אודות מטאפורות לאלוהים

הרב מיכאל גרץ

מטאפורות ומציאות

במלחמת יום כיפור הייתי בשירות פעיל. היחידה שלי היתה מוצבת על גבעה שהשקיפה על תעלת סואץ בלילה שבו כוח ישראלי צלח את התעלה לעבר הצד המצרי ותפס ראש גשר ממערב לתעלה שפיצל את הצבא המצרי. היה זה הצעד הראשון בשרשרת אירועים שבסופם הובילו לסיום המלחמה. הכוח חצה את התעלה באמצעות דוברות "תמסח" שהעבירו גדוד טנקים לצד המערבי של התעלה. חיילי היחידה שלי  ואני היינו עדים לחציית התעלה. המצרים, ששהו במוצבים מבוצרים ירו בכל הנשק שבידיהם אל עבר חיילי צה"ל. ניתן היה להבחין בכדורים נותבים וברשפים של הרקטות מהבהבים מעל התעלה. ממקום מושבנו לא ראינו בבירור את הדוברות החוצות, והתפלאנו מדוע 'בזבזו' המצרים נשק רב כל כך. אולם כשכוחותינו נחתו, נסו המצרים וכוחותיהם הוסגו מערבה.

ביום המחרת הוקם גשר על התעלה, שהורכב מדוברות מצופים "יוניפלוט" והחלה חציית כוחות שריון על גבי הגשר. היחידה שלי התקדמה לעבר פואד, בסיס של חיל האוויר המצרי. הגענו בערב שבת, התמקמנו בבניין ששימש לנו כמקום לינה, ונערכנו לשבת. בבניין הסמוך היו נהגי ה"תמסח" וכלי רכבם. הם היו עדיין מאוד עייפים ונחו מתחת לכלי הרכב. הם היו אלו שסיפרו לי את סיפור חציית התעלה. אחד מהם אמר לי: "ראיתי את יד אלוהים מסיטה את הטילים מכיוון התמסח שלי". כל האחרים הנידו בראשם בהסכמה כאומרים שגם הם ראו זאת. שאלתי את המספר למה התכוון בדבריו, והוא ענה: "ראיתי יד, יד גדולה, כף יד, וכשהטיל התקרב לדוברה שלי, אותה יד דחפה אותו הצידה". אנחנו, ששמענו את הסיפור באותו רגע נדהמנו. האיש שסיפר את הסיפור ממש התכוון לדברים שאמר.

באותו ערב, בשעת קבלת שבת, כששרנו את "לכה דודי", כאשר הגענו לפסוק "והיו למשיסה שאסיך, ורחקו כל מבלעיך" חשתי גם אני בנוכחותה של יד ענקית בחדר, אותה יד, אני בטוח, שהסירה את אלו שכל רצונם היה לבלוע אותנו. בעת ארוחת הערב אמרו גם אחרים שחשו את אותה תחושה. נדמה היה כאילו גם אנחנו הרגשנו מוגנים על-ידי אותה היד. מאז אותו יום אני תמיד מרגיש מוגן כשאני שר את הפיוט "לכה דודי".

כיצד אני מסביר ומפרש רגשות אלה? עובדה קיימת היא שאותם נהגים חצו את התעלה תחת מטר יריות מסיבי, ולא נפגעו. כמו כן, עובדה היא ששמעתי מפי נהגי התמסחים שהם ראו את היד. אני יודע את שירת הים ויודע שהפיוט "לכה דודי" מתאר הגנה על-ידי הרחקת הסכנה. אני עצמי חשתי הכרת תודה על שנשארתי בחיים ושרדתי את טבילת האש הקשה. כלומר, הייתי שותף להרגשת ם של נהגי התמסחים שהיתה השגחה ששמרה עלינו. הלשון בה נכתב הפיוט "לכה דודי" ממש מתארת את מה שנתפס על-ידינו כמציאות.

כנראה שאין הסבר מדעי לעובדה שאנשים כה רבים ירו תחמושת רבה כל כך לעברנו, מתוך כוונה להרגנו, ואנחנו שרדנו. יש לי ספק אם המדע יכול לתת הסבר רציונאלי לנס שנשארנו בחיים ושנמנעו מאיתנו כל אותם אסונות אפשריים. היתה לי תחושה שאלוהים לא הגן רק על נהגי התמסחים אלא גם עלי ועל כלל ישראל.

שימו לב כיצד השימוש במילה 'יד', בפי הנהג וגם על ידי, מביע את האופן בו אנחנו רואים את המציאות. אנחנו אומרים: "העובדה שניצלנו לא היתה מקרית. היה כוח מגן ששמר עלינו והציל אותנו כדי שנוכל להגיע אל היעד שלנו". השפה היא מטאפורית, אולם היא מתארת בדיוק את האופן בו אנחנו ראינו את המציאות. כאשר נהג התמסח הראשון סיפר את סיפורו, כל הנוכחים, ואני בתוכם, הבנו בדיוק מה הוא אומר. הנהג הביע בדייקנות את מה שאני וחלק מהנוכחים הרגשנו. במידה מסוימת הרגשנו כולנו את האחריות והצורך לתאר כיצד אנחנו ראינו את המציאות, בדיוק כמוהו. לא היתה דרך מתאימה אחרת.

הנהגים יכולים היו להניח שהכל היה מקרי ושאין הגנה בעולם. אפשר היה אולי לנתח את מסלולו של כל כדור, את נתוני הרוח ואת תנועת הדוברות על פני המים, ולהגיע למסקנה שלא היה סיכוי לאף אחד מהכדורים לפגוע בסירה. אפשר היה אולי גם לאמץ תיאורית כאוס כלשהי, שאומרת שאולי תנועת הכנפיים של פרפרים בשעה שישראל חצתה את ים סוף בזמן יציאת מצרים, שינתה את מסלול הכדורים. אולם, תפיסתנו את המציאות שלנו, באותו הרגע, הובעה על-ידי הנהג בתארו את ה"יד". כולנו הבנו למה הוא התכוון למרות שלא התכוון למילה יד באופן מילולי, שהרי יד אנושית אינה יכולה לעצור כדור. מה שהוא אמר היה מילולית ברור לכולנו. השימוש במילה "יד" הביע  בדייקנות את ראייתו וראייתנו את המציאות. יד אלוהים היתה מציאותית עבורנו. לא היתה כל דרך אחרת להביע את מה ש"ראינו" ו"הרגשנו".

אולי מכאן הביטוי האומר שאין אתאיסטים בשוחות. המציאות של החייל בשוחה חייבת להיות מובעת במטאפורות על ההשגחה השמימית, ההשגחה האלוהית. המטאפורה על יד האלוהים השומרת ומגינה עלינו או מרחיקה את אויבינו מעלינו, היא הדרך שלנו להביע את ההכרת טובה שלנו על שניתנו לנו חיים. 

בנוסף לדרך הבעת רגשות, כולנו חווינו או שמענו על אנשים אשר בעת צרה חיפשו כוח כלשהו שיסייע להם להתמודד עם מצוקתם. אנשים אלו מגלים תעצומות נפש מעל ומעבר למצופה מהם. האופן שבו הם תופשים את הכוח המאפשר להם לשרוד ולהתמודד עם מצוקתם הוא חלק מהמציאות שלהם. בשוחה הצבאית, בחזית, אלוהים הוא חלק מהדרך בה רואים החיילים את המציאות.

הפסוק המתאר בבירור את המודעות לאותו כוח עליון נאמר על ידי דוד בספר דברי הימים א' פסוק 12:  "וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל ". דוד מודע לעוצמה המובעת במילה 'יד', המאפשרת לאדם להתחזק ולהתמודד עם מצוקתו. דוד רואה את אותו הכוח כמשהו שמעודד ומחזק את האדם גם בשעות מצוקתו הקשות ביותר. שוב, המטאפורה של ה'יד' מביעה את תחושת קיומו של הכוח שמסייע להתמודד עם המצוקה.

דוד מזוהה עם ספר תהילים. פסוקים רבים חוזרים על מוטיב זה. כלומר, בשעת צרה ובמצוקה אנשים מוצאים עצמם מתחזקים ומתמודדים עם הבעיה בעזרת הכוח שאותו הם מתארים כיד האלוהים.

אופן הדיבור הזה עונה על הצורך של כולנו להיות חלק מתכנית גדולה יותר. לדתיים זהו הצורך להיות חלק חיוני בתוכניתו של האלוהים ליקום. במקרים מסוימים, כמו בשוחה, אנו זקוקים לתחושה ולמחשבה על מציאות שכוללת כוח השומר ומגן עלינו. איננו מעוניינים להפקיד את גורלנו בידי המדע, בידי חוקי הטבע חסרי הרגש שאינם מתחשבים במסלולי הכדורים השורקים. אלה שנפגעו מהכדורים השורקים מספקים הסברים פטליסטים, הקושרים את האירועים לגורל. כך נוצרת מטאפורה חדשה, מטאפורה של 'גזר דין', המספקת הסבר למציאות שהמטאפורה של היד המגוננת הוציאה אל מחוץ לתחום. מכאן ניתן גם להסיק שאין רק מטאפורה אחת ובלעדית שבאמצעותה נוכל להביע את תפיסות המציאות שלנו. עלינו לערבב ולשנות ושוב להתאים את ההסברים המטאפוריים שלנו.

לעיתים אנחנו נאלצים להשתמש במטאפורות כדי לתאר אירועים בהם השתתפנו. הלשון המילולית הפשוטה אינה מתאימה לתיאור החוויות. אנו נאחזים ב"כאילו משהו אחר" כדי לתאר את החוויה.  יש מטאפורות המתקבלות כדרך דיבור, כחלק בלתי נפרד מהשפה. מטאפורות אלה נלמדות כחלק מלימוד השפה. רבות מהמטאפורות שבהן אנו משתמשים בתיאור האלוהים הן, לדוגמא, "אלוהים אבינו". קיימת גם סכנה בשימוש בלשון מטאפורית. המטאפורות נותנות לנו את היכולת לתאר את האופן בו אנו רואים את המציאות, אך עם זאת, במידה מסוימת, הן גם מעוותות את המציאות. המטאפורות דומות לצילום. מצד אחד הן מראות את התמונה כמות שהיא, ומאידך הן מעוותות לעיתים את המציאות כאשר חלק מהגוף לא נכנס לתמונה, או כאשר התמונה צולמה מזווית שמחמיאה מאוד או מזווית שכלל אינה מחמיאה. כשם שאנו צריכים מספר תמונות, מזוויות שונות, כדי לראות את התמונה השלמה של האדם, כך אנו צריכים מטאפורות רבות כדי לתת תמונה מקיפה של המציאות.

מטאפורה אחת אינה יכולה לבטא את כל מחשבותינו על המציאות. שום שימוש בשפה לא יעשה זאת. פרןפ' ישעיהו לייבוביץ סיפר פעם על אישה שפנתה אליו וסיפרה לו שהיא נשאה תפילה למען בריאותו של ילד, ו"ברוך השם" הילד הבריא. לייבוביץ השיב לה שהוא הכיר מישהו שנשא תפילה למען בריאות של ילד, ו"ברוך השם" הילד נפטר. לייבוביץ פשוט הזכיר לאישה שאין להסיק מסקנות נמהרות ולהכליל הכללות על בסיס התנסות אחת.

גם אם נניח שלייבוביץ מנסה ליישם את הכתוב במשנה [משנה מסכת ברכות פרק ט משנה ג, ד, ה] שיש לברך את אלוהים על הרע כמו גם על הטוב, הוא אינו מתבסס על ההלכה. הסיפור שלו מתבסס על השימוש באותו הביטוי בהקשרים שונים. המשמעות ההגיונית נשמעת זהה בשתי הדוגמאות, אך למעשה המשמעות שונה בשתי הדוגמאות. בכל דוגמא המטאפורה של אלוהים היא אחרת. ההלכה מבחינה בין האלוהים המספק את צרכינו, "הטוב והמיטיב" ובין האלוהים השופט – "דיין אמת". אלו שתי מטאפורות שונות, שתי דרכים שונות לראיית האלוהים. ברור שהראייה הראשונה מסננת את השניה.   המשנה למעשה אומרת לנו שאל לנו להישען על מטאפורה אחת בלבד! הניסיון הוא דבר מורכב. אנו זקוקים לברכות רבות. אמנם אנו מהללים את אותו האלוהים, אולם תפיסתנו את האלוהים שונה במצבים שונים ולכן אנו זקוקים לברכות שונות. עלינו לתת את הדעת לעובדה זאת. סגידה היא מחשבה שמפגש עם תכונות שונות של אלוהים משמעותה אלוהים אחר לכל תכונה. לייבוביץ מתייחס להיבט של ראיית המציאות של האישה. היא התכוונה להערצה  בברכתה, על פי עיקרון המשנה שהברכה אותה אמרה התאימה רק למצב אחד בלבד.  אולם העובדה שיש ברכות רבות מעידה שאין אנו חייבים להתייחס לחוויה של חמלה באותו אופן שבו מתייחסים לחוויה של יסורים, אלימות או ענישה. עלינו להתייחס באופן שונה לכל חוויה.

הכותבים המודרניים מציינים שהכתובים הקדושים מודעים גם לאופן שבו אלוהים תופש את האלימות וגם לאופן שבו הכתובים ניסו להתמודד עם תפישה זו תוך שהם שומרים על הקשר עם אלוהים. אכן, שמירה על מערכת היחסים עם אלוהים היא הבעיה הגדולה ביותר.

בסיפור שלי על מלחמת יום כיפור, לא רק שהמטאפורה מבטאת את ראיית המציאות, אלא שהיא גם מעצבת את האופן שבו חברי ואני ראינו את המציאות, את חציית התעלה. במקרה האישי שלי, אני רואה בעיני רוחי תמונה מוחשית כשאני שומע או אומר את המילים הקשורות למטאפורה על ההצלה. אותה מטאפורה, בשילוב עם תמונת המציאות שהיא מעלה במוחי, עדיין פועלת בכל פעם שאני נזכר באותה חוויה. בכל פעם שכזו אני מאשר מחדש את הוקרת תודתי לחיים. אותו אירוע היה אמיתי והוא עדיין חלק מן המציאות שלי.

xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx

עד כה דנתי באירוע בלתי שיגרתי. מלחמה אינה אירוע יומיומי, ובמלחמה הרי אירוע חציית התעלה נחשב לאירוע לא שיגרתי. על-ידי בחינה של מספר תפילות וברכות נדון מעתה בדוגמאות של מצבים דתיים יומיומיים בהם יש שימוש במטאפורות וכיצד הן מביעות ומעצבות את המציאות. נבחן מקרוב את הבסיס המטאפורי של התפילות הנדונות.

המטאפורה של אלוהים המחזיר נשמה אל תוך גוף מת שנמצא בהקשר של תפילת "אשר יצר" [סידור תפילה] מדמה תפילת הודיה על קיומם של פתחים, כלי קיבול, באברי הגוף. אם ייפתח או ייסגר אחד מכלי הקיבול, לא נוכל לעמוד בפני האלוהים. הפעילות השגרתית של הגוף נחשבת רגילה אולם היא למעשה אחד הדברים הייחודיים שאליו מכוונת המטאפורה. המטאפורה של האלוהים השומר על חיינו יום יום בתפילה "אלוהי נשמה" מבהירה שפעילויות הגוף החי הן פשוט נס. השאלה המדעית, לדוגמא, באשר להיצרות העורקים, אינה רלוונטית. באופן תיאורטי, ניתן ליצר מכשיר שיבדוק וישמור על העורקים מפני היצרות, יהפוך את הבלתי ידוע לידוע, וכך יהפוך את "נס הגוף החי" למשהו שהוא פחות מנס. אולם הבנת הפעילות אינה סותרת את ההערצה למורכבות התופעה. גם אם היה לנו מכשיר שהיה יודע כיצד למנוע את היצרות העורקים, אותו ידע לא היה ממעיט את הפליאה לנוכח העובדה שהגוף האנושי חי. האם איננו ממשיכים להתפעל מפעילות הגוף הסבוכה והמורכבת גם כשאנו יודעים בדיוק כיצד הדברים פועלים? המטאפורה מבטאת את תפיסת המציאות הכוללת את ההתפעלות והפליאה.

יהודי מודרני יכול לחבר תפילה בדומה ל"אשר יצר" שמביעה התפעלות מתפקודי גוף האדם ואישיותו. ניתן להביע תדהמה על כל מגוון החוויות והמרכיבים הטבעיים הנאספים ביחד כדי לבנות אישיות מגובשת ומגוונת. בעת מחלה (סרטן או התקף לב) או בעת צער על אובדן מישהו, משהו בנו נפגם ואיננו יכולים לעמוד בפני האלוהים כפי שהיינו. אולם אנחנו עדיין מי שהיינו, אותה ישות, לא מישהו אחר. אולי יוכל האלוהים לסייע לנו להיות אישיות טובה יותר.

אם נבחן את היצירה הרבנית "ברכות" נמצא שרבות מהברכות מבוססות על מטאפורות המעצבות את המציאות עבור האדם שאומר אותן. לדוגמא, נבחן את ברכת  'המוציא' לאור המדרש של בן זומא  [תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח עמוד א] נראה שאפשר להבין אותה כמטאפורה המבטאת את המציאות של תהליך הכנת הלחם: חוקי הטבע, זמן, גשם, אדמה, ושיתוף פעולה בין אנשים שונים המבצעים פעולות שונות. המציאות המתוארת משתמשת בלחם ככלי למודעות והבנת השיתוף שבין האלוהים ובין האדם, ושיתוף הפעולה בתוך המרשתת.

כשרואים התקהלות של יהודים נוהגים לומר את ברכת חכם הרזים [תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח עמוד א]. הנימוק התיאולוגי לברכה, על-פי התלמוד, הוא שלכל בני האדם מחשבות שונות ופנים שונות. בעזרת המציאות של הרבים אנו מודעים לגדולתו של אלוהים. למרות שכל אחד הוא בצלם האדם הראשון, כל אדם שונה מחברו. [משנה מסכת סנהדרין פרק ד משנה ה]. מציאות זו היא שמאפשרת את התורה שבעל-פה. המציאות היא חלק מבריאת בני האדם והתורה על-ידי אלוהים, באופן שהשיתוף האנושי ביצירת התורה נתפס כחלק מן המציאות של התורה. מטאפורה  ידועה נוספת מתארת חלק זה של המציאות על-ידי שילוב של אינטליגנציה וחוכמה כאחת ממתנות אלוהים לאדם, ביחד עם מתנה נוספת – התורה. על-ידי שילוב כל אלה במטאפורה אנו למדים שאלוהים מצפה לשיתוף אנושי ומאפשר שיתוף שכזה ביצירת תורה. המטאפורה היא הבסיס למשל הידוע על החיטה והפשתן שהעבד החכם הופך ללחם ולמפה. [אליהו זוטא (איש שלום) פרשה ב].

דוגמה נוספת היא אולי הברכה בעת הקמת ישוב חדש בארץ ישראל, בָּרוּךְ מַצִּיב גְּבוּל אַלְמנה [סידור תפילה]. ברכה זו אינה רק מטאפורה, היא גם מעורפלת משהו. מי היא האלמנה, האדמה? האנשים? מי הוא ה'מציב', אלוהים או אולי הישראלים שבנו את הישוב? מציאות של שותפות בין האדם והאלוהים, שהיא המבנה של המציאות שניכרת ונוכחת בברכות שנזכרו לעיל, נוכחת גם בברכה זאת. היא אכן המציאות המונחת בבסיס מרבית הברכות כאשר אנחנו רואים אותן כמטאפורות שתפקידן הוא לאפשר לנו לתאר את האופן שבו אנו רואים את המציאות.

xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx

ההתבטאות הדתית הקשורה לאלוהים היא מטבעה מטאפורית. לעיתים, מטאפורה אחת  מתמזגת עם מאטפורות 'נספחות' וביחד הן יוצרות 'מודל'(Sallie McFague, Philadelphia, Fortress, 1982) . 'מודל', על-פי McFague, הוא מטאפורה שהתקבלה ברבים והפכה לדרך חשובה בהבניית חוויות. ה'מודל' הוא מטבעו מורכב ועשיר במטאפורות תומכות. 'מודלים' רבים כאלה נמצא בתנ"ך. לדוגמא, אחת המטאפורות העיקריות בתנ"ך היא זו המתארת את הקשר שבין ישראל ואלוהים כקשרי נישואין.

בתקופת התנ"ך נחשבו הנישואין כנותנים לבעל שליטה ובעלות על האישה. נאמנות ודבקות בקשר נדרשו מהאישה בלבד היות ולגבר מותר היה לשאת נשים רבות. בעייתיות המטאפורה של הנישואין התנכיים נדונים בספרה של נעמי גרץ Silence is Deadly: Judaism Confronts Wifebeating, (Jason Aronson, 1998). גרץ מפנה את תשומת הלב  ליחסי הגומלין הקיימים בין המטאפורה ובין ההלכה (ראה בעיקר פרקים 2,3,4). גרץ מראה כיצד המטאפורה בונה את תפיסת המציאות של הרבנים, במקרה זה, הקובעים הילכות הלכה. המטאפורה מונחת ביסוד קביעת החוקים המרכיבים (המכוננים) את המציאות. גרץ מסבירה כיצד התיאורים של אלוהים שמעניש ומכה את 'אשתו' ישראל יכולים להצדיק את זכותו של הבעל להכות את אשתו כחלק ממציאות נורמלית [שמות רבה (וילנא) פרשת משפטים פרשה לא, י; במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ב:טז].

המטאפורה התנכית הקלאסית אינה מאפשרת לנו לתאר באופן אוטומטי את המציאות של היום. כדברי ניל גילמן, המטאפורה "נשברה". (cf. Sacred Fragments, pp. 79-108, cf. particularly p. 83, and p. 88 ff. on Midrash).  . היום אנו רואים בנישואין שותפות ואחריות הדדית. ביכולתנו לנצל את תהליך המדרש כדי ליצור גרסאות חדשות של מטאפורות  שישקפו את המציאות החדשה. נוכל גם למצוא מדרש קיים שיהלום יותר את גישתנו כשאנו באים לדון במטאפורה התנכית על הנישואין. המדרש אמנם אינו 'משנה' את המשמעות הפשוטה של המטאפורה התנכית, אך הוא מאפשר הבהרת המשמעות בדרכים מסוימות כך שניתן 'לראות' את המשמעות הפשוטה לאור המדרש. באמצעות המדרש הופכת המטאפורה התנכית למטאפורה 'חדשה'. כך יכולה המטאפורה ה'חדשה' להיות הבסיס לחוקים הלכתיים 'חדשים' שמכוננים 'מציאות חדשה'.

מדרש המתאר את המטאפורה של גבר ואשה באורח שונה מדגיש את העובדה שהם תורמים אחד לשני ובכך משלימים איש את רעייתו. זוהי השקפת 'הנישואין המושלמים'. על-פי גישה זו אין מעמדות ואין כנועים, אין שולטים ונשלטים. עם זאת קיימת חלוקת תפקידים שאין בה אי-שוויון. הגישה ליחסי גבר ואישה במטאפורה זו שונה לחלוטין מהגישה שבונה המטאפורה התנכית. המטאפורה התנכית מבוססת על אי-שוויון הכוחות שבין אדם לאלוהים. המדרש [דברים רבה (וילנא) פרשת עקב פרשה ג סימן ז] מציג מטאפורה שבה מתוקנת חלוקת הכוחות.

"הסבר נוסף:  ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אר"ש בן חלפתא למה"ד למלך שנשא למטרונה והכניסה לו שנים אריסין אף המלך זקף לה כנגדן שני אריסין איבדה מטרונה את שלה אף המלך נטל את שלו, לאחר ימים עמדה וכשרה את עצמה והביאה אותן שני אריסין אף המלך הביא את שלו, אמר המלך אלו ואלו יעשו עטרה ויתנו בראשה של מטרונה, כך אתה מוצא אברהם נתן לבניו שני אריסין שנא' (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו אף הקדוש ברוך הוא זקף להן כנגדם שני אריסין חסד ורחמים שנאמר ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד ואו' ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וגו' אבדו ישראל את שלהם שנא' (עמוס ו) הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה אף הקדוש ברוך הוא נטל את שלו שנא' (ירמיה טז) כי אספתי את שלומי וגו' את החסד ואת הרחמים, עמדו ישראל וכישרו את עצמן והביאו אותן שני אריסין מנין שכך כתיב (ישעיה א) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, אף הקדוש ברוך הוא הביא את שלו מנין שכך כתיב (שם /ישעיהו/ נד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וגו' וכיון שיביאו ישראל את שלהן והקב"ה נותן את שלו אומר הקדוש ברוך הוא אלו ואלו יעשו עטרה וינתנו בראשם של ישראל שנא' (הושע ב) וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה וידעת את ה' (הושע ב 21).

תמונת היחסים במדרש היא זו של יחסי גומלין והדדיות. גם בני האדם וגם האלוהים תורמים את חלקם לנישואין. התכונות האנושיות הן "צדק" ו"משפט" והתכונות האלוהיות הן "חסד" ו"רחמים". השימוש במונחים אלה מכביד על הבהרת כוונתם בהקשר שלפנינו. המדרש משתמש בביטוי "ברית" כשכוונתו כאן היא ל"רחמים". המיוחד הוא ששני הצדדים תורמים תכונות חיוניות כדי שהנישואין יצליחו. אם מתעוררות בעיות ביחסים, הרי זה מפני שאחד הצדדים, או שניהם, אינם נאמנים לתכונות אותן הביאו לנישואין, "אבדו את שלהם" בלשון המדרש. אך ורק אם יהיו נאמנים לעצמם, נאמנים למה שהביאו לנישואין, יוכלו להמשיך ולקיים את היחסים שהיו כה משביעי רצון.

אם צד אחד מאבד את תכונותיו, יש לכך השפעה על הצד השני. אין כוח מוחלט שיכול להכריח את הצד השני לקבל את השינוי. על כל צד לשמור על התכונות שהביא עמו כדי לשמר את בריאותו ואת בריאות הקשר שביניהם. הכתר, שהוא הביטוי החומרי ליחסי "נישואין אידיאליים" מכיל את כל התכונות. אם נפעל באופן שבו תפיסת המציאות תכלול את כל התכונות, הרי שניצור מציאות שתאפשר לכל אחד להבחין בנוכחותו של אלוהים.

לאור כל זאת, הרי שהתיאור בספר בראשית על היות האדם ואשתו לבשר אחד הוא יוצא מן הכלל. כנראה שזהו הבסיס  לתפיסת "הנישואין האידיאליים", המתארת תאור עדכני של הרמוניה ושוויון בין המינים. המטאפורות הקלאסיות על נישואין בתנ"ך אינן עוד הדרך היחידה בה עלינו לראות מה הם נישואין אמיתיים או אפילו הלכתיים. המטאפורה על הנישואין שמתארת את יחסינו עם אלוהים נשארת בעינה. זו אינה הדרך היחידה בה מטאפורה מתארת יחסים.  אולם הנישואין עדיין נתפשים, גם בימינו, כצורה הנפוצה ביותר של יחסים "מקודשים" או "קבועים", ולכן הם משמשים לתיאור היחסים עם אלוהים.

ככל שמשתנה השקפתנו לגבי מהות נישואין אמיתיים, כך צריכה המטאפורה המתארת נישואין להשתנות. המטאפורה הישנה אינה מבטאת עוד את עמדתנו החדשה ביחס לנישואין. כאשר משתנה תפיסת המציאות על ההלכה להשתנות גם כן, כדי להתמודד עם השינויים. זהו ההליך הנורמלי בהתפתחות ההלכתית.  כך היו הדברים בעבר. מדרש עקב מראה לנו שכאשר השתנו הציפיות מנישואין, השתנו גם המטאפורות שמתייחסות לנישואין.

xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx

בספר שמות פרקים לג ו-לד אנו קוראים על משה שמתחנן לאלוהים שיחוס על ישראל על שדחו אותו ועשו את עגל הזהב. רחמי אלוהים גוברים על רצונו להעניש. ייתכן שאותו שינוי במצב הרוח, אותו המעבר מקשיחות ושיפוט לרגש ולמחילה, הוא זה שמבלבל את משה באשר לטבעו של אלוהים. הוא רוצה שאלוהים יגלה לו, אחת ולתמיד, מהו טבעו האמיתי.  וַיֹּאמַר:  הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ.  יט וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה, לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם.  כ וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי.  כא וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר.  כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי.  כג וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. [שמות פרק לג]

המילה פנים מעידה על אספקטים רבים ורבגוניים, פתוחים וגלויים. בתפישת המציאות שלנו האלוהים הוא דמות מורכבת מדי ואינה יכולה להיתפש על-ידי מטאפורה אחת בלבד. איננו יכולים לתפוש חזיתית את האלוהים, בשל מורכבותו. המילה "עוגן" משמעותה תפישה שאינה פרונטאלית אלא תפישה עקיפה, עגולה, בלתי ישירה. משה רוצה לדעת מיד ובאורח ישיר מהם כל ההיבטים  של דמות אלוהים, אך הוא למד שיוכל "לראות" את אלוהים רק בעקיפין. אמנם משה רצה לראות רק את ההיבט הרחום של אלוהים, אולם גם היבט זה בלבד הוא מורכב מדי מכדי לראותו חזיתית בשלמותו.

בפיסקה שלעיל אני רואה מודל מטאפורי נוסף. הוא נובע מהרצון לדעת את הבלתי ידוע. הוא כולל את השאיפה לראות את תכונות החמלה של אלוהים, ולוודא שאכן יש רחמים וחמלה בעולם. אולם אנו נמצאים "בנקרת הצור", ומשם איננו יכולים לראות אותו אלא רק להבחין באחוריו לאחר שחלף על פנינו. העובדה שאנו מסתתרים בנקרת הסלע היא שמונעת מאיתנו את ראיית מידת הרחמים בעולם. אפשר לתפוש את המציאות כמצב בו אנו בנקרת הסלע, מוקפים בקירות אטומים, ללא כל אפשרות של מגע עם הזולת, אך החמלה והאהבה חודרים איכשהו מבעד לקירות האבן.

הפעולות לאהוב ולהיות נאהב קשורות שתיהן בתפיסת האחר. המטאפורה יכולה לבטא את שני המצבים האלה הנתפשים על-ידינו. זו המציאות של אלוהים. למרות שהיא אינה מוציאה אותנו מתוך הנקרה, היא מאפשרת לנו לראות את עקבות אהבתו, ובכך מאפשרת לנו להבחין בקלות רבה יותר באהבתנו לאחרים. רעיון זה בא לידי ביטוי על-ידי השוואת שתי תפילות: "ברכת אהבה" הברכה בה אנו מודים לאלוהים על שהוא אוהב אותנו, והפיסקה הראשונה של קריאת 'שמע' שבה אנו מאשרים את שאיפתנו 'לאהוב' את אלוהים. בתפישתנו אנו מקבלים את אהבת אלוהים ואנו שואפים להשיב לו אהבה. הרעיון שאלוהים הוא הכוח שמאפשר לנו לתפוש את האחר באמצעות האהבה, כפי שאלוהים עושה זאת, הוא לדעתי רעיון מרכזי ביהדות. על המטאפורות וההלכה להתמקד בכיוון זה.

הערפול שבפסוק " בְּנִקְרַת הַצּוּר " הוא גלוי לעין. אולם, התודעה של ראיית רק אספקט אחד של המציאות של אלוהים למרות המיקום המבודד והמוצנע, גם היא גלויה לעין. דבר אלוהים " הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי" מצביע על כך שהוא מזמין את משה למצוא מקלט. המקרה מראה לנו שאלוהים הוא מציאות אובייקטיבית, שאינה קשורה במחשבה האנושית. ייתכן שנדמה לנו שהמחשבה האנושית היא מבודדת ומסוגרת, אך אף-על-פי-כן יש נוכחות שנתפשת על ידה כמעבר למחשבה, דהיינות מחוצה לה. האירועים קורים ברמה שונה מרמת המטאפורה. ייתכן שהמטאפורה היא האופן שבו אנו מתארים את האירועים לאחר שקרו, אולם האירועים אכן קרו. תיאור אירועים בלשון מטאפורית אינו בהכרח סטייה מן המציאות. תיאור שכזה מצביע על חוסר היכולת של הדרך המילולית לבטא אספקטים שונים של המציאות כפי שאנו תופשים אותה.

xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx

הדרך היחידה לבטא תפישת מציאות דתית היא באמצעות לשון מטאפורית, לשון הבנויה טלאים טלאים, תוך שימוש במטאפורות שונות במצבים שונים. עלינו להיות ערים לדברים שנדחו, כדי לא להיות דוגמאטיים. המודעות לאופן שבו המטאפורה מתארת את המציאות תאפשר לנו להיות גמישים וסובלניים יותר, כל עוד נימנע מתפיסת המטאפורה באופן מילולי ודוגמאטי.

לא נותרה לנו ברירה אלא להשתמש בלשון מטאפורית כדי לתאר אירועים יוצאים מגדר הרגיל שקורים לנו. חוויות של לידה, מוות, להיות נאהב, מזל טוב, טרגדיה, התאהבות, כל אלה אינם אירועים שבשגרה, ולכן מקובל לציין אותם בטקסים דתיים. אולם עלינו לקבל את העובדה שכאשר אנו נעזרים במטאפורות כדי לתאר אירועים אלה, אנו אמנם מאירים אותם, אך באותו הזמן גם מעוותים אותם. אנו נדרשים למטאפורות חדשות כדי להתייחס לדברים שנדחו וכדי להימנע מדוגמאטיזם שהוא למעשה השימוש בביטוי מטאפורי כלשונו, כמו למשל, "אלוהים האב", או מטאפורות של נישואין, כפי שצוין לעיל. כך נוכל לתאר את ראיית המציאות שלנו באופן דתי שיהיה רלוונטי גם לאיש ולאישה המודרניים וגם ייתן ביטוי לתפישת המציאות של החוויה העדכנית שלהם.

בעוד שהלשון הדתית היא בעיקרה מטאפורית, היא אינה כולה כזאת. כשמדברים על עולם בו קיימת תפישת אלוהים, זוהי לשון מטאפורית. אולם ניתן לדבר בלשון זאת אך ורק מפני שמציאות שכזו יכולה להיות נתפשת ומובנת. השימוש בביטוי מטאפורי אין משמעו מציאות 'פחות' אמיתית. שפה דתית היא ייחודית. רק השפה הזאת מסוגלת לתאר כראוי את החיים המיוחדים המעוצבים על-ידה.

הניסיון של היהדות ליצור הלכה, מערכת פעולות ה'מציגה' את תפישת אלוהים בעולם, מבוססת על קבלת התיאור המטאפורי של העולם שמבטא את המציאות של אלוהים. אולם צעד זה הוא אינטר-אקטיבי, בדיוק כשם שהמטאפורה היא אינטר-אקטיבית. ההלכה עוסקת במונחים מוחשיים המבוססים על לשון מטאפורית המבטאים ומשקפים את המציאות של העולם. ביצוע ההלכות מחזק את המטאפורות. השימוש במטאפורות ובמערכת הצמודה להן מעצב עבור המשתתפים את המציאות בה יפעלו.  המילים בהן ישתמשו כדי לתאר את פעולותיהם יבטאו את המציאות הנתפשת על-ידם כמציאות הגיונית.

נשווה למשל, שתי גישות לנושא החינוך המוקדם של הילד היהודי. על-פי הגישה המסורתית, בעת למידת החלק 'ההיסטורי' שבתורה, למשל חוקי הכוהנים והקורבנות בספר ויקרא, התלמיד למעשה לומד מטאפורה שמעצבת עבורו מציאות. המילים עצמן בספר ויקרא אינן מבטאות דבר הקשור בחוויות אמיתיות בעולמו של התלמיד, למרות שהמילים הן מילים אמיתיות כגון, שור, שחיטת כבש, וכו'. המציאות שהשפה מבטאת היא של טקס דתי, פולחן, כוהנים, חטא, הודיה,  וכו', והיא מוגדרת במונחים משפטיים מוחשיים. נדמה כאילו העולם כולו פועל באופן מכני מוחשי פשוט, ואלוהים תמיד נמצא שם בשבילנו.

תלמידים המתחילים את הלימודים בספר בראשית, פוגשים תיאור מציאות שונה בתכלית מזה של הגישה המסורתית. תלמידים אלו פוגשים עולם מסודר. מציאות האלוהים היא בחוקי הטבע. גם כאן נמצא מטאפורות בסיסיות כגון יחסי משפחה, שבהם אלוהים מתפקד כמפעיל את רגשותיהם של אנשים ומשפיע עליהם בצורה מתוחכמת. הוא גם שומר ומגן על דמויות נבחרות החביבות עליו. נוכחותו של אלוהים קיימת גם כאן, אולם כאן הוא נמצא כמי שעוסק ביצירת יחסים במשפחה או עם זרים, או כמי שניחן במבט-על המשגיח על אירועים היסטוריים.

xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx

לסיכום, השפה הדתית היא אמצעי בו אנו מבטאים את המציאות הדתית. זוהי שפה מטאפורית בעיקרה. חשוב מאוד להיות מודעים לעובדה שאנו משתמשים במטאפורות כאשר אנו מבטאים מציאות במונחים דתיים. משמעות הדבר היא שעלינו להיות מודעים למציאות המתוארת, כמו גם להיות מודעים למציאות שממנה עשויה מטאפורה מסוימת להתעלם. השפה הדתית מבוססת בעיקרה על המדרש, שיטה של קריאה והתייחסות לטקסט. השפה היהודית הדתית מבוססת על קריאה 'מדרשית' של התנ"ך, ובצמוד לה על המחשת הקריאה על-ידי קוד התנהגות הידוע בשם 'הלכה'. התנ"ך הוא תמיד בעל משמעות עבור המדרש (ראה מאמר(Martin Warner, “Language, Interpretation and Worship”, pp. 91 ff. in Martin Warner, ed. Religion and Philosophy, Cambridge). המציאות  והשפה שבה מתארים את תפישת המציאות בתנ"ך משולבות זו בזו ולא ניתן להפרידן. כך גם השפה הדתית. זוהי השפה היחידה שבה אפשר לתאר את המציאות הדתית. לא ניתן לבטא את המציאות הדתית או לתאר אותה או לחשוב עליה מבלי להשתמש בשפה הדתית. השפה הדתית היא בעיקרה מטאפורית, ולכן במידה מסוימת המציאות הדתית נתפשת ומובנת במושגים מטאפוריים. בספרות היהודית נמצא מטאפורות רבות, אולם אם נרצה מערכת דתית עקבית, עלינו לבחור את אלו שיבטאו את הדרך למציאות שבה אנו מאמינים. אחרי ככלות הכל, הדת מכילה מרכיב חשוב השואף ליישם את מה שאנו תופשים כאידיאלים לפיהם נרצה לחיות, על-פי בקשת אלוהים.

[מאמר זה פורסם באנגלית:

[“Metaphors for God”, Conservative Judaism, Vol. LI, no. 2, Winter 1999, p. 69-80