתארם.

ואולם במישור אחד מסוים הבקשה לקבל מדינה אינה משאלה פגומה. היהודים לא שואפים לכבוש את העולם. במובן הזה אנחנו שונים מהרבה עמים אחרים. אנחנו דומים יותר לדתות המזרח הרחוק מאשר לדתות בארצות המערב המבוססות על הדת היהודית. אמנם עכשיו, כשיש לנו מדינה, וכאשר עמי העולם עדיין לא מניחים לנו לנפשנו, אנחנו מתמלאים זעם ומגיבים בכוח. אבל מה שפרץ מביא לתשומת-לבנו הוא שאולי אופקינו צרים. הוא מגלה בנו היבט לקוי נוסף של היותנו קורבנות – שהרגשתנו הנצחית כקורבנות פועלת בעורמה ומצמצמת את חזוננו למטרות שאפשר להשיגן. ברגע שנפסק הכאב שגורם לך סבל וכבר טוב לך, אתה מרוצה אם נוטים לך חסד קטן. לפי תחושתך אין אפשרות שתחלום על התנהגות מושלמת יותר של המין האנושי. במקום לנסות להפיץ בעולם את חזון הנביאים "וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות", אתה מסתפק בלחמניה טרייה מרוחה בחמאה.

אינני בטוח בכך, אבל אני חושב שאם לארצות הברית ולארצות אירופה אין אומץ מוסרי להודות שיש קבוצת עמים גדולה (בני דת אחת מסוימת) השואפת לכבוש אותן ולשעבדן, או אם אין להן רצון וכוח החלטה להתמודד עם האיום המרחף עליהן, כי אז עלינו לדרוש בקול רם יותר מאשר לחמניה בחמאה. עלינו להרים קול מוסרי שיהדהד בעולם כולו, ולגייס את כל העמים, לא רק כדי להילחם במאיימים עליהם אלא גם כדי להסביר, ומעל לכול כדי להציב את ההישגים של שיתוף פעולה מעל כל המטרות האחרות של המין האנושי. שומה עלינו להוביל את החשיבה האנושית בכיוון הזה.

אני גם חושש מן הצירוף המתהווה של עמדה ליבראלית חלשה הגורסת שהכלכלה לבדה מסוגלת לפתור את כל הבעיות החברתיות, אידיאולוגיה של כיבוש העולם המתפתחת בלבותיהם של איסלאמיסטים קיצונים (יחידם, ארגונים ומדינות), היחלשותה של ארצות הברית כמעצמה עולמית, והיחלשות האומות המאוחדות כמכשיר להשלטת צדק בין העמים. לא פחות מזה אני חושש משתיקה מוסרית, מאדישות דתית במה שנוגע לאמצעים שבכוחם לחזק את הקשרים והתלות בין כל בני-האדם. אני חושש משתיקה והימנעות מדיבור על הדברים שחייבים לוותר עליהם כדי להשיג סדר עולמי כזה.

ומה באשר ליהודים? מה אנחנו עושים לאור המצב הזה? ראשית כול עלינו לחפש את אותם מוסלמים שאינם מסכימים עם אלו השואפים להמליך את האיסלאם על העולם כולו. צריך לזכור שרוב המוסלמים אינם ערבים, ורבים מלא-ערבים אלה אינם מתנגדים לדיאלוג ולדו-קיום. אותם עלינו לעודד ולחזק ככל יכולתנו, אפילו אם הם מיעוט קטן בעולם האיסלאם.

צריך גם לזכור שבעולם יש הרבה בונצ'ים. הם מדוכאים ונרדפים באכזריות על-ידי אחרים בדרך הקוראת תיגר על קיום האלוהים. עלינו היהודים, שקמנו לתחייה מתהום השעבוד והשפלות, מוטל החובה להיות פֶּה לבונצ'ים האלה בעולם כולו. כמה מהם אפילו סבלו בגלל מעשינו ובגלל מחדלינו, והדבר יוצר אצלנו דילמה. עלינו לזכור שגם בזמן שאנחנו מגינים על חיינו ורווחתנו אסור לנו לוותר על שאיפתנו להקל על לחצם וסבלותיהם של אחרים, גם אלו החיים בתוכנו.

אי אפשר לחזור למצרים

 הטקסט השני שהשפיע וממשיך להשפיע עלי הוא אלבום-צילומים שנקרא 'תקומת ישראל'. הוא יצא לאור בתל-אביב בהוצאת 'לָעָם' בשנת 1951. האלבום תיאר בסיפור ובתמונות את השנה הראשונה לקיומה של מדינת ישראל. נראו בו יהודים שניצחו בקרבות את אויביהם. שלח לי אותו כמתנת בר-מצווה קרוב-משפחה רחוק של אמי, משה קגן. הוא היה שריד השואה וממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות.

בעוד שי.ל. פרץ הציג את היהודי כקורבן, ספרו של משה קגן הראה את היהודי כמנצח. האלבום שהוא שלח לי נתן לי נקודת-ראות נוספת להתבונן ממנה על הביקורת המובלעת בסיפורו של פרץ על רעיון ה"פיצוי". אפילו אם מדינת ישראל אינה פיצוי על השואה, היא הכרחית. היא הכרחית בשביל הנפש היהודית כדי שהיא תחדל להיות נפש גלותית. היא הכרחית כדי שהנפש היהודית לא תהיה נפש מחולקת בלי עוגן חזק במדינה ריבונית. ההכרחיות הזאת נגלית בבהירות בסיפור יציאת מצרים: אם די בתורה ואין צורך באֶרֶץ כדי להצדיק את סבלות שעבוד מצרים ולנמק את הניסים שקרו לעם שיצא ממצרים, מדוע לא הסתפק אלוהים בכך שנתן לבני ישראל את התורה בהר סיני ואמר להם שהם רשאים ללכת לכל מקום בעולם שירצו? שכן לא כך קרה: אלוהים עמד על כך שייכנסו לארץ שהבטיח להם, ובה יקימו חברה שתחיה לאורם של חוקים ומצוות וערכים. התורה אף אוסרת לשוב למצרים – לחזור לחיי גלות (דברים יז:טז).

סיפור יציאת מצרים מבהיר שהנפש היהודית אינה יכולה להשלים עם קיום במצב של "זָרוּת", מכיוון שהדבר פוגע פגיעה אנושה ביכולתו הנפשית של היהודי לראות ולחוש את זהותו היהודית. בשום פנים אין היהודי מסוגל להסתגל ל"אחרוּת"; לא על-ידי השתדלות לברוח ממנה על-ידי התבוללות ולא על-ידי הדגשה מוגזמת של יהדותו כדי ליצור חיץ ברור המפריד "בינינו" ל"ביניהם", שכן הדבר עלול ליצור בו תחושת עליונות עד כדי רמזים גזעניים, ואפילו לעודדו לפריקת עול ולהפקרות מסוכנת.

מלחמה אינה ערך נייטראלי

הטקסט השלישי שהשפיע עלי הוא מדרש על אחד הסיפורים המטרידים ביותר בתורה, המופיע בפרשת מטות. אלוהים אומר למשה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, אחר תיאסף אל עמֶיך" (במדבר לא:ב). המדיינים החטיאו את בני ישראל בבעל פעור (ראה במדבר כה, בייחוד פסוקים טז-יח). משה מוסר לעם את צַו האל, ואלה דבריו: "היחלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדיין, לתת נקמת ה' במדיין" (פסוק ג).

מה שמקומם הוא הצו להרוג את כל המדיינים. אף-על-פי שחוק ה"חרם" – ההשמדה – לא נחקק במיוחד נגד המדיינים, משה נרגז משום שהחיילים לא הרגו את כל המדיינים.  איך עלינו לראות סיפור כזה על השמדה מוחלטת של אוכלוסיה אזרחית? יתר על כן, איך עלינו לראות את העובדה שפקודת ההשמדה המוחלטת באה מפי האל? הקושי המוסרי מתעצם עוד יותר כשאנחנו זוכרים שציפורה, אשת משה ואם שני בניו, היתה בת יתרו כהן מדיין. האם ציווה משה להרוג גם את אשתו ובניו? לא ייתכן.

כמה מסורות מדרשיות מצאו דרך להצדיק את הצַו הזה, והן אפילו משבחות את משה בגינו. המדרש בבמדבר רבה כב, ב מעלה על נס את קנאותו של משה שהשמיד את המדיינים. יום אחד פגשתי אדם שהתקשה להשלים עם הסיפור המקראי המקומם הזה. את "הנביא" נחום פגשתי ב-13 בספטמבר 1966 על-יד אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, בפינת הרחובות 116 מערב וברודוויי. הוא לא היה הנביא המקראי נחום האלקושי אלא נחום בלום, שניבא ליהודי העיר ניו יורק. בלום כתב:

"העם היהודי, עם הסגולה, אמר על אלוהים שהוא הירשה לבצע רצח-עם; שרצח-עם הוא מעשה ראוי כשהעם הנרצח הוא אויב של העם היהודי, והוצאתו אל הפועל היא מעשה הנעשה למען האל; שאלוהים מתבונן באהדה במעשה כזה בנסיבות כאלה, שואב ממנו רוב נחת ונוטל את חלקו בשלל ובביזה של העם הנרצח…שום עם לא יגיד דבר כזה על אלוהיו… העובדה העצובה היא שהדברים האלה נאמרים במפורש בפרק לא בספר במדבר… הדברים האלה נחשבים אמיתיים. הם מתפרסמים כדברי אלוהים… מפני שהם כתובים שחור על גבי לבן בכל ספר תנ"ך. מפני שהם פסוקים בכתבי הקודש. כך ניתן להם כוח… אבל אלוהים לא אמר את הדבר הזה – אין זו אמת… אומרים שהדברים האלה נכתבו בתורה כדי שיכבדו אותם כדברי אלוהים… שום קול לא הורם נגדם, וכך הוענק לממלכת השטן כוח – על-ידי העם היהודי… בדיוק מה שמסופר שעם ישראל עשה למדיין נעשה לעם ישראל… אל נא נאמר שהתורה מלגלגת על אלוהים – על-ידי המשכת נוכחותו בסיפור. אלוהים קדוש הוא, והתורה אינה יותר קדושה ממנו… אלוהים אינו דורש מאיתנו לעבוד אותו על-ידי כך שנרצח עם אחר בדם קר".

נחום בלום חשב שהשואה היתה עונש לעם ישראל מפני שהעם לא דחה מעל פניו אותם פסוקים בתורה כזיוף מעשה ידי אדם, כדברים שאלוהים בשום פנים לא היה יכול לאומרם. הוא דן באריכות בנושא ציפורה המדיינית אשת משה ושני בניו של משה, והוא אומר שהם הוכחה לכך שהסיפור הזה אינו באמת דברי אלוהים.

ברור שעמדתו ופרשנותו של בלום הן בעייתיות, אבל מרעיון אחד בדבריו אי אפשר להתעלם – שמלים קדושות יש בהן כוח, כוח להשפיע על דרך פעולתם של בני-האדם, כוח לעצב דרכי חשיבה ופעולה בסיסיות בחברה האנושית. ייתכן שכמה ממלות קודש אלה שקיבלו את אישורה של המסורת הן בעצם מלים לא-קדושות. דעתו של בלום היא שדווקא בגלל הכוח שבהן עלינו לדחות מעל פנינו את המלים שאושרו בשגגה ולגונזן, על-ידי כך שנשנה אותן כליל, או על-ידי כך שנרחיק לכת ונוציא אותן מן התורה.

ויש עוד מסורת מדרשית שמגמתה דומה למגמתו של נחום בלום. לפי המדרש הזה יש מדיינים רעים, שאולי ראוי היה שייהרגו, אבל ישנם גם מדיינים טובים. (ילקוט שמעוני לשמות, קסט. וראה מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, עמלק א).

דומה שמסורת זו תוהה על הסיפור בתורה, ומעלה את האפשרות שהמדיינים הטובים, וביניהם ציפורה, לא נכללו בצַו ההריגה הכללי שבפרק לא בבמדבר. ועם זאת השאלות ששאל נחום בלום המשיכו להטריד אותי. יהודים חייבים לדחות את הרעיון של רצח-עם בשאט נפש ולהצהיר בקול צלול ורם שהוא אינו רצון האל.

מדרש אחר (ראה דברים רבה ה, יג) עושה את משה ארכיטקט השלום, והוא ניגוד כמעט מוחלט למדרש הראשון.

לי לא נראה הרעיון שמלחמה היא ערך נייטראלי, שכן אם כך הדבר, אלוהים יכול לצוות להילחם והמלחמה תהיה מוצדקת. אינני יכול לקבל שום מעשה שתכליתו היא הרג כנייטראלי מבחינה ערכית. גרזן מסוגל להרוג, אבל מטרת עשייתו לא היתה הריגה, אלא אם כן אנחנו מקבלים את העמדה שביטא הבמאי סטנלי קובריק בסרט '2001', שמכשירים הם התוצאה של התוקפנות הטבועה באדם. אמנם תוקפנות והתשוקה להרוג הן חלק מעולם הטבע, אבל אלוהים מזהיר את קין – שלוט בתשוקתך זו!

כידוע, בתוקפנות וביצר הרע אפשר להשתמש בשביל תכליות טובות, וצריך להתאמץ בכל הכוחות כדי להשתמש בדחפים אלה אך ורק למטרות טובות ולא כדי לרצוח. בתורה, מלחמה כמכשיר-כוח המסוגל להכניע את הרע או את האנדרלמוסיה בעולם (לדעת ג'ון לוונסון הם אותו דבר עצמו) היא מכשיר של אלוהים. אנחנו יכולים אמנם "להצדיק" מלחמה, אבל "הצדקה" אינה זהה לקביעה שמלחמה היא דבר נייטראלי מבחינה ערכית. ובעצם הרי זה כאילו אמרנו שמלחמה היא שלילית מבחינה ערכית, אלא שיש נסיבות שבהן היא מוצדקת – כשהיא לצורך הגנה עצמית. הקושי עם המלחמה במדיינים, ובאופן כללי עם כל "חרם", הוא שההצדקות אינן ניתנות להצדקה!

אולי צודק ידידי "הנביא" נחום בלום כשהוא אומר שפרק לא בבמדבר מקורו בקבוצה בתוך בני ישראל שהתנגדה למשה. אולי הנקודה העיקרית בסיפור היא שהבנתו של משה את צַו אלוהים בנוגע למדיינים היא מוטעית! כבר ראינו הבנה מוטעית כזאת, כשמשה מסר לפרעה את דברי אלוהים אליו בנוגע לגאולת בני ישראל מעבדותם (שמות ד:כב-כז; שמות ה:א). לפי הרגשתי תכלית הסיפור על הריגת המדיינים זהה לתכלית הסיפור על מסירת דברי אלוהים לפרעה על-ידי משה, דהיינו, להראות את הקושי להבין את צַו האל, ואת הקושי הגדול עוד יותר – להבין מה הבנתנו את צַו האל מחייבת אותנו לעשות. יש לנקוט זהירות ושיקול-דעת מוסרי כשאנחנו דנים בשאלות מסובכות ולא לקבוע במהירות ובוודאות מהי משמעותו של צַו האל בכל נושא.

אבל יותר מכול גרמה לי ה"זעקה מן הלב", של בלום לחשוב על מהפכה בדת היהודית. הבינותי את הנקודה העיקרית בדבריו, מעבר לטענה שמשה רבנו לא היה מצווה להרוג את אשתו ובניו. ההבחנה של בלום עזרה לי להבין ש"חרם", כלומר רצח-עם, הוא בתורה בסך-הכול מלה, או כמו שבלום מגדיר אותה – "רעיון". הוא מעולם לא מומש, [קרא בספר יהושע מן הפרק על הגבעונים עד סוף הספר ובספר שופטים, קרא גם את מאמרי "מלחמה ושלום" בחומש 'עץ חיים'].

כשעם מסוים – גרמניה הנאצית – אכן הוציא אל הפועל את ה"רעיון" הזה [זיכרו את ועידת ואנזיי, שבה הוחלט להשמיד את העם היהודי כולו], הפגיעה בנשמותינו היתה עזה עד לאין הכיל ומילאה את נפשותינו שנאה. שנאנו רצח-עם באופן מוחלט ואינסופי. לא היה אפשר למצוא למעשה הזה שמץ של הצדקה, לא הועלתה שום אפשרות של "אולי", המעשה הוגדר כפשע מתועב. הלל הזקן לימד אותנו שהתורה כולה נועדה להביאנו לכך שנתנהג כך שלא נעשה לאחרים מה ששנוא עלינו [בבלי שבת לא ע"א]. וכך, לאחר שחשנו על בשרנו את "הרעיון" בהתגשמותו, והתמלאנו בשנאה יוקדת ובלתי-מתפשרת למבצעיו, עלינו לפעול בכל כוחנו כדי למנוע מצב שאנחנו עצמנו נבצע דבר כזה או שאחרים יבצעוהו. יש מקום לטעון שהוצאת סיפור הריגת המדיינים מן התורה תהיה צעד חיובי בכיוון הזה, מפני שהיא תשלול מן המלה, מן ה"רעיון", את ההילה של קדושת אלוהית האופפת אותו בגלל עצם העובדה שהוא כתוב בתורה. אם מסתכלים כך על הנושא שעליו אנחנו מדברים, אפשר לראות את "נבואתו" של בלום כצעד נועז בכינון הליכים שיחוללו מהפכה בדת היהודית: אם דבר כלשהו נכשל ב"מבחן הלל", הריהו מועמד לטיפול מהפכני.

אם האתגר של י.ל. פרץ הוא ראיית עצמנו מעורבים מעורבות עמוקה בגורל עמי העולם, ובגלל תולדותינו וערכינו ראיית עצמנו כמי שצריכים להיות דובריהם של כל נדכאי העולם, כי אז האתגר של בלום הוא שנהיה מסוגלים למתוח ביקורת על עצמנו במקומות שמסורתנו נוצלה כדי להצדיק את אותן עוולות שאנחנו שונאים ולנער את רצוננו מהן. אלה הם שני האתגרים שמטלטלים את נשמתי: קיום חזון אוניברסאלי באשר לאפשרות של שכינת אלוהים בקרב המין האנושי, בשילוב עם ביקורת עצמית כאשר מסורותינו או מעשינו סוטים מן החזון הזה.

וכך, אף-על-פי ששלושת הטקסטים מציירים תמונה כוללת של השקפותי על המשמעות העמוקה של מדינת ישראל, בעיני הטקסט של נחום בלום חשוב עוד יותר, מפני שהנחת-היסוד שלו היא שיש בכוחנו לשלוט בגורלנו – ובדתנו. אנחנו, העם היהודי, הננו בעלי ההרשאה ובעלי היכולת והיצירתיות לנסח רעיונות שתהיה להם השפעה לא רק עלינו אלא על המין האנושי כולו. התגלות אמיתית של צלם אלוהים לעמנו ולשאר העמים היא בהישג ידנו. לכן משמעות מרכזית של מדינת ישראל היא שהיא יצרה מסגרת טריטוריאלית שבה יהיה אפשר להוציא אל הפועל את הניסוחים החדשים האלה ולהגשים את הרעיונות שיעצבו מחדש את הדת היהודית ברוחו של בלום, שהם למעשה האתגרים של כל נביאי ישראל, כמו ירמיהו ושחרור העבדים העברים [ירמיה לד:ח-יח]. תהליך מהפכני כזה אי אפשר שיתבצע בגולה, בגלל גורמים חיצוניים כמו הפחד ממה שיאמרו הגויים ובגלל המוּדעוּת למעמדנו הרופף שם כמיעוט שנוא ונרדף. כל הגורמים האלה, אפילו אם לא תמיד הם מבוטאים בבהירות, מצמצמים את חופש הביטוי שלנו, בעיקר בתחומם הרגישים הנוגעים ליחסינו עם שאר העמים.

לכן הבנתי הראשונה את משמעותה של מדינת ישראל היא שכדי לתווך בין שני הזרמים החזקים בתולדות ישראל, חורבן וגאולה, עלינו לקבל את הרעיון שאנחנו צריכים להתחבר למורשתנו הדתית מנקודת-מוצא רדיקאלית התובעת מאיתנו להבהיר את אמונותינו, מושגינו ונוהגינו הדתיים כאילו אנחנו רואים את כולם מנקודת-הראות של אלוהים. נקודת-ראות זו אינה משאירה מקום לתוהו ובוהו אלא תובעת מציאות; היא תובעת לאהוב את הזולת, ויש לה אמון ביכולתם של בני-האדם לגלות את המימד האלוהי בכל בן-אנוש [ראה "העקרון התיאולוגי בדת היהודית", ב-Proceeding of the Rabbinical Assembly, 2000 pages, pp. 171-181].

גם מה שברור מצריך הבנה

ב"משפט הקופים" המפורסם, כשהפרקליט קלארנס דֶראו שטח את טיעוניו נגד הצנזורה, הוא שאל את אחד העדים אם היה מצנזר ספר המכיל תיאורים של גילוי עריות ואונס, רצח ילדים חפים מפשע, ותיאורים מפורטים של ניאוץ אלוהים. "ברור שהייתי פוסל ספר כזה", ענה העד, ואז אמר דראו: "ברכותי, אדוני. ברגע זה הכנסת את התנ"ך לרשימת הספרים שצריך לפסול".

זוהי הדגמה עוקצנית של מה שכל חוקרי התנ"ך יודעים – שבתנ"ך יש מגוון עצום של אירועים, חוקים, אמונות ותיאולוגיות. אלה מאיתנו המתעמקים בתנ"ך, שהוא טקסט-התשתית של היהדות וגם של מדינת ישראל, נפעמים מן המגוון של דרכי מנהיגות וטיפוסי מנהיגים המצויים בו. יש בו כוהנים ונביאים ומלכים, אנשים חכמים ונבונים ושרי-צבא. בנוסף לכך אנחנו פוגשים כל מיני אנשים ונשים העושים כל דבר אפשרי כדי לנהל את חייהם כרצונם, כגון נשים עקרות הכמהות לילד וכל חייהן סובבים סביב הכמיהה הזאת. בקצרה, ישנם בתנ"ך כל סוגי האנושיות והמנהיגות וכן מקורות המוסר וההתגלות הדתית.

יהיו מי שיאמרו שתיארתי דברים שהם ברורים וידועים, אבל כמו מה שקורה עם הרבה הבחנות אחרות, מתעלמים בעקביות גם מן ההבחנה שלי בעת שמנתחים את טבעו של מה שאירע עם העם היהודי למן לידתה של התנועה הציונית במאה ה-19, ובמיוחד ממה שקרה איתנו משנת 1948. ספר מרתק שפורסם בישראל היה לוח-הזמנים של ההיסטוריה לפי מה שנכתב בתנ"ך, מבריאת העולם ועד סוף התנ"ך. בעת שעיינתי בו הפתיעו אותי חישוביו של המחבר, שלפיהם מסעם של אברהם ושרה מאור כשדים לארץ כנען התרחש בשנת 1948 לבריאה.

הדבר הזה גרם לי לחשוב על התקופות בתולדות אנוש שבהן עם ישראל חזר לארצו או בא אליה וחי את חייו במסגרת אנושית שהולידה יצירה רוחנית ייחודית, שהשפיעה השפעה עמוקה לא רק על היהודים אלא על האנושות כולה. בתקופה הראשונה נוצר ספר בראשית, בתקופה השנייה, אחרי יציאת מצרים, נוצר שאר התנ"ך, בתקופה השלישית נוצרו המשנה, ההלכה והמדרשים, והם כלולים בשני התלמודים, הירושלמי והבבלי. ושאלתי את עצמי: מה תהיה יצירתה של התקופה הרביעית – תקופתנו שלנו?

המדינה היא ייחודית: העלייה הרביעית

ראשית כול צריך להבין את מה שברור לגמרי. מדינה יהודית שונה מכל מצב גלוּתי דווקא מפני שכמו בתנ"ך היא בהכרח כוללת את כל תחומי החיים, בשלמותם. על ח.נ. ביאליק מספרים שהוא עלז כאשר בתל-אביב נתפס הגנב הראשון הדובר עברית. אולי היה ביאליק צריך להיות פחות עליז, אבל הנקודה שהוא רצה להדגיש היתה שהמעמד של מדינה אינו מאפשר לנו עוד להכחיש את קיומם של גנבים בתוכנו ואפילו לא לראותם כחריגים המלמדים על נקיון כפיו של הכלל. לטוב או לרע, כל הדעות שבוטאו בתולדות ישראל חיות ופועלות במדינת ישראל. ישנן קבוצות השואפות להשליט את הצדק הנבואי, קבוצות השואפות להשליט צדק חברתי ברוח חוקי התורה, קבוצות כוהניות המצפות להחזרת פולחן הקורבנות, אחרים חולמים על הקמת בית-המקדש השלישי בדיוק לפי המתואר במשנה, עוד אחרים מרגישים שהיהודים הם גזע מיוחד ונבדל שמותר לו להרוג לא-יהודים וגם יהודים "כופרים" העומדים בדרכם – פוליטיקאים, רבנים ועבריינים, ישנם מי שחושבים שהחכמה היא דרך החיים הנכונה, ישנם אמנים, מוזיקאים, מחזאים, במאי סרטים, עובדים במקצועות שונים, וגם גנראלים וחיילים.

רוב היהודים והארגונים היהודיים נוטים להתמקד בקבוצה אחת או בקבוצות מעטות מאלו, ודרך אגב, ישנן עוד קבוצות. אבל בזמן שאנחנו מתקרבים ליום-ההולדת ה-60 של המדינה, ברצוני לחזור לשאלה ההזויה שלי: היכולים אנחנו להתבונן בתמונה השלמה ולדמיין לנו איזה שגב רוחני עשוי לצמוח מן המצבור העשיר והמגוון הזה של יוזמות והשקפות?

הנקודה החשובה השנייה היא שכל אחת מן ה"עליות" לארץ ישראל היתה מגולה זו או אחרת. העלייה הראשונה היתה ממסופוטמיה, השנייה ממצרים, השלישית מבבל, מצרים ורומא. ואילו העלייה הנוכחית – הרביעית – היא מכל ארצות תבל. זוהי תופעה ייחודית בהיסטוריה היהודית והעולמית. יתר על כן, היצירות הרוחניות של כל אחת מן התקופות הללו מגלמת בעת ובעונה אחת מידה מסוימת של התבוללות – קבלת איפיונים מסוימים של התרבות שממנה באו היהודים ויחד אתה התנגדות ואפילו מחאה נגד איפיונים אחרים. מקורה של התנגדות זו הוא בתובנות שהן ייחודיות ליהודים. בכל אחת מן היצירות הללו אפשר לראות תהליך של התמזגות בין רעיונות ומושגים יצירי הגלות ומושגים ורעיונות דתיים מהפכניים, וכל זה הוא חלק מן האידיאולוגיה ומערך האמונות הייחודיים ליהודים.

במחקר המקרא מייחסים חשיבות רבה להשפעות המשפטיות ולכמה השפעות דתיות של התרבויות השכנות לישראל על המשפט והדת בישראל, ועוד יותר מזה מדגישים את האיפיונים המיוחדים המוחים נגד ומכחישים חלקים מן התרבות המסופוטמית ומן התרבות הכנענית. דברים אלה הם תוצאה מן העמדה המונותיאיסטית שהיא ייחודית לעם ישראל באותה תקופה: קיים אל אחד שהוא שברא את כל בני-האדם, הוא שליט ההיסטוריה וכל העמים, ותפישתו בנוגע לצדק וחמלה מתבטאת בקובצי חוקים. בנוסף לכך, הספרים העוסקים בעניינים פולחניים, עם שיש להם כמה נקודות דמיון לפולחנים הדתיים של העמים השכנים, מקפידים לדחות את האופי הפוליתיאיסטי של הנחות-היסוד של פולחנים אלה, ומשנים ומתאימים אותם כך שישקפו אמונה מונותיאיסטית. מרגע שנקבע כי התנ"ך הוא מקור הסמכות לכל תחומי החיים היהודיים, היצירות האחרות שהוזכרו לעיל ממשיכות את התהליך. במשנה יש נקודות דמיון למשפט הרומי, אבל במובנים שונים היא הפכה לאנטיתיזה למשפט הזה כדי שתהלום את השקפות-העולם היהודיות. במשנה אפשר גם לראות שיטה אחרת של מנהיגות דתית, דהיינו ניסיון להחליש את הנטייה הטבעית של האיש הדתי הממוצע לקיצוניות כשהדבר מגיע להתנהגות הדתית שלו. [ראה אברהם גולדברג, הוצאות ביקורתיות של מסכת שבת ומסכתות אחרות]. המדרש הוא ייחודי לתרבות היהודית, וצמיחתו תלויה ברעיון שההתגלות נמשכת באמצעות פרשנות המקרא.

ואולם מה יכולה להיות התוצאה של סינתיזה בין תרבויות כל העמים ובין כל הכתבים והמנהגים היהודיים שנוצרו במשך כמעט שלושת אלפי שנים? זוהי שאלה מורכבת עד כדי להביך, ולי אין תשובה חד-משמעית, אבל בסוף דברי אציע כמה הצעות. אך שוב, יש לזכור שהדבר אינו כך אף לא באחד מן הגלויות היהודיות הראשיות. בכל מקום יש קבוצה שהיא חזקה מן האחרות: בארצות הברית אלה הם היהודים האשכנזים, בצרפת אלה הם היהודים הספרדים. רק במדינת ישראל יש שוויון בין שתי קבוצות עיקריות אלה, וגם השפעה ניכרת של קבוצות ממדינות אחרות, מאוסטרליה ועד זימבַּבְּוֶוה.

הנקודה החשובה השלישית היא הצורך במוּדעוּת לעוד איפיון ייחודי של קיום מדינה, בניגוד לחיים בתפוצות. שכן כאלה הם הכוחות הטבעיים בחברה האנושית. בכל חברה אנושית יש אֶתוס תרבותי שליט. מרכיביו של האתוס הם שפה, ספרות, היסטוריה, מנהגים, ערכים חברתיים, תרבות פוליטית, ועוד הרבה דברים. סביב האתוס הזה בני החברה מתלכדים. מהגרים "נטמעים" לתוך האֶתוֹס הזה. אני טוען שבכל חברה יש תהליך של טמיעה בכל מגזרי החברה בכל מיני דרכים ובמידות שונות, אבל התהליך מתקדם. בכל קהילות ישראל יהודים נטמעו באתוס השליט בארצות מגוריהם, יהיה האתוס הזה האיסלאם, או הנצרות, או שלטון רודני, או דמוקרטיה, וכל אתוס אחר. במדינת ישראל האתוס הטבעי שלתוכו נטמעים כולם הוא תרבות "יהודית-ישראלית".

זהו שינוי גדול בחוויית החיים של היהודי בעולם. הוא כל-כך שונה ואף בלתי-נתפש עד שרוב היהודים, אפילו במדינת ישראל, אינם מבינים אותו. עיניים להם ולא יראו. התלמוד אומר לנו: "מיום שחרב בית-המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (בבלי ברכות ח ע"א), ופירוש הדבר הוא, לפי דעתו של מורנו ורבנו פרופסור פינחס פלאי ז"ל, שלפני חורבן בית-המקדש היה לאלוהים מקום בכל מעשי אנוש. כל-כך הרבה מן החזון של מה צריך להיות במדינת ישראל ממוקד ומצומצם בארבע האמות האלה, ואולי בעוד כמה אמות. ואולם מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להרחיב את זווית-הראייה שלנו כמו שהציע פרופסור פלאי ולבקש את האלוהי בכל תחום ואתר.

איך נראית "טמיעה" בתרבות היהודית

1. אדמה: יש לחזור וללמוד את נופי הארץ, אם, כמו שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי, "האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו"; אזי האיחוד-מחדש בין היהודים וארצם מטביע בנפשם רושם עמוק והופך ליסוד באישיותם. אפשר לראות זאת בתוכנית-הלימודים בבתי-הספר בישראל, הכוללים טיולים בארץ, לימוד תולדות עם ישראל ולימוד התנ"ך. זה משתקף בעניין המתמשך בארכיאולוגיה ובפופולאריות של טיולי משפחות ברחבי הארץ בימי החופשות. אבל, כפי שציינתי, הואיל וכל ההשקפות בנוגע לתולדות העם היהודי מיוצגות בתוכניות-הלימודים, ההתחברות-מחדש עם הארץ מבוטאת גם על-ידי אידיאולוגיות של "ארץ ישראל השלמה", שהן אידיאולוגיות פוליטיות ודתיות.
2. שפה: לשון חיה מבטאת את כל הפעילויות והחוויות והתחושות והמחשבות של עם. אין שום פעילות אנושית שאינה ניתנת לתיאור על-ידי הלשון. הלשון העברית, שבמשך יותר מאלף שנים השתמשו בה במספר מצומצם של תחומים, היא שוב לשון חיה. כמו כל לשון חיה היא כוללת מלים שאולות, מלים מומצאות, ובדרך ייחודית למדינת ישראל גם מלים שנוצרו על-ידי ועדה של אקדמאים – האקדמיה ללשון העברית. ועם זאת, הלשון שלתוכה נטמעים תושבי ישראל החדשים היא עברית. משתמשים במדינת ישראל גם בשפות אחרות, אבל האתוס הוא עברית. והואיל והלשון היא יציר שמעל לזמן, בהכרח היא דורשת הכרה של הספרות וההיסטוריה היהודית לאורך הדורות. כך היא נעשית גורם מרכזי בחיי התרבות, היוצר זהות עצמית. עם התרחבות ידיעת העברית גדלה גם ההתעניינות בספרות העברית לדורותיה.
3. האמנויות: התהליך שתואר הוא ברור ביותר במיוחד בתחומי האמנות. המיזוג של תרבויות ממקומות שונים בעולם עם הצלילים ובני-הצלילים של השפה העברית הוא משכּר. לכך נוסיף את ההיסמכות על טקסטים עבריים מכל התקופות בציור, במוזיקה, בספרות, בתיאטרון ובקולנוע, ואנחנו מקבלים התפרצות אדירה של יצירתיות המעוגנת בטקסטים היהודיים מן העבָר והעמקה במשמעויות של הטקסטים והמסורות האלה. האופרה 'מסע אל תום האלף' מבוססת על סיפור עברי מודרני, של א.ב. יהושע, המבוסס על שאלות ותשובות בעניין ההתפצלות של העולם היהודי לספרדים ואשכנזים והעימות ביניהם סביב החרם של רבנו גרשום מאור הגולה נגד ריבוי הנשים. מוזיקה, ספרות עברית מודרנית וכתבים יהודיים קלאסיים צורפו כדי ליצור אמירה אמנותית מהממת. ישנן עוד הרבה דוגמאות לסוג כזה של סינתיזה באמנויות בכל התחומים, בפּּוֹפּ ובראפּ, בתיאטרון ובאופרה. ושוב, אינני יודע להיכן יוליכו כל אלה, אבל מותר לשער שיימשך התהליך שבו טקסטים יהודיים מבהירים ומאירים תרבויות עולם אחרות, וגם מושפעים על-ידיהן. מה שמעניין הוא שאחרי הצטמצמות מסוימת בזיקה לטקסטים יהודיים דתיים בצורות אמנותיות בשנותיה האמצעיות של מדינת ישראל, בשנים האחרונות גברה והתעמקה מאוד הזיקה לטקסטים האלה.
4. מדע וטכנולוגיה: בדיחה ישנה מגדירה מהי מתמטיקה יהודית. התשובה היא: שתיים ועוד שתיים הן ארבע אם ירצה השם. אנחנו נוטים לחשוב שהמדע הוא אוניברסאלי, ומבחינות רבות הוא אכן כזה, אבל צריך להזכיר שיצירת מונחים עבריים בכל המדעים היא תוספת מדהימה לתרבות היהודית. תחום שלם של פעילות אנושית, ש-90% ממושגיו ומונחיו לא היה קיים בעברית, הלך ונוצר, והוא בשימוש מלא משום שבמדינת ישראל הוקמו אוניברסיטאות נהדרות. זוהי תרומה עצומה, בכמות ובאיכות כאחת. עוד יש לזכור את התרומה הגדולה של המחקר והיצירתיות של קהילות המדע והטכנולוגיה הישראליות לעולם כולו. אינני יכול לקבוע, אבל תמיהני אם כמות עצומה זו של מחקר, פיתוח, חידושים והמצאות היתה יכולה להתבצע אם כל מבצעיה היו יהודים החיים במדינות שונות בעולם. אני חושב שהדבר לא היה קורה, מפני שהרבה מדינות בעולם מפגרות בתחומים אלה. לשם המחשה: קרוב-משפחה שלי, יליד עיראק, שאביו היה שכיר יום בישראל, נעשה הֶמאטוֹלוֹג בעל שם עולמי.
5. חברה: החברה הישראלית היא בעת ובעונה אחת אולי החברה הרב-תרבותית ביותר בעולם, מגוונות כמוה הן רק מדינת קליפורניה והעיר ניו יורק. אבל כשמבינים שהתרבויות האלה יש להן קווי דמיון, לפחות במה שנוגע למנהגים, לחגים וכו', כלומר כולן יהודיות, כי אז אפשר לומר שישראל היא המדינה הרב-תרבותית ביותר בעולם – והיא יהודית. האם פירוש הדבר הוא שהיא ששה לריב ולהתדיינויות משפטיות? ובכן, גם זה… האם היא כור היתוך ומיזוג? כן ולא. זוהי חברה קשה ביותר לאיפיון, ואולי זוהי תכונתה היהודית ביותר …
6. דת: כאמור לעיל, ה"מהפכה הציונית" בחיי החברה והתרבות היהודיים במדינת ישראל לא כללה רעיונות בנוגע למהפכה בדת היהודית. מדינת ישראל המשיכה למעשה את השיטה של האימפריה העותמאנית, שלפיה כל אזרח ואזרח היה צריך להשתייך לגוף דתי כלשהו – כל אזרחי האימפריה היו צריכים להשתייך לאחת הדתות המוכרות. אשר ליהודים, הם חויבו לציית להוראות הרבנות האורתודוקסית, שיונקת את סמכותה מן המדינה. אמירה נדושה היא שיהודים לא-אורתודוקסים במדינת ישראל אינם חשים צורך להצטרף לבית-כנסת כלשהו משום שלוח-השנה והאווירה הכללית בארץ יוצרים זהות יהודית. אבל אמירה זו אינה כוללת התייחסות לכמה שאלות, והן:
7. האם הצרכים הרוחניים של היהודים הלא-אורתודוקסים בישראל באים על סיפוקם על-ידי "האווירה היהודית הכללית" הזאת?
8. מה קורה מבחינה אינטלקטואלית ומבחינה אמוציונאלית לאותם יהודים שהרבנות האורתודוקסית מתייחסת אליהם כאילו אינם קיימים, בייחוד במה שנוגע לנישואין ולגירושין?
9. איך עוצרים את שטפון הבורות בנוגע ליהדות ולאוצרות העשירים של חכמה יהודית שאנו רואים אצל הרבה ישראלים?
10. עד כמה הרסניות לחברה הן הקוטביות והזרות המתגברות בין זהות יהודית המבוססת בעיקר על שמירת המצוות, ובין זהות יהודית המבוססת על תחושה חילונית של היסטוריה משותפת ואזרחות במדינה?

—מדוע קמה התנועה המסורתית? היא היתה תגובה לעובדה שלהיסטוריה היהודית נכנסה מדינת ישראל. היהדות המסורתית צמחה כתגובה של רבנים קונסרבטיביים החיים בישראל ומשתדלים למצוא תשובות לשאלות הללו. בראש ובראשונה היא היתה תגובה לחוויה רבת-ההוד של שיבת העם היהודי אל עצמו; שיבה אל חיים של כבוד במדינה משלו. היא צמחה מן ההשתחררות מן הגלות, והשתחררות זו יוצרת את האפשרות שהעם היהודי יתרום למין האנושי בדרכים שונות, יבצע "תיקון עולם". שכן אלה הן מטרות טובות ונכונות וישרות, ובמלים אחרות – מטרות אלוהיות.

מעל לכול, הצורך ביהדות מסורתית צמח מן השמחה שבחיים כיהודים בני-חורין בחברה יהודית בת-חורין. יש עונג גדול כל-כך בעובדה שאתה משוחח עם ילדיך ועם נכדיך בעברית. הלב מתרונן והשמחה הרוחנית עוברת על גדותיה כשאתה מדבר עם ילדיך על תולדות עם ישראל, כשאתה חש עמוק בלבך שהם ואתה חווים אותה חוויה עמוקה. כמה גדולות הן הגילה והרינה והחדווה כשאנחנו חוגגים חג וכל העם הסובב אותך חוגג יחד אתך, כמה עצום הוא העונג בידידות שהתפתחה מאימוץ מסורות ומנהגים יהודיים מקהילות ישראל בכל תפוצות הגולה. מי שלא חי בארץ ואינו חש את התחושה הזאת אינו יכול להעריך אפילו חלק אחד מאלף מאהבת הארץ ומן השמחה שבקיום חיים יהודיים שהיא כל-כך מוחשית במדינת ישראל.

נכון שאנחנו מרבים להתלונן. נכון שיש אינסוף בעיות, מתחים ועימותים בחברה הישראלית. אבל הרבה פעמים אנחנו זוכים בהצצה על החזון, נפתח לפנינו חלון לראות בעדו את תקוותינו, את חלומותינו הכמוסים ביותר, ואנחנו זוכרים שזכינו לראות את החזון הזה, כלומר הוא אפשרי. אני מתרכז באנשים, בחברַי לתקווה האנושית הנפלאה הזאת, בחמלה הזורמת בחופשיות שהיא כל-כך טבעת לישראלים. את תפקידי אני רואה ככורֶה המחפש דרכים לכרות ולהעלות את החמלה ממעמקי נפשם של בני-אדם ומציע להם דרכים יהודיות דתיות לבטא בהן את צורכיהם. אני רואה את תפקידי כהבאת כמה שיותר ישראליים לידי כך שיהיו בהם יותר אהדה איש כלפי רעהו ויותר רצון לעזור לאחרים לחיות חיים יהודיים ראויים – לפי הבנתי אלה הם מעשים המעוגנים בתביעה הדתית. זהו הניסיון שלי לתרום לגאולה שהמשורר יהודה עמיחי מדבר עליה – להביא את עצמנו לכך שנראה את התפארת והשגב שבמראה ישראלי הקונה פירות וירקות למשפחתו באחד משוקי ישראל.

החוויה של חיים במדינת ישראל שונה מאוד מן החוויה של חיים בארצות הברית. השאלה איך אנשים רואים את עצמם, כלומר איך הדמיון מאפשר לנו לראות את עצמנו באופן אידיאלי, היא שאלה מכרעת בהבנת חברה. לרוב יהודי ארצות הברית קל לדמיין את עצמם כקורבנות השואה, אבל הם מתקשים לראות את עצמם כחיילים בצבא מנצח. תחושתם של הישראלים, לעומתם, היא הפוכה. הפער הזה בראייה-העצמית הוא גדול מאוד, ולכן גדול גם הפער הפסיכולוגי. קשה לרדת לעומקם של הבדלי הראייה האלה אם לא יודעים עברית ברמה המאפשרת להשתמש בה בלי קושי. העברית היא ה- DNA של היהדות. אנחנו חייבים לנהל דו-שיח, ואפילו ויכוחים – אבל בעברית.

אשר למציאות במדינת ישראל, כולנו צריכים לזכור שלאנשים יש חיים פנימיים שאינם מכוּמתים בסקרים, והם הם הנפש האמיתית ובסופו של דבר ה"רקמה" האמיתית היוצרת את לכידותה של החברה. בכוחה של לכידות זו מסוגלים הישראלים להתמודד עם טראגדיות ולא להתמוטט באסונות הבאים עליהם שוב ושוב.

אספר סיפור שידגים את האופטימיזם שלי לגבי העתיד הדתי של היהדות המסורתית ולגבי היכולת האצורה בה לעצב את עתידה של מדינת ישראל, אם רק יהיו לנו התבונה ועוז הרוח לפעול בהחלטיות. אני מבקש מכל משפחה המשתתפת ב"תוכנית בני המצווה" בבית-הכנסת שלי, 'מָגֵן אברהם', להביא לסעודת ערב שבת חפץ כלשהו הקשור לפעילות יהודית, להראותו לכל המשתתפים ולספר עליו. בני משפחה אחת אמרו שאין להם שום חפץ כזה, משום שהוריהם עזבו את הדת ולא השאירו בידיהם שום קשר ליהדות. אחרי הארוחה, בזמן שפינינו את השולחנות, ניגש אלי האב ואמר לי: "כמו שאמרתי, לא עשו לי טקס בר-מצווה. אבי נעשה אנטי-דתי קיצוני ו'הֵגֵן' עלי בכל כוחו פן איחשף לדת. לכן אין לי שום חפצים יהודיים להראות בסעודת השבת. אבל אני מוסר לידיך את בני. הוא רוצה שיעשו לו טקס בר-מצווה, ואני רוצה שהוא ילמד בקהילה הזאת. אז ראה נא את בני כתרומתי לסעודת השבת".

ואני אמרתי בלבי: האם מעשהו של האב הוא מעין "עקידה לחיים"? זהו אתגר גדול – ישראלים רוצים שילדיהם יהיו יהודים גאים. אבל ככל שנמשך תהליך ה"טמיעה" הם רוצים שהם יהיו לא רק יהודים זקופים וגאים, אלא גם יהודים המכירים את מסורתם שיש להם קשר רגשי ואולי גם דתי ליהדות ומחויבות להיסטוריה היהודית ולחיים יהודיים. איזו תרומה רוחנית ודתית תצמח מזה? אינני יודע, אבל ברור לי שהיא תשקף את חייהם ונסיונותיהם של כמעט כל העמים בעולם, מפני שהיהודים החיים בישראל באו לכאן מכל קצווי תבל. ועם זאת, היא תהיה מעוגנת במסורת ישרל בלהט אינטלקטואלי, בעומק רוחני וברצינות דתית, שהם מאפייניה של יהדות יצירתית מימי התנ"ך ועד ימינו. אני מאין שהיא יכולה להיות בסיס ל"בית תפילה לכל העמים".

7. העתיד הפוליטי של מדינת ישראל: היהדות המסורתית צריכה להיות מפלגה. הרבה ממה שנאמר על אודות החברה ניתן ליישום בתרבות הפוליטית בישראל, שמקורותיה הם במפלגות שהיו כלולות בתנועה הציונית בראשיתה. אבל תהליך ה"טמיעה" נמשך בתרבות הפוליטית הישראלית העכשווית. רוב המפלגות שהיו קיימות בשנותיה הראשונות של המדינה נעלמו, ואלו שנשארו השתנו או התמזגו עם מפלגות אחרות. כיום ישנן בישראל 79 מפלגות רשומות, מהן עשרים יש להן נציגים בכנסת; 19 מפלגות התמודדו בבחירות האחרונות אבל לא הצליחו להכניס לכנסת אפילו חבר-כנסת אחד, ועשר מפלגות לא התמודדו בבחירות אבל הן מוּכּרות כמפלגות פוליטיות. משנות המדינה הראשונות ועד הכנסת הנוכחית היו ל-92 מפלגות נציגים בכנסת, מהם ששירתו בה כמה קדנציות ומהם ששירתו קדנציה אחת בלבד. זהו כנראה שיא עולמי. הקביעה שישראל היא מדינה שנושמת פוליטיקה היא לא רק לשון המעטה אלא ממש הכחשת העומק של הפוליטיזציה בישראל. בישראל הכול סובב סביב המפלגות הפוליטיות אשר בה, וזה היה המבנה המסורתי שלה מיום שקמה.

מדוע אלה הם פני הדברים? האם האופי היהודי של מדינת ישראל הוא הגורם לכך? הסיבה להתרבות המהירה של מפלגות בארץ היא שכל קבוצה של אזרחים שאינה מעורבת בתהליך הפוליטי באמצעות מפלגה פוליטית תתקשה מאוד לעשות את הדברים הבאים:

• לפרסם ברבים את רעיונותיה ועמדותיה;
• לרכוש מעמד ו"לגיטימציה" בעיני הציבור;
• להבטיח גישה לקרנות ציבוריות;
• להשפיע על המדיניות הממשלתית והציבורית.

לפיכך, עם כל הקשיים האפשריים והסכנות הרוחניות הנלוות להיותה של תנועה מפלגה בין מפלגות, דעתי היא שליהדות המסורתית אין ברירה אלא להקים מפלגה פוליטית ולהיכנס לזירה המרכזית של החיים הישראליים. חיזוק לטענה הזאת מספקת מפלגת ש"ס, שיש לה מטרה חברתית ודתית מוגדרת.

ואלה הם הקטעים הנוגעים לענייננו ב"חוק המפלגות" (התשנ"ב – 1992):

מפלגה היא "חבר בני-אדם שהתאגדו כדי לקדם בדרך חוקית מטרות מדיניות או חברתיות ולהביא לייצוגם בכנסת על-ידי נבחרים". החוק נועד לקבוע את נוהלי כינונן ופעילותן של המפלגות בישראל, מתוך ראיית תפקידן המרכזי בעיצוב אורח-חייה הדמוקרטי של המדינה. (…)

מאה בני-אדם או יותר שהם אזרחי ישראל ותושביה רשאים לייסד מפלגה על-ידי רישומה בפנקס המפלגות.

בקשה לרישום מפלגה תוגש בידי מייסדיה לָרַשָּׁם. הבקשה תפרט את

• השם המוּצע למפלגה
• מטרותיה
• מַעֲנַהּ
• הבקשה תוגש בשישים עותקים

וכן את השם, שנת הלידה, מספר זהות, משלח-יד והמען של כל חבר מייסד החתום על בקשת הרישום.

לבקשה יצורף תקנון המפלגה – בחמישה עותקים.

הודעה על הבקשה תפורסם תוך ארבעה-עשר ימים מהגשתה ברשומות ובעיתונים יומיים.

לא תירשם מפלגה אם יש במטרה ממטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, אחת

מאלה:

1. שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
2. הסתה לגזענות.
   2. א.  תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל.
3. יסוד סביר למסקנה כי המפלגה תשמש מסווה לפעולות בלתי-חוקיות.
   • התנגדות לרישום:

כל אזרח ישראלי בגיר שהוא תושב הארץ רשאי להתנגד לרישום מפלגה.

• ההתנגדות תוגש בכתב בצירוף הנמקות תוך שלושים יום מיום הפרסום ברשומות של ההודעה על הבקשה.
• הרשם יחליט אם לקבל את ההתנגדות או לדחותה.
• החלטת הרשם ניתנת לערעור ברשות לבית-המשפט העליון, תוך שלושים יום מיום שניתנה.
• סירב הרשם לרשום מפלגה – יעביר את דבר הסירוב ונימוקיו לאישור בית-המשפט העליון.
• לא סירב הרשם לרשום מפלגה – או שסירובו נדחה על-ידי בית-המשפט – ירשום את המפלגה בפנקס המפלגות.

(…)

יש לצרף אישור על תשלום אגרת רישום בסך אלף שמונה מאות ושבעה ש"ח, וכן אישור שהמבקשים שילמו הוצאות פרסום בסך של שבעים ושלושה אלף ש"ח.

משעה שמפלגה נרשמה בפנקס המפלגות מותר לה לקבל כספים בשביל פעילויותיה וכדי לפרסם את מצעה, כחלק מחוק המפלגות. בשנה של בחירות כל מפלגה הרצה לכנסת מקבלת הקצבה מוגדלת לפרסומות וכן זמן ראדיו וזמן טלוויזיה בשביל הפצת רעיונותיה. היתרונות שבכך ברורים. גם החסרונות ברורים, אבל בחברה הישראלית הסיסמה היא "אני פוליטי, מכאן שאני קיים". הימנעות מכניסה לזירה הפוליטית כמוה כהכרזה על עצמך כבעל חשיבות משנית בחברה הישראלית.

יש גם לומר שבתרבות הפוליטית בישראל ישנם מאפיינים של המנטאליות צרת-האופקים של בּוֹנְצֶ'ה – מנטאליות הקורבן. ברוב המקרים מפלגות נוצרות כאשר קיימת אוכלוסיה הרוצה משהו חומרי מן הקופה הציבורית. חזון של עתיד המבוסס על יחסים הוגנים, כנים ומתחשבים בין כל האזרחים הוא דבר נדיר, או שהוא עלה תאנה לכסות בו מטרות אחרות, חומריות. לשום מפלגה אין מצע המשקף בבהירות את שיתוף הפעולה האופטימיסטי ואת תחושת הלכידות של ימי הקמת המדינה. ואפילו לא היתה זו בדיוק המציאות, החזון כמו שהוא משתקף באלבום 'תקומת ישראל' הוא חזון רב-השראה שבכוחו להניע אנשים לפעולה. כאשר מצרפים זאת עם הכרה נבואית בדבר החשיבות הקוֹסמית של שיפור ועידון הבנתנו לגבי מה שהתורה דורשת מאיתנו, מקבלים מפלגה פוליטית שתהיה מסוגלת לדחוף את התרבות הישראלית לכיוון של שינוי מהפכני.

חזוננו הוא גישה "ציונית" לדת. גישה זו, בעודה מעוגנת בהכרת העבר ובמחויבות לו, מביאה בחשבון בבהירות ובהחלטיות את ההווה – את חייהם, מנהגיהם ונסיונם של כל היהודים החיים כיום. לכך יש להוסיף חזון עתיד המבוסס על הערכים החשובים ביותר של המסורת היהודית מימי התנ"ך ועד ימינו. הדת שלנו תהיה התוצאה של יחסי-גומלין בין העבר, ההווה והעתיד, וככזאת היא תהיה סוג של "מהפכה". המצע של היהדות המסורתית כישות פוליטית יהיה החזון של יהדות מתחדשת באמצעות תהליך של מהפכה ציונית. הוא יצרף חידושים הלכתיים מסוימים, כגון חידוש שיטתי של תהליך ה"תקנות", הבנות מדרשיות של טקסטים מן העבר שיימצאו בהם משמעויות מודרניות, וחינוך לערכים חברתיים ומוסריים שהם הלוּז של הטקסטים היהודיים הדתיים למן הימים הראשונים של הדת היהודית.

זה לא יהיה תפקיד קל. נדרשים פה מחקר, חשיבה ודיונים אינטנסיביים כדי לנסח מצעים וחזונות – זהו מבצע אדיר! אבל לדעתי אין לנו ברירה. כרתנו ברית עם אלוהינו והיא מחייבת אותנו לציית לו. ברית, כגון ברית הנישואין, בהכרח כלולה בה הסכמה להיענות לתנאיו של הצד השני לברית. כדי שלא ניחשב מפֵרֵי ברית אנחנו חייבים להיענות לצווי האלוהים ששמענו בסיני: אהבו אותי, לימדו את תורתי, ומִצאו דרכים ליישם את הבנתכם את התורה במציאות חייכם. אין לנו ברירה. בעת ובעונה אחת גם נציית וגם נלמד. נעשה ונשמע.