שירות בצבא

מאת מיכאל גרץ

לשם מה זקוק העם היהודי לצבא סדיר? אחרי הכול, אברהם אבינו יצא למלחמה כשנאלץ לעשות זאת, אבל מן הסיפור בבראשית יד עולה די בבהירות שאנשיו לא היו חיילים סדירים אלא אנשים שעמדו לרשותו והוא ציווה עליהם להילחם מדי פעם כשתקפו אותם אויבים שהתנכלו להם (במקרה המתואר בפרק יד היתה המטרה הצלת לוט מנפילה בשבי). דומה מאוד היא מלחמת-המגן נגד עמלק המתוארת בשמות יז, אבל זו היתה מלחמה בקנה-מידה גדול יותר. ואולם גם  במלחמת עמלק יהושע מצוּוֶה לבחור אנשים ואז להילחם. ברור שאין לו צבא סדיר, אלא ברגע הצורך הוא מגייס קבוצת אנשים שיגנו על העם מפני אויב התוקף אותו.

לאחר מכן בני ישראל נלחמים נגד עמים התוקפים אותם בדרכם לארץ ישראל. והואיל והמטרה המוצהרת של היציאה ממצרים והנדודים במדבר היו "לרשת" את ארץ ישראל (כתוב במפורש בדברים ד, 1 ויא, 8), היה ברור שביצוע המשימה הזאת יצריך צבא לוחמים. וכך יש בתורה חוקים בעניין הקמת צבא סדיר, חוקים בנוגע לניהול מלחמות, וחוקים לגבי צבאות באופן כללי, וכן הוראות קפדניות לגבי לקיחת שבויים וההתנהגות כלפיהם, לגבי תחזוקת בסיסים צבאיים, והוראה מדויקת לגבי הדרך שבה יש להילחם נגד עממי כנען.

ואולם בספרי הנביאים משתנות תפיסות-היסוד האלה כלפי צבא ומלחמות. לשם דוגמה, בספר יהושע אנחנו רואים צבא סדיר שהקים יהושע הפועל לפי חוקי המלחמה שנוסחו בתורה. מצד אחר, ספר שופטים מאפשר לנו לשער שצבא החיילים הסדירים כולו פוזר לאחר שהארץ נכבשה וחולקה לשבטים. במקומו נקראות אל הדגל מעין מיליציות לאומיות כדי להגן שוב ושוב על אזורים מסוימים או ערים מסוימות שאויבים מאיימים עליהם. ואכן, ספר שמואל-א (ח, 10 ואילך), המנמק מדוע לא כדאי לעם ישראל לשאוף שימלוך עליו מלך, מציין שמלך עתיד לגייס אנשים לצבא סדיר. היתה בטיעון הזה ראיית הנולד: כאשר ממלכות ישראל ויהודה הן כבר ישויות מדיניות, בכל אחת מהן יש צבא סדיר.

מלחמות מסוגים שונים

חז"ל חידשו שני מונחים שלא הוזכרו בתנ"ך כדי להבחין בין נלחמות שונות: מלחמת רשות ומלחמת מצווה. יש קצת אי-דיוק במונחים האלה. במשנה במסכת סוטה ח, ז, למשל, רבי יהודה משתמש במונחים מלחמת מצווה ומלחמת חובה לתיאור מלחמת רשות ומלחמת מצווה. וכך מלחמת מצווה עשויה לציין את שני הסוגים של מלחמה, וההבחנה בניהם מיטשטשת. ואף-על-פי-כן, התפישה שיש מלחמות שהן חובה (כמו מלחמת עמלק, שאלוהים ציווה עליה, או מלחמות אחרות שהעם נאלץ להילחם משום שהותקף על-ידי צבא אויב), ואילו אחרות הן מלחמות רשות (כמו מלחמות דוד המלך כדי להרחיב את תחומי ארץ ישראל) – תפישה בסיסית זו נשארת  בעינה ובבהירותה. הרמב"ם (ראו משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם ה, א ואילך) משתמש אך רק בצמד המונחים הראשון ומתעלם מן המינוח של רבי יהודה.

גיוס חובה

המפקד המתואר בפרקים הראשונים של ספר במדבר נועד בבירור להקמת צבא, והעובדה שהליך דומה נזכר בספרים יותר מאוחרים של התנ"ך, מאפשרים להניח שהיה קיים סוג מסוים של גיוס לצבא לוחמים בדורות הראשונים של עם ישראל, לפחות בכמה הזדמנויות וכתגובה לצרכים לאומיים שהתעוררו. בכמה מקרים, כמו במלחמת מדיָן המתוארת בבמדבר לא, אף צוין מספרם של האנשים שנקראו לדגל ולקרב.

הרושם המתקבל מקטעי התנ"ך הוא שהציפיה היתה שכל גבר מגיל 20 ועד גיל 50 ישרת בצבא. כמו כן נראה שקבוצות גברים מסוימות, שנבחרו אולי לפי השתייכותם השבטית, אומנו אימונים מיוחדים בכלי-נשק מסוימים (ראו למשל את התפקידים המיוחדים שהוטלו על הלוחמים מכל אחד מן השבטים בדברי הימים א פרק ב). מתקבל הרושם שהצבא הסדיר היה קטן מבחינה מספרית, אבל הואיל וכל הגברים שעברו אימונים צבאיים היוו יחידות מילואים שהיה אפשר לקרוא להן אל הדגל בשעת הצורך, המספר הכולל של חיילים היה יותר גדול. לשם דוגמה, בדבריי הימים ב כו, 13 אנחנו קוראים שלרשות המלך עוזיהו עמדו יותר מ-300,000 חיילי מילואים.

בעוד שחובת הגיוס מוצגת כמחייבת את כל הגברים בני 50-20, פרק כ בדברים מוציא מן הכלל הזה ארבע קבוצות: מי שבנו בית חדש, מי שנטעו כרם חדש, גברים שזה עתה התחתנו, ומוגי הלב. שלוש הקטגוריות הראשונות קשורות בפעולות מסוימות או בהישגים מסוימים. כך פטרה התורה מגיוס לצבא גברים שבנו בית חדש ועדיין לא חנכו אותו, גברים שנטעו כרם חדש ועדיין לא בצרו את יבולו, גברים שהתחתנו ועדיין לא מימשו את נישואיהם (דברים כד, 5 קובע שהפטור של בעלים כאלה הוא לשנה שלמה; ראו משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם ז, י). ואולם הקטגוריה האחרונה של פטורים אינה דומה לקטגוריות האחרות, ונראה שהיא מניחה את היסודות למדיניות גורפת של מתן פטורים: פטורים מגיוס מוגי הלב, גם משום שבקרב הם יהיו חסרי תועלת וגם משום שהם עלולים להחליש את רצונם של חיילים אחרים להילחם באומץ לב ובמסירות נפש. הקטגוריה הזאת מניחה את היסוד למתן רשות כוללנית לפטור משירות צבאי גברים שנחשבים כבלתי מסוגלים להלחם בגבורה.

חז"ל הגבילו את מתן הפטורים האלה להתגייסות למלחמת רשות. במלחמת חובה קובעת המשנה במסכת סוטה ח, ז שאין שום פטורים וכל הגברים חייבים להתגייס – אפילו חתנים יוצאים מתחת חופתם והולכים למלחמה (הרמב"ם מפרט מאוד את הקטגוריות האלה במשנה תורה שלו; בהלכות מלכים ומלחמותיהם ז, ד הוא פוסק שאפילו נשים חייבות להתגייס למלחמת מצווה. בהקשר של מלחמות חובה, לא קיימת תפישה שלפיה נשים פטורות מגיוס לצבא).

נכון שאפשר למצוא בתנ"ך פסוקים לא מעטים שממליצים לנסות תמיד לפתור סכסוכים בדרכי שלום, אבל המושג "סרבנות מלחמה מטעמי מצפון" לא קיים בהלכה היהודית; הרעיון שאדם רשאי לסרב להילחם בכל מלחמה ללא יוצאות מן הכלל מנוגד למשמעות הפשוטה של פסוקי המקרא ושל פיתוחם בהלכה במשך הדורות. במילים אחרות, אי-התאמה אמוציונאלית או פסיכולוגית לצאת למלחמה היא טענה תקֵפה, כפי שנאמר קודם, אבל התנגדות עקרונית למלחמה מכל סוג אינה טענה תקֵפה. ייתכן שזוהי תוצאה ישירה של העובדה שלמלחמות מצווה כפי שתוארו בתורה נלווית תמיד הסכמה רשמית של אלוהים. במדינת ישראל המודרנית אמנם קיימת אפשרות לקבל פטור רשמי משירות בצה"ל בטענה של סרבנות מטעמי מצפון, אבל מקרים כאלה הם נדירים מאוד; אנשים המקבלים פטור מגיוס לצבא מקבלים אותו בדרך כלל על סמך הקביעה שהם לא מתאימים לשירות צבאי. (עוד דברים על השאלה מתי צריך לחתור לשלום ומתי צריך לצאת למלחמה ימצאו הקוראים במאמרי ב'עץ חיים', עמודים 1390-1382).

במלחמת חובה הפטור היחיד שאפשר לתת הוא למוגי הלב ("רכי הלבב"), והם מקבלים אותו לא בגלל אי-התאמתם לשירות צבאי אלא מפני שהם עלולים לפגוע במוטיבציה של שאר הלוחמים. יותר מזה: הואיל והתלמוד הבבלי (סנהדרין עד ע"א) מקבל את עקרון ההגנה העצמית – הוא מנוסח בבהירות במילים "הבא להורגך השכם להורגו" – העיקרון הזה נתפש לא רק כזכות אלא כחובה קדושה: יש לתקוף אויבים רצחניים לפני שיספיקו לבצע את זממם ולפגוע בעם ישראל. בנסיבות כאלה סירוב להשתתף במלחמה בגלל התנגדות כוללנית לכל הריגה במלחמה שקול מבחינה מוסרית לבגידה. לעומת זאת השאלה אם יש להרשות סירוב להילחם מטעמי מצפון במלחמת רשות היא שאלה עדינה, אבל היא אינה רלוונטית במדינת ישראל של ימינו: מיום הכרזת העצמאות היתה המדינה כל הזמן במצב מלחמה עם אויבים שמכריזים בפה מלא כי מטרתם היא החרבתה והריגת תושביה היהודים, ולכן קיימת בישראל הסכמה כללית שהמצב שבו המדינה נמצאת הוא מצב של מלחמת חובה תמידית.

דומה שמלחמת חובה אחת המתוארת בתורה, המלחמה להורשת (=הריגת) עממי כנען כדי להנחיל את ארץ ישראל לבני ישראל, כבר אינה מלחמת מצווה. שכן נקבע כלל ולפיו העמים שהיו קיימים באותה תקופה שוב אינם קיימים (ראו כבר במשנה, מסכת ידיים ד, ד), מה שאיפשר לרמב"ם (במשנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם ה, ד) לפסוק שזוהי אחת המצוות שפג תוקפן מפני שאי אפשר לקיימן לפי הוראות התורה (ראו גם רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה קפז).

הנושא של פטור משירות צבאי הוא אחד הנושאים המדוברים והמסעירים ביותר בציבוריות הישראלית. למן הימים הראשונים לקיום המדינה ניתן פטור מגיוס לאנשים הלומדים כל היום בישיבות, על סמך ההשקפה שלימוד תורה שקול לשירות בצבא. כאשר מספר הפטורים גדל מאוד נעשה הוויכוח על הנושא הזה יותר קולני ויותר אמוציונאלי. כמה גורמים דתיים הגו את הרעיון להקים אקדמיות דתיות, שנקראו "ישיבות הסדר", שבמסגרתן יוכלו חיילים גם ללמוד לימודי קודש וגם לשרת בצבא. וישנו פטור גורף מגיוס לנשים המצהירות שהן "דתיות". בהקשר זה התפתח תחליף לשירות נשים צעירות בצבא בדמות "שירות לאומי": במסגרת זו משרתות צעירות שהחליטו שגם נשים צריכות לתרום תרומה למען המדינה, בדרך מקבילה לשירות בצבא.

ועדת החוקה של אסיפת הרבנים המסורתיים פירסמה "תשובות" לשאלות בשני הנושאים האלה. היא קבעה שבשני המקרים הללו, הואיל ומדינת ישראל מצויה תדור במצב של מלחמת-מגן מוצדקת נגד אויבים המבקשים את נפשה, אין צידוק לפטור מגיוס לצבא שום אדם המסוגל להיות חייל. הנושא הזה נשאר תחום הנתון במחלוקת עקרונית בין התנועה המסורתית/קונסרבטיבית ובין החוגים האורתודוקסיים בישראל.

כמה דעות ביהדות על מלחמה

מבחינות רבות כללי ההתנהגות בצה"ל הם התפתחות ישירה של התפישה היהודית בנוגע למלחמות וכיצד צריך לנהלן, כפי שהיא התפתחה בספרי התנ"ך המאוחרים ובספרות חז"ל. התפישה הזאת משתקפת בשמו של צה"ל – צבא ההגנה לישראל. למרבה הצער, מדינה ישראל עמדה תחת איומים של התקפה צבאית עליה מיום שנוסדה, ולכן עליה להחזיק צבא סדיר שיהיה תמיד נכון להגן על אזרחיה. הצבא הזה נלחם במלחמות חזיתיות ובמלחמות התשה במשך כל שנות קיום המדינה.

הרבה ספרים על מלחמה ועל הצבא נכתבו בידי רבנים החל בשנת 1948. רבים מן הרבנים האלה שירתו ברבנות הצבאית. מפורסמים במיוחד הם ספריהם של הרבנים שלמה גורן, שהיה הרב הצבאי הראשון של צה"ל, שמואל מן-ההר ומרדכי פירון. אלא שעיקרם של ספרים אלה הוא דיונים בנושאים הקשורים בשמירה על אורח-חיים דתי על-ידי החיילים בזמן שירותם הצבאי, ורק מעטים מהם דנים בבעיות אֶתיקה העולות בהווי הצבאי, כמו היחסים בין מפקדים ופקודיהם. כמה מן הבעיות האלה יידונו בהמשך המאמר.

קדושתו של בסיס צבאי

פקודות מטכ"ל (פקודות הקבע של המטה הכללי של צה"ל) בעניין ביזה והשחתה פראית של רכוש יש להן בעצם שורש עוד בתורה, בספר דברים כג, 15: "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרבך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחנֶיך קדוש". זוהי חובה קדושה – חיילי ישראל חייבים לשמור על הכללים של התנהגות מוסרית.

בשנת 1994 פירסמה ועדה מיוחדת שהקים צה"ל, ובראשה הועמד אסא כשר (פרופסור ישראלי שיצאו לו מוניטין בזכות מחקריו על נושאי אֶתיקה ואב שכול שבנו נהרג בזמן שירותו הצבאי), את "הקוד האֶתי של צבא ההגנה לישראל", שנקרא גם "רוח צה"ל". הקוד (=כללי התנהגות) נועד להדריך את חיילי צה"ל בתחום המוסר וגם לשקף את הערכים הייחודיים לצה"ל כצבא יהודי במדינה יהודית. פרופסור כשר ניסח את הנחת-היסוד של המסמך הזה כך: "צה"ל שונה מצבאות אחרים. המטרה הבסיסית של הקוד הזה היא לגבש שפה משותפת וקני-מידה משותפים להערכת ערכים ונורמות. עצם קיומו של הקוד יוצר מוטיבציה לפעול לפי קני-המידה שלו".

והרי כמה מן הקביעות המרכזיות במסמך הזה:

1. חיי אדם – החייל ינהג באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם. בעת לחימה יסכן את עצמו ואת רעיו במידה הנדרשת לביצוע המשימה.
2. טוהר הנשק – החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם.
3. דבקות במשימה וחתירה לניצחון – החייל יילחם ויפעל באומץ לב נוכח כל הסכנות והמכשולים שבפניו, וידבק במשימתו בנחישות ובתבונה, עד כדי חירף הנפש.
4. רעות – החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש.
5. אחריות – החייל יראה עצמו שותף פעיל בהגנה על ביטחון המדינה, אזרחיה ותושביה. החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות, יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו.
6. משמעת – החייל יפעל כמיטב יכולתו לביצוע מלא ומוצלח של הנדרש ממנו עפ"י הפקודות ועל פי רוחן. החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי – חוקיות בעליל.
7. שליחות – החייל יראה בשירותו הצבאי שליחות; יהיה נכון לתרום כל שביכולתו להגנת המדינה, אזרחיה ותושביה. זאת בהיותו נציג של צה"ל הפועל מתוקף ובמסגרת הסמכויות שניתנו לו על פי פקודות הצבא.

כשהתפרסם המסמך הזה נחלקו הדעות לגביו: רבים שיבחוהו, אחרים מצאו בו הרבה דופי. ההערכה הרשמית של צה"ל לגבי הקוד הזה היתה חיובית מאוד, משום שנעשה בו מאמץ ליצור בצבא אקלים של מוּדעוּת מוסרית. אחרים, לעומת זאת, טענו שפרסום קוד כזה יגרום נזק, משום שהוא עלול לבלבל חיילים רבים שירגישו שהוא עוצר בעדם מלבצע את משימתם הצבאית כמיטב יכולתם. נאמר גם שהמציאות בשדה הקרב היא לפעמים שונה מאוד מכפי שהיא נראית מאולם-ההרצאות של הפרופסור. עוד אחרים הביעו את הדעה שמלחמה ומוסר מעצם מהותם לא יכולים לעלות יחד בקנה אחד, ולכן המאמצים להחדיר למלחמה קני-מידה מוסריים הוא נעדר-כנות.

והנה, הרבה מן הנושאים שעלו בקוד "רוח צה"ל" נידונים בהרחבה במקורות ההלכתיים. הקוד מדגיש שחיי אדם הם ערך מקודש שיש לכבד אותו גם בעת שחיילי צה"ל מתכוננים להרוג חיילי אויב הרוצים להורגם, ושיש להימנע מפראות והרג מיותר. כדי להדגיש את העובדה שהריגת חיילי אויב לא צריכה להיות אירוע משמח-לב נוהג צה"ל בחסכנות בהענקת מדליות ועיטורי גבורה לחיילים מצטיינים; צבאות אחרים הם הרבה יותר נדיבים בתחום הזה.

החרבת רכוש, לקיחת שלל במלחמה

חוק מלחמה נוסף הכתוב בתורה מדבר על החרבת רכוש לפני קרב ובשעת קרב. הצו בפרק כ בספר דברים (פסוקים 20-19) אומר שבעת הטלת מצור על עיר אויב אסור לחיילי ישראל לגדוע עצים נושאי פירות כדי לבנות סוללת מצור; הם רשאים להשתמש למטרה זו רק בעצים שאינם עצי פרי. בתור חוק מלחמה יש בצו הזה רגישות רבה לצורך למנוע הרס בלתי-חיוני ומיותר: הוא אוסר על החיילים התוקפים להתנהג בדרך שתזיק לתושבים העתידים של הארץ שבה נערכת המלחמה. הם רשאים לפגוע בעץ אם לפי הערכתם הדבר יעזור להם לנצח במלחמה על-ידי כך שיפגע באויב מבחינה רגשית; אבל אלימות חסרת-תכלית נגד עצים אסורה.

כללי המלחמה האלה משתקפים בפקודות מטכ"ל לצה"ל, האוסרות על החרבה פראית של רכוש או מבנה של האויב – להוציא מקרים שבהם הרכוש או המבנה שבהם מדובר עלולים לגרום פגיעה בחיילי צה"ל.

חיילים אינם יכולים לקחת לעצמם שלל מלחמה בשום נסיבות. כל רכוש אויב שחייל ישראלי השתלט עליו צריך להיות מועבר לצה"ל, שיש בו יחידות מיוחדות שתפקידן לטפל בשלל האויב. ליחידות אלה היתה הרבה עבודה במלחמת לבנון הראשונה: אנשיהן חיפשו בשיטתיות שלל שחיילי צה"ל שלקחו מבתי כפריים לבנונים ואסרו חיילים שבכליהם נמצאה ביזה כזאת. מטרת הפקודות וההוראות המינהליות האלה היא להחדיר בחיילים את המשמעות העמוקה של המילים "והיה מחנֶיך קדוש" (דברים כג, 15).

שבויי מלחמה

בנושא שבויי המלחמה שנפלו בידי חיילי ישראל במלחמות כיבוש הארץ נוקטת התורה עמדה שכל אנשי הזמן המודרני מוקיעים אותה כעמדה אכזרית. תיאור המלחמה במדיָן בספר במדבר לא מדגים זאת יפה. החיילים הישראלים הרגו את כל הגברים המדיָנים, ואף-על-פי כן משה כועס עליהם ומוכיח אותם על שהביאו עמם את כל הנשים והילדים כשבויים. לדבריו, יש סכנה שהנשים השבויות ידיחו את בני ישראל לעבוד לאלילים, והילדים השבויים יגדלו ויהפכו לחיילים. הוא מצווה אפוא להרוג את הילדים הזכרים וכל אשה שכבר ידעה גבר, ולהשאיר בחיים רק נשים שלא היו להן יחסי מין עם גברים. ומלבד זאת הוא פוקד על כל חיילי ישראל להיטהר ולביא קורבן חטאת.

במקום אחר בתורה אנחנו מוצאים חוקים שונים במקצת באשר לשבויי מלחמה. לשם דוגמה, החוק בנוגע לנשים הנלקחות בשבי המופיע בדברים כא, 14-10 שונה מאוד ממה שהיינו מצפים שיהיה אחרי שקראנו את סיפור המלחמה במדיָנים: כאן מותר לחוס על חייה של אשה אם היא נושאת חן בעיני חייל ישראלי; ולא מצוין בטקסט אם מדובר בבתולות או בנשים שכבר ידעו גבר. אמנם החוק מניח שהחייל מתכוון ברצינות להפוך את השבויה לאשתו. התורה דורשת שהאשה תקטין את יופייה על-ידי גזיזת שערה וציפורניה (או אולי תניח לציפורניה לגדול פרא – פירוש המילה לא ברור), ושיינתן לה חודש ימים לבכות ולהתאבל על הוריה שנהרגו במלחמה. החייל שחשק באשה הזאת אינו יכול לחזור ולהופכה לשפחה – הוא חייב להתייחס אליה כאל אשה נשואה. ואם לאחר זמן היא נמאסת עליו, הוא חייב לתת לה גט כמו שהיה נותן לכל אשה.

כפי שהדברים נראים, תכלית החוק הזה, חוק "יפת תואר", היא למנוע אונס המוני והתעללות בנשים חסרות אונים. התורה מקבלת כעובדה שבשעת קרב מתגברת תאוותם של חיילים, והיא עלולה להתפרץ בעוצמה אדירה מפני שבידם הסמכות והכוח. דווקא משום כך התורה רוצה לרסן את פרץ התאווה הזה ולא להניח לחיילים להשתולל.

בימינו החוק הזה של התורה הוא מקור להרבה פסיקות מרתיעות, והדיונים ההלכתיים בהשלכות החוק בנוגע ל"יפת תואר" במשך הדורות הם עוד יותר מרתיעים. למשל, אילו נשים כלולות בחוק הזה? לפי דעת כמה פוסקים, הואיל ואת עממי כנען חייבים בני ישראל "להחרים" (כלומר להרוג), ברור שהם אינם כלולים בחוק, והוא ישים לגבי נשים שנופלות בשבי במלחמות אחרות. פוסקים אחרים אינם מקבלים זאת; לדעתם, הואיל וברור שתוקפו של החוק הזה מבטל חוקים אחרים בענייני התנהגות מינית, אפשר להניח שהוא מבטל גם את חוק החרם (ההריגה). עוד אחרים גורסים שחוק "יפת תואר" כלל אינו חל על נשים ישראליות, גם לא על אלו שנשבו באחת המלחמות בין ממלכת ישראל וממלכת יהודה (דיון על נושא החרם יש במאמרי על מלחמה ושלום ב'עץ חיים' שהוזכר קודם).

עוד דיון מרתיע עוסק בשאלה מדוע החוק מגן על אשה רק לאחר שנאנסה על-ידי חייל. החוק הזה הוא בעייתי בעיני אנשי ימינו, המצפים לחוק שבויות מלחמה יותר הגיוני ויותר הוגן. באופן פרדוקסאלי, אם חייל נמשך אל אשה מסוימת רק מפני שיצרו גבר עליו והוא רצה לשכב אתה, אפשר לומר שהוא התעלל בשבויה הזאת וזוהי עבירה ברורה. החוק מתיר לחייל לקיים יחסי מין עם אשה שבויה רק אם תאוותו כל-כך גדולה עד שהוא מאבד את יכולתו לציית לפקודות מפקדיו ולהילחם ביעילות. אפשר לומר שמופיע כאן במקורותינו ויתור גדול (שמותר להצטער על שהוא מופיע) לחולשת אנוש בנסיבות קיצוניות, ולפיו הדבר היותר חשוב – במקרה זה שרידות העם – מקבל עדיפות עליונה. שורת החוקים הזאת סדורה בבהירות במשנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם, ח, 2 ואילך.

ציות לפקודות וגבולות הציות

דעת התנ"ך באשר למלוכה, במיוחד כפי שהיא מומחשת בספרי הנביאים הראשונים והאחרונים, היא שסמכותו של המלך אינה זכות אלוהית אלא היא נובעת מרצון העם. חוק האלוהים עומד מעל חוק המלך, ולכן הנביאים יכולים למתוח ביקורת על המלך, אפילו בפניו. זוהי גם דעתם של חז"ל (למשל, בבלי סנהדרין מט ע"א). עמיתתי רבה ג'יין קנרק דנה בתפישה הזאת בפירוט בכרך זה בפרק שלה על הלכה ואזרחות.

ועוד, המלך אינו רשאי להוציא אדם להורג ללא דקדוקים משפטיים, אפילו אם האדם הזה נאשם בבגידה. עליו לקיים את כל ההליכים ולבדוק את כל הראיות המובאות במשפט. ישנם מי שחושבים שיש להקפיד פחות במקרה של בגידה, אחרים אינם חושבים כך (בנושא זה ראו את המסורות המובאות בתלמוד הבבלי, סנהדרין לו ע"א, וראו גם את ההערה של התוספות שם, דיבור המתחיל "רבה בר בר חנה").

אחד מגדולי ההלכה בימי הביניים, המאירי (רבי מנחם מאירי מפרובאנס, 1315-1249), כותב בפירושו לבבלי סנהדרין (מהדורת סופר, עמ' 47-46 ו-204), שלפי התורה למלך אין סמכות להוציא להורג מורדים. המאירי מפתח את הרעיון שסמכותו של המלך נובעת מחוזה בינו ובין העם: העם מוותר על חלק מזכויותיו הבסיסיות בענייני רכוש וחירות אישית לטובת המלך, והמלך מנהיג אותו במלחמה ופועל למען רווחתו.

הסיפור המשמש בסיס לחוקים אלה מספר על ההריגה המהירה של אבנר ועמשא על-ידי יואב – מאורע שמשמעותו כל-כך גדולה עד שהמלך דוד הזכיר אותו לפני מותו (מלכים-א ב, 5). ואולם לפי פירוש חז"ל לשמואל-א כב, 17, עמשא ואבנר סירבו לקחת חלק ברציחת כוהני נוב (ראו תלמוד ירושלמי, סנהדרין י, ב, כח ע"ב), ומה שהביא למותו של עמשא היה צדיקותו. כיצד? כשנשאל יואב על-ידי המלך שלמה ושופטי בית-הדין השמימי למה עשה מה שעשה טען יואב שרצח את עמשא משום שעמשא לא ציית לפקודת דוד להזעיק ללא דיחוי את אנשי יהודה למלחמה (שמואל-ב כ, 5-4). אלא שהסיבה האמיתית להשתהותו של עמשא היתה אי-רצונו לקטוע את לימודם של אלו שאותם היה עליו להזעיק, משום שחשב שתמיכתו בהם כשהם לומדים תורה עולה בחשיבותה על פקודת המלך (בבלי סנהדרין מט ע"א).

לאחר העמקה בכל ההיבטים של האירוע הזה העלו חז"ל את הרעיון שחייל אינו ממלא את חובתו המוסרית במלואה אם אינו מתנגד לפקודות הנראות בעיניו לא-צודקות. (ראו בבלי סנהדרין כ ע"א, על ההצדקה של הריגת אבנר). יותר מזה: לא די בכך שאדם אינו משתתף בביצוע פקודה כזאת – הוא חייב להתנגד באופן פעיל לפקודות בלתי-חוקיות, אפילו אם לדעתו בסופו של דבר התנגדותו לא תעלה ולא תוריד והפקודה לא תבוטל. התלמוד (בבלי שבת נה ע"א) מרחיב את הדעה הזאת לכדי השקפה כוללת בדיון העוסק בשאלה מהו ההבדל בין אנשים רעים ואנשים ישרים.

התביעה מן החייל להבחין בין פקודה צודקת ופקודה לא-צודקת ולפעול לפי הבחנה זו הורחבה במקורותינו כדי לכלול את כל האנשים שהם חלק מהייררכיה או משלטון. אפשר לראות בהבחנה זו הרחבה של עיקרון הלכתי אחר – העיקרון הקובע שאין אפשרות לזרוק את האחריות לביצוע פקודה לא-מוסרית למעלה, אל נותן הפקודה. וכך, אם קצין הורג אחד מחייליו שלא בצדק מפני שהמלך ציווה עליו לעשות זאת, ההלכה רואה את הקצין כאשם, לא את המלך. הטעם לכך הוא שכל אדם נחשב כאישיות בעלת אחריות מוסרית עצמאית: העובדה שהמלך ציווה עליו להרוג את החייל אינה פוטרת את הקצין מלציית לצו האל, שיש לו חשיבות מוסרית עליונה המרוקנת את פקודת המלך מתוכן ומבטלת את תוקפה. ההלכה היהודית אינה מקבלת את ההצטדקות הרגילה של אדם שצוּוָה לעשות מעשה בלתי-מוסרי ואומר "בסך הכול צייתתי לפקודות".

האם המקרה של אוריה החיתי לא סותר את החוק הזה? בהאשמה פוגעת ומכאיבה המתועדת בפרק יב בשמואל-ב מאשים נתן הנביא במילים ישירות וחד-משמעיות את המלך דוד במוות אוריה (שם, פסוק 9: "את אוריה החיתי הכית בחרב"), תוך שהוא מתעלם מן העובדה שדוד לא הרג את אוריה במו ידיו ואף לא שלח אותו בעצמו "אל מול פני המלחמה החזקה" – המקום שבו הרגו אותו חיילי האויב. ומה בנוגע להערתו של אביתר לדוד בשמואל-א כב, 21 ששאול "הרג את כוהני ה'" (דהיינו, את כוהני נוב), בעוד שדואג האדומי הוא שביצע את ההרג ההמוני הזה? שתי הקביעות האלה מאשימות בעליל את נותני הפקודות, ופוטרות מאשמה, או לפחות לא מזכירות, את אשמתם של מבצעי הפקודות. רד"ק (רבי דוד קמחי, הפרשן הגדול, איש פרובאנס שחי בימי הביניים, בפירושו לשמואל-ב יב, 9, אומר שהחוק המחייב חיילים לסרב לבצע פקודות בלתי-מוסריות כאלה הוא אידיאל: אנשים שואפים להגשים אידיאלים, אבל רובם לא מצליחים לעשות זאת. האחידות החד-משמעית של המערכת הצבאית והפחד מפני עונש חוברים יחד כדי להצדיק את ההחלטות של חיילים שצייתו לפקודות המלך. משום כך המלך אינו נקי מאשמה, והפסוקים שהובאו למעלה מעידים על כך.

חוקת צה"ל מטילה על כתפי כל חייל וחייל את החובה לסרב לציית לפקודה "בלתי-מוסרית בעליל". ואולם לקביעה הזאת נלוות הרבה הסתייגויות המפרטות מתי ובאילו נסיבות חייל יזוכה מאשמה אם יסרב לבצע פקודה ישירה. לכן רק חיילים שיש להם ידע לא מועט במשפטים ובאתיקה יהיו מסוגלים להבחין בוודאות אם פקודה מסוימת נכנסת לקטגוריה של פקודות "בלתי-חוקיות בעליל" – או לא. וכן אנחנו מתקרבים להשקפתו של רד"ק, שכמעט אין סיכוי שחייל רגיל ירגיש בטוח דייו להחליט אם פקודה מסוימת היא חוקית או לא. (הדבר דומה לספר-החוקים של צבא ארצות הברית: גם הוא קובע שחובתו של החייל לציית לפקודות היא חובה עליונה).

לא מצפים מחייל שיהיה מסוגל להעריך במדויק את החוקיות של כל פקודה שהוא מקבל. צבא מעצם מהותו תלוי לחלוטין בנכונותם של חיילים בכל הדרגים לציית לדרגים שמעליהם, ולכן קשה מאוד לאפשר לכל חייל עצמאות מוסרית. מצד אחר, ההלכות היהודיות בנוגע להתנהגותם של חיילים יהודים מבוססות על ההנחה שכל חייל הוא אישיות מוסרית עצמאית, ושום חייל לא יוכל להצדיק ביצוע פשע, אפילו פחות חמור מרצח, בטיעון שהוא בסך הכול ציית לפקודות שקיבל.

אבנר בן נר ועמשא בן יתר, שסירבו למלא פקודה שנראתה להם "בלתי-חוקית בעליל", זכו לשבח מפי חז"ל כאנשים בעלי רגישות שהשכילו להבחין באי-הצדק שבפקודות המלך. ואכן, החובה להעמיד את מצוות האל מעל פקודות מלך בשר ודם מצאה מקום במשנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם ג, 9. בסיכום הנושא הזה אפשר לומר שלפי ההלכה היהודית חובתו של כל חייל לפעול באורח מוסרי היא חובה עליונה, והדבר משאיר את האפשרות לא לציית לפקודה פתוחה הרבה יותר מאשר ברוב החוקות הצבאיות.

דרגות צבאיות

מבצע צבאי המבוסס על סדר דרגות הייררכי וביצועי הצבא כגוף אחד בשדה הקרב תלוי במשמעת פנימית של כל חייל בסולם הדרגות. לכן מלמדים את החיילים את הערך העליון של המשמעת כחלק מאימוניהם הצבאיים. אחד ההיבטים הבסיסיים ביותר של מושג המשמעת הוא הרעיון הפשוט שחיילים חייבים לציית לפקודותיהם של בעלי דרגות גבוהות יותר משלהם. וכך במשך ההיסטוריה צבאות תירגלו אימון שבמובן מסוים סותר את התפישה של אדם עצמאי שיש לו בחירה חופשית. בערך העליון של הגנה על המולדת והאזרחים מפני השמדה אפשר להשתמש כדי להצדיק את שיטות האימון ואת סולם הדרגות הנהוגים בצבא. מצד אחר, הרעיון שמחנה צבא הוא "מקום קדוש" מגביל בעליל את אורכו של נתיב ההצדקה הזה.

ברוב הצבאות יש חוקות התנהגות המנסחות בבהירות את הזכויות ואת החובות של החיילים ושל הקצינים בכל רמה פיקודית. חוקות צבאיות אלה מבוססות במידה מסוימת על החוקים האזרחיים במדינות שבהן מדובר, ובהכרח גם על קני-המידה המוסריים המקובלים שם. במדינת ישראל כללי ההתנהגות של צה"ל הם גם כוללניים וגם קפדניים. כמו בצבאות אחרים יש בצה"ל יחידה של עורכי-דין ושופטים שתפקידם הוא לשמור על צדק והגינות במערך הפיקוד. ואף-על-פי שנסיבות קיצוניות גורמות לעיתים לכך שבפעולות צבאיות יקרו סטיות מסוימות מן הנורמות החברתיות המקובלות, חיל השלישות של צה"ל משתדל מאוד להגביל סטיות כאלה ולהבטיח שבצבא יישמר שלטון החוק ויישמרו חוקי המוסר.

הזכות לשמור על אורח-חיים דתי בצבא, והרבנות הצבאית

אין ספק שאחת מזכויות-הפרט היסודיות היא הזכות לנהל אורח-חיים דתי, בגלוי ובלי הפרעות. רוב הצבאות בעולם המודרני מכירים בזכות הזאת ומאפשרים לכל חייל לקיים את פולחנו הדתי במלואו. חופש הפולחן הוא גורם חשוב בשביעות-הרצון או בהעדר שביעות-הרצון של אנשי הצבא.

בישראל צה"ל חייב ליצור תנאים מספקים אפילו לקיום פולחן דתי חרדי. וכך כל המזון בבסיסי צה"ל הוא כשר, והצבא נענה אפילו לבקשות מיוחדות למזון בכשרות מחמירה, לאחר שהרבנות הצבאית אישרה אותן. כל שנה לקראת חג הפסח נערך בצה"ל "מבצע פסח", שבמסגרתו אלפי חיילי מילואים מכשירים כל מטבח צבאי וכל חדר-אוכל צבאי, כולל מטבחים קטנים במוצבים מרוחקים. הצבא כולו מחויב בשמירת שבת. אמנם מותר לחלל את השבת אם מדובר בפיקוח נפש, כלומר בהצלת חיים, אבל בנסיבות רגילות השבת נשמרת בכל בסיסי צה"ל.

בנוסף לכך ישנה הרבנות הצבאית – יחידה גדולה שמשרתים בה רבנים ועוזרי רבנים ברמות שונות. ישנם בצבא בתי-כנסת וחדרי לימוד, וחיילים בכל הדרגות קובעים לעצמם עיתים ללימוד תורה. בחג הסוכות ברוב בסיסי צה"ל מוקמות סוכות, ובחג הפסח בכל בסיס צבאי מתקיים סדר בשביל החיילים הנמצאים בבסיס. ישנן אפילו ערכות סדר אישיות, וכך גם חיילים הנמצאים בסיור יכולים לערוך את הסדר. הרבנות הצבאית אפילו הוציאה לאור הגדה של פסח בשביל חיילים הנמצאים בעיצומה של פעילות צבאית: זהו נוסח מקוצר של ההגדה שמופיעים בו רק הקטעים שחייבים לקרוא אותם כדי שסדר הפסח יהיה בעל משמעות. בחללי צה"ל מטפלת החברה קדישא; כל החיילים הנופלים בקרב מטופלים ונקברים על-פי ההלכה.

בצבאות של מדינות אחרות ישנם רבנים צבאיים הדואגים לצרכים הדתיים של החיילים היהודים המשרתים בהם. לפעמים נקראים הרבנים האלה לייעץ ולסייע לבני דתות אחרות. גם בצה"ל, שיש בו חיילים דרוזים ובדואים, לפעמים מבקשים מן הרבנים הצבאיים לייעץ ולסייע בקבורתם של לא-יהודים.

על-פי ההלכה לעם ישראל צריכים להיות מלך, כוהנים מתפקדים וממשלה של חכמי תורה; וכל אלה סמכותם נשענת על אלוהי ישראל. משום כך אפשר היה לחשוב שיהודים בני זמננו יתקשו לשרת בצבא שהוקם על-ידי מדינה חילונית, אפילו כמו מדינת ישראל. ואכן, הנושא הזה עולה ב"תשובות" רבנים.

הצידוק ההלכתי העיקרי להרשאה לשרת בצבאות חילוניים – צבאות זרים או צה"ל – הוא הכלל שחוק המדינה הוא שווה ערך לחוקי התורה בכל הנושאים שאינם סותרים את חוקי התורה (כלל זה נוסח בתמציתיות במילים "דינא דמלכותא דינא", והוא כבר הוזכר בכרך זה כמה וכמה פעמים). הואיל והתורה מקבלת בהבנה את הצורך בקיומם של צבאות, וכיוון שבדרך כלל אופן פעילותם של צבאות מודרניים תואם לגמרי את דיני ההלכה היהודים, אפשר להשתמש ללא קושי בעיקרון "דינא דמלכותא דינא" כדי להצדיק את תחושת החובה שיהודים שהם אזרחים במדינות חילוניות חשים לגבי שירות בצבאותיהן.

ישנן במדינת ישראל כמה קבוצות דתיות שבאופן עקרוני אינן מכירות בלגיטימיות של מדינה יהודית חילונית. הן טוענות שכל עוד אין המדינה בנויה לפי עקרונותיה וכל דקדוקיה של ההלכה, יש לה עוד פחות זכות לדרוש מהם לסכן את חייהם במלחמה מאשר יש למדינות לא-יהודיות. הקבוצה הזאת היא אמנם מיעוט זעיר במדינת ישראל, אבל היא קולנית מאוד והיא מצליחה לזרוע זרעי סכסוך ומתח בנוגע לנושא השירות בצה"ל אפילו בלבם של יהודים שמלכתחילה לא היו להם שום היסוסים לגבי השירות בצבא. רבנים רבים נענו ישירות לאתגר של הקבוצה השולית הזאת. לטענתם, אפילו אנשים שמערערים על הלגיטימיות של שלטון יהודי חילוני יש להם חובה לסייע לצבא שמטרתו המרכזית היא להגן על הרכוש ועל החיים של היהודים החיים במדינת ישראל; משום כך גם יהודים חרדים שבחרדים יכולים להיות חיילים בצה"ל בלי להרגיש ששירותם בו יש בו משום תמיכה בלגיטימיות של מדינה יהודית חילונית.