ז'בוטינסקי כמדינאי וכמנהיג לעמו: כיצד היה מגיב על בעיות זמננו? פרופ' בן ציון נתניהו

הרצאת הנעילה של נאומי 'שנת ז'בוטינסקי' שנישאה באוניברסיטת תל–אביב ב–4 במרס 0012  [עמודים אחרונים של הנאום]

אני חושב שלמרות מה שהארכתי לדבר, השמטתי הרבה דברים שמן הראוי היה לציינם. ָ הרשו לי רק להעיר לפני סיום דברי הערות אחדות על העמדות המיוחדות שז'בוטינסקי היה נוקט, לדעתי, כלפי כמה מן הבעיות המטרידות אותנו כיום. ודאי יהיה מי שיטען, שהערות מסוג זה אינן ניתנות לביסוס משום בחינה, שהרי מטילות הן על שאלות ההווה פתרונות שניתנו לבעיות העבר. יש, כמובן, היגיון בטענה זו, אבל אין היא תואמת את כל המקרים, ובייחוד את המקרה שלפנינו. אילו היה מישהו מציע כיום לשער מה היה אומר, למשל, קלֶַמנסוֹ על עמדותיה של צרפת בזמן הזה, היינו אומרים שאין מקום להצעה כזו. ההיסטוריה מציבה לפני עמי העולם מזמן לזמן בעיות חדשות, שנוצרו בתנאים חדשים, וקשה היה בעבר אף לשערן, ועל כן לא היה אפשר להציע להן פתרונות. ואולם כשאנו מנסים להעלות על הדעת, אף אם בצורה היפותטית בלבד, שישים שנה אחר מותו של ז'בוטינסקי, מה היתה עשויה להיות עמדתו כלפי בעיותינו כיום, מאמינים אנו שיש טעם לגישה זו; וכשאנו קוראים את כתביו אנו כאילו שומעים אותו משיב לשאלותינו תשובות ברורות ומבוססות על הוכחות משכנעות.

מהי סיבתה של תחושה זו? סיבת הדבר, כפי שנראה לי, נעוצה בעובדה שהשאלה העיקרית שז'בוטינסקי טיפל בה, שאלת העם היהודי וכל הכרוך בה, נשארה ביסודה כפי שהיתה, אף על פי שנשתנה מצבו של עמנו מכמה וכמה בחינות חשובות. בגולה נשארו בעיית האנטישמיות, בעיית ההתבוללות ובעיית החינוך היהודי, או נכון יותר: היעדרו של חינוך ציוני; ובארץ נשארו הבעיה הערבית וכמעט כל השאלות החברתיות הפנימיות, אף על פי שכמה מהן נשתנו בהיקפן וכתוצאה מכך במידת השפעתן. ז'בוטינסקי טיפל בכל הבעיות הללו, ודבריו כוללים תשובות מפורטות, שעשויות לדעתי לסייע לנו בזמננו. כאן נטפל רק באחת מבעיות אלו, שמעסקת אותנו כיום ביותר. אני מתכוון כמובן לבעיה הערבית.

כבר דיברתי על עמדתו בשאלת ההבלגה, שחזרה והונהגה בתוכנו אחר הסכם אוסלו — מה שמביא אותנו לַשאלה בדבר דעתו על השגת הסכם, שיביא בעקבותיו שלום בין הערבים ליהודים. ז'בוטינסקי כפר באפשרותו של הסכם, שכתוצאה ממנו יתנערו הערבים משאיפתם לחסל את הכוח הציוני בארץ. הוא טען שכל עוד יראו הערבים סיכוי כלשהו להוציא שאיפה זו אל הפועל, ינסו לבצעה בכל דרך שהיא. ורק שני דברים יביאו קץ לסיכוי זה: רוב מכריעִ של היהודים בארץ וכוח מגן אדיר, שישכנע את הערבים שכל התגרות בו תביא להם רק נזק. התנהגותם של הערבים במדינת ישראל במשך חמישים שנות קיומה מאשרת, כמדומה, את דעתו של ז'בוטינסקי. הם עמדו בפני רוב יהודי מכריע וכוח צבאי שניצח את כל ארצותַ ערב. לעומת זה מלחמתם ביהודים בזמננו כאילו מכחשת דעה זו. ז'בוטינסקי היה בלי ספק משיב על כך שכמעט כל ההתקפות הערביות על היהודים, שהיינו עדים להן בשנים האחרונות, באו מצד ערבים היושבים בשטחים שהוצאו מרשותם של היהודים; שכוח המגן היהודי כמעט לא הופעל בשטחים אלה; וכן שברוב הזמן שעבר מהסכם אוסלו שלטה בתוכנו שיטת ההבלגה. במצב הנוכחי אין למצוא אפוא סתירה למסקנותיו של ז'בוטינסקי.

מכיוון שז'בוטינסקי כפר באפשרות של השגת שלום עם הערבים בזמננו, ברור שהיה כופר בהנחה שאפשר לנהל עמהם משא ומתן על מה שיש קוראים לו 'סיום הסכסוך'. בייחוד היתה נראית לו הנחה זו מופרכת בשעה שצד אחד שואף, הלכה למעשה, לא להסכם אלא להסדר שיביא לחיסולו של היריב. נוסף על כך, הניסיון ההיסטורי מעיד כמה קשה להביא ל'סיום הסכסוך' בכל מצב שהנידון בו הוא נושא טריטוריאלי, אפילו במקרים שהניגודים בין הצדדים הם קיצונים פחות מכפי שהם במצבנו. יכולתי להביא כמה דוגמאות לכך, אבלַ אזכיר כאן רק אחת: אלזס–לוֵֹרין — חבל ארץ שמהווה חלק פעוט ביחס גם מצרפת וגם מגרמניה, אבל הסכסוך עליו נמשך זמן ארוך מאוד, למרות מה שעבר פעם אחר פעם מידיה של מדינה אחת לידיה של האחרת, ולמרות מה שכל אחת משתי היריבות לא שאפה לספח את כל ארצה של השנייה, אלא רק אותו חלק פעוט בלבד.

אגע בקיצור בנקודה נוספת: זכות היהודים לשוב לארץ–ישראל. זכות זו נשענת, לפי ז'בוטינסקי, לא רק על העובדה שהיהודים היו בעלי הארץ ורוב תושביה במשך הרבה מאות שנים, וכן שהורחקו ממנה בכוח הזרוע, אלא גם על הטענה שהערבים תופסים שטח גדול בהרבה מזה של ארצות–הברית ואף משטחה של כל אירופה, ושצפיפות אוכלוסיו ברוב חלקיו היא מן הדלות שבעולם. אין זה מן הצדק, טען, שקיבוץ אחד ישלוט על שטח ענקי כזה, ואילו עם שאין לו ארץ יישאר תמיד חסר ארץ — בייחוד כשארצו, שנשללה ממנו, כלולה באותו מרחב. יסודה של טענה זו כבר נמצא בכתבי רוסו. ויש להוסיף לכך מה שגילה חקר תולדותינו במאה השביעית ולאחריה: בסופו של דבר, גורשו היהודים מארץ–ישראל לא על ידי הרומאים ואף לא על ידי הביזנטים, אלא על ידי הערבים, שכבשו את הארץ ב–636 לסה"נ; ומכאן שהם האחראים העיקריים למצבנו כעם חסר ארץ.

את הטענה שיש להפריד בין העמים היה ז'בוטינסקי דוחה כבלתי ראלית. תמיד יהיו כאן שני עמים, אמר, ואין סיבה שלא יחיו בהרמוניה וידידות, אם יהיו הערבים מוכנים לחיות במדינת היהודים כמיעוט שנהנה מזכויות אזרח שוות. מובן שלא היה מסכים לעולם להקים בתחומי ארצם של היהודים מדינה ערבית באיזה גודל שהוא. מי שדגל כמוהו בזכותם של היהודים לשלוט במולדתם ב ג ב ו ל ו ת י ה ה ה י ס ט ורי י ם לא היה מעלה על דעתו שיוותרו מרצונם על איזה חבל מארצם, שהשתלטו עליו. נוסף על כך היה ודאי טוען שמדינה ערבית כזו לא תפחית אלא תגביר את שאיפתם של הערבים להשתלט על המדינה היהודית השכנה ולהרסהּ, מאחר שמדינתם תוכל לשמש גם בסיס לטרור וגם מקלט לו, וכן תוכל לשאוב סיוע מתמיד ממדינות ערב השכנות להשגת המטרה שתעמוד לנגד עיניהם.

ומכיוון שהיה מתנגד להקמת מדינה ערבית, ודאי שלא היה דואג לקביעת גבולותיה, ומובן שלא היה רואה ב'גבולות מוסכמים' אמצעי להבטחת שלום. למאמינים באמצעי זה היה ודאי מזכיר שכל המלחמות מאז ומעולם באו על ידי פריצת 'גבולות מוסכמים' ָ פריצה, שבוצעה על פי הרוב על ידי שֵכן. כמו כן היה ודאי גם פוסל את ההנחה שאפשר להבטיח איזה גבול על ידי שורה של ביצורים אף באמצעים של הטכנולוגיה המודרנית. ודאי היה אומר שאפילו מעין חומת סין לא היתה עשויה למנוע כיום חדירות של אויב תוקפני — ִ ולא של צבאו בלבד. גם טרוריסטים מעטים יכולים למצוא דרכים כדי ליצור פּרצה בכל מחסום, שדרכה ייכנסו ויצאו באין מפריע. והמסקנה שהיה מביא אותנו אליה היתה בלא ספק אחת ויחידה: גבולה של ארץ ניתן להבטחה רק על ידי כוח ההרתעה של עמהּ, כשעם זה רב–כמות מאויבו המתנכל לו, ובייחוד עדיף עליו בכוחו הצבאי, וחדור רוח גבורה ואורך רוח, המכשירים אותו להילחם בכל עת על ארצו במחיר כל סבל וקרבן.

כמו כן היה ז'בוטינסקי, שדגל כל ימיו בשוויון זכויות ליהודים בארצות הגולה, מתנגדַ בלי ספק ליצירת שטחים בּארץ, שזכות הישיבה בהם תהא אסורה ליהודים, ואילו הערבים יוכלו לחיות מתוך שלווה וביטחון בכל חלקיה של ארץ–ישראל, לרבות תחומי הריכוז של היישוב היהודי. לעולם לא היה מסכים למצב של נחיתות יהודית באיזה חלק שהוא של ארץ מולדתם, והיה ודאי מטעים שמצב כזה לא רק שלא יסייע לשלום אלא יעורר בערבים רגשות בוז ליהודים, יגרום למתיחות מתמדת בין שני הקיבוצים וימנע נורמליזציה ביחסים שביניהם. אין ספק שז'בוטינסקי היה רואה את פתרון הבעיה בשוויון זכויות גמור שיינתן ל כ ל תושבי הארץ על ידי שלטון תקיף, שיימצא בידי העם היהודי.

יכולתי להביא דוגמאות נוספות להמלצותיו של ז'בוטינסקי שהיו מתאימות לזמננו, אבל עלי לסכם ואוסיף רק הערות אלו: ז'בוטינסקי כמנהיג פעל מתוך שיכנוע ומתוך הסכמתם של עוזריו להוראותיו. הוא היה מוכן לשמוע בסבלנות כל דעה והצעה, וכן כל ביקורת, ובלבד שתתקבל על הדעת. כמו כן היה מוכן לשנות את דעתו, ואף לקבל את דעתם של אחרים, אם ראה בכך תועלת כלשהי — כלשהי! — למטרה העיקרית שלשמה פעל. אבל תמיד יש לזכור דבר חשוב אחד: גם כשהנהיג מפלגה של אופוזיציה וגם כשניהל הסתדרות עצמאית היה עליו לרכוש מצדדים, והדבר חִייב אותו להבהיר את דעותיו ולנמק היטב כל רעיון שדגל בו. זה היה תפקיד קשה לאין ערוך, שדרש מז'בוטינסקי מאמצים עצומים, כי היה עליו לגייס שותפים להשקפות שהיו זרות לעם היהודי — השקפות חדשות, שהתנגדו להלך רוחו ולאמונות שהיו רווחות בו זה דורות על דורות; ועל כן צריך היה ז'בוטינסקי ללוות את כל תכניותיו, וכל צעד שעשה להגשמתן, בהסברה מפורטת ובהפרכה ממושכת של טענות מתנגדיו בין הציונים והלא ציונים — כלומר בכל חלקי העם היהודי. כי מה שהיה ברור, גלוי ומובן כמעט מאליו לעמים אחרים, נראה זר, מיותר ומסוכן לרובו של העם היהודי. ז'בוטינסקי היה צריך ללמד את עמו את האל"ף בי"ת של חיי מדינה, של מאבק פוליטי ומלחמת שחרור, ואין אני יודע עם אחר שזכה לפדגוג מעולה כמותו. הוא לימד את תורתו בצורה חוזרת ונשנית, עד שנקבעה במוחות תלמידיו, ורק מתוך שפע הרעיונות ועושר הגוונים, שהעניקה לה מחשבתו המקורית של ז'בוטינסקי, נראתה הרצאתו לא כחוזרת על עצמה אלא תמיד כחדשה ומלאה עניין גם לאלה שהכירו את עיקרי תכניותיו.

והרשו לי, לסוף, להעיר על משהו שהיה חריג בניסיונו של ז'בוטינסקי. כל הפרוגנוזות שלו נתקיימו, כל מה שהבטיח שיקרה — קרה, ויודעיו התרגלו כל כך לסמוך על הערכותיו, שייחסו לו סגולות של נביא. הוא חזה את חורבן יהדות אירופה, ובייחוד את חורבנה של יהדות אירופה המזרחית, מה שהביא אותו להעלות ב–1936 את תכנית היציאה ההמונית של היהודים — שקרא לה בשם אבקואציה — תכנית שגונתה בחריפות על ידי רוב המפלגות היהודיות, והציוניות בכללן, שעדיין לא הבחינו אז בסכנה הנוראה שנשקפה לעם היהודי. לא היה כז'בוטינסקי מי שעמד בעוד מועד על המשמעות שהיתה להתעצמותו של היטלר על גורלם של יהודי אירופה, ומכאן אזהרותיו על החורבן הצפוי להם — ח ור ב ן, כפי שהדגיש, הוא חזר על אזהרות אלו פעם אחר פעם, בדומה לזו שהשמיע 1 במלוא מובנה של המילה. אחר הסכם מינכן (בנובמבר 1938:(

"בטוח אני שמימי המבול יפרצו את סכריהם בכל רחבי אזורי מגוריהם של יהודי מזרח אירופה, והסתערותם תהיה כה עזה שתעמיד בצל את שנאת יהודי אירופה ואת זעם הערבים גם יחד. "

הוא ראה אפוא את בואה של שואה איומה, בלא שקישר אותה להתפרצות המלחמה, אותה המלחמה שאת בואה לא ניבא ואף שלל בתוקף. זוהי הטעות האחת והיחידה שאפשר למצוא בתחזיותיו של ז'בוטינסקי, טעות מפתעת וכמעט בלתי מובנת למי שמכיר את דרכו בניתוח תופעות היסטוריות ואת זהירותו המרובה בהסקת מסקנות. אף על פי כן נדמה לי שלא קשה להסבירה. הוא דחה ממחשבותיו את האפשרות הנוראה, מפני שהבין את משמעותה לגבי העם היהודי. גם בלי התפרצותה של מלחמת העולם ראה את יהדות אירופה על סף החורבן; אבל בשעות שבהן נשאר רק עם עצמו, הרהר על מצב עמו ועשה את חשבון עולמו, ודאי ברור היה לו שאם תפרוץ מלחמה, תהפוך את החורבן לבלתי נמנע ותכפיל פי עשרה את מוראותיו; יש להניח שהעלה על דעתו את האפשרות שהמלחמה תביא קץ לכל תקוות העם, וניסה לפתות את עצמו בתקווה שהאסון לא יתרחש; ומשפרצה המלחמה הפך ז'בוטינסקי, ָ כך נראה לי, לאיש אחר. אני אומר זאת על יסוד פגישותי עמו גם לפני המלחמה (ב–1939( וגם אחר התפרצותה (ב–1940 ;(הייתי בקרבתו בארצות–הברית בארבעת החודשים האחרונים לחייו, ולא אעיר כאן אלא על הפרט הבא. במשך כל התקופה הזאת היה תמיד עצוב, ולא ראיתי בחיי אדם עצוב ממנו. העצב כאילו רבץ עליו כהר. למרות מה שעשה מה שתפקידיו חייבו אותו, וביצע הכול בתבונה ובכישרון, לא היה מרוצה משום דבר. הוא ידע, כפי שמוכח מספרו האחרון, שהשמדת היהודים כבר התחילה — הבין שהיא נמשכת וגוברת, ואין ספק שזכר את הבטחתו של היטלר, וגם האמין שישתדל לקיים מה שהבטיח — כלומר, ש'אם תפרוץ מלחמה לא יישאר באירופה אף יהודי אחד'. מכאן נבעה חזותו, כפי שראיתיה. היא עוררה אותי להגדיר אותו במונח של ביאליק: 'האביר בן דמות היגון'. ָ

ואולם אם כך נראה ז'בוטינסקי אז, הרי כיום הוא נראה לנו כפי שהיה ברוב ימיו: בטוח בדרכו, אמיץ ותקיף, מוכן תמיד להתנגד לכל עוול ולהילחם את מלחמת עמו. הוא משך את לב העם והקסים אותו, והוא יוסיף לעורר ולהלהיב את עמו כל עוד ירצה עם זה להילחם על קיומו, להיות נאמן לעתידו כמו שהיה נאמן לעברו.

1 . ראו מאמרי: 'מקומו של ז‘בוטינסקי בתולדות ישראל', סדרת הרצאות בלימודי הציונות (7 ,(חיפה 1981 ,עמ' 16-17 ;וראו גם את נאומי על ז'בוטינסקי, בהאומה, 40) 2002 ,(עמ‘ 75-90

קטעים על 'הבלגה' מן הנאום

ניסיונות של 'העפלה' בדרכים שונות נעשו סמוך לאותו הזמן, אבל ביצוע התכנית בהיקף ובארגון שהבטיחו הישגים רבי–ערך היה אפשרי רק על ידי ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח). זו התחילה לטפל בעלייה בקצב גובר והולך זמן קצר לאחר שנוסדה. הרחבת הפעילות לא היתה אפשרית בלי תמיכתה של ממשלת פולניה, שהמציאה דרכונים לכל יהודי פולני שרצה לעלות לארץ, ובלי עזרתה של ממשלת רומניה, שסיפקה לעולים אלה אשרות מעבר לקונסטנצה (נמל ההפלגה של רומניה) בלא שהיו להם אישורי כניסה לשום ארץ יעד. סיוען של מדינות אלו הובטח, כמובן, על ידי היחסים שטיפח ז'בוטינסקי עם ממשלותיהן, וכך לבשה העלייה שניהלה הצ"ח ממדים ניכרים, ואלה הלכו וגדלו.

בעקבות פעילותה התחילו באותה פעילות עצמה גם אגודות פרטיות, שרוב חבריהן השתייכו אף הם לתנועת ז'בוטינסקי, ולבסוף נצטרפה לאותה הפעילות גם ההסתדרות הציונית, בראשות מפלגות השמאל, שבתחילה התנגדו לה ואף גינו אותה בחריפות. ארגוני הביון הבריטי הטעימו בהודעותיהם על עלייה זו את קשריה לארגון הצבאי הלאומי, ודאי מפני שסבורים היו שהדחף להתפתחותה והסיוע שקיבלה ניתנו לה בעיקר על ידי ארגון זה; כמו כן סיכמו את מספר העולים ה'בלתי חוקיים' עד סוף שנת 1940 ב–50 אלף.

באותן השנים היתה עלייה זו חשובה ביותר מכמה בחינות — קודם כול מפני שהצילה רבבות של יהודים; שנית, מפני שהגבירה את כוחו של היישוב; ושלישית, מפני שחיזקה את כוחו של האצ"ל, שלשורותיו הזרימה מספר ניכר של לוחמים. ובזה אני מגיע להישג השלישי והחשוב ביותר של ז'בוטינסקי: תרומתו להקמת הארגון הצבאי הלאומי, שהוא היה מפקדו הראשי. גם הישג זה נתאפשר, כמובן, רק מפני שהשתחרר מכפיפותו להסתדרות הציונית. הארגון הצבאי הלאומי נוסד, או נכון יותר: גובש סופית ב–1937 ,ופעולתו הגדולה הראשונה — לאחר שורה ארוכה של פעולות בעלות ערך — היתה שבירתה של שיטת ההבלגה שדגלה בה ההסתדרות הציונית.

ז'בוטינסקי בחן ושקל בזהירות את המשמעות שהיתה לשבירת ההבלגה, והגיע לכלל מסקנה שהיא גם מוסרית וגם הכרחית מבחינה צבאית ומדינית. הוא ראה בטרור הערבי לא את פעולתן של כנופיות בודדות, אלא שיטת מלחמה של עם אחד בעם אחר, ובמלחמה כזו, בין עם לעם, אי–אפשר להימנע, טען ז'בוטינסקי, מפגיעה בחפים מפשע. 'אם תפרוץ מלחמה', כתב ב–1938) הוא התכוון כמובן למלחמה בין מדינות ה'ציר' ובין מתנגדיהן), נדרוש כולנו פה אחד הסגר–ים והסגר–יבשה על אדמת השונא, להרעיב את תושביה, כולל הנשים והטף, החפים מפשע; ואחרי התקפת–המטוסים הראשונה על לונדון ופאריס ַנצפה להתקפת אוירונים על שטוּטגארט ומילאן, שגם בהן רבו נשים וטף. אין מלחמה ללא פגיעות בחפים מפשע כמו שאין מלחמה בלא מלחמת אחים באחים. לכן ארורה היא כל מלחמה וכל צרותיה, תגר ומגן גם יחד.  נימוקים אלה הניעו את ז'בוטינסקי לאשר ללא היסוס את הפרת ההבלגה, ותגובת הארגון על הטרור הערבי לא איחרה לבוא. תגובה זו, שנעשתה תחילה בהדרגה, אך לסוף בעצמה רבה, לפי הוראתו של ז'בוטינסקי, הכריחה את הערבים לצמצם ואף להפסיק את ההתקפות על היהודים, והפנתה את רוב מרצם למלחמה באנגלים. תגובה זו העידה שהארגון הצבאי הלאומי כבר היה באותו זמן כוח רציני, וחשוב לציין שגידול כוחו והתפתחותו נתאפשרו במידה רבה על ידי הממשלה הפולנית, שסיפקה לארגון כמויות גדולות של נשק ואימנה רבים מלוחמיו והרבה מקציניו. גם דבר זה נתאפשר, כמובן, הודות ליחסים שיצר ז'בוטינסקי עם פולניה על ידי פעולתו המדינית.