מגבעה לגבעה: אלימות, אמונה ולכידות החברה

הרב מיכאל גרץ

מלחמת אזרחים, דהיינו התפוררות לכידות החברה עד כדי מלחמה בין חברים באותה חברה, נחשבת לאסון הגרוע ביותר שבני אדם מחוללים לעצמם. אנו על סף התדרדרות למצב זה בחברה היהודית שבמדינת ישראל. תפקיד מרכזי של שלטון הוא למנוע מצב זה על ידי נקיטת צעדים למגר את האלימות לפני שהיא פורצת ומזיקה, ולפעמים פירוש הדבר הוא שימוש בכוח של השלטון נגד קבוצות בתוך החברה. דבר זה איננו אף פעם קל או פשוט, אבל חוסר מעשה או תגובה רפה לאלימות גוררים אסון יותר גדול.

הגורם, או אחד הגורמים, שמארגנים ומפעילים אלימות היום נקרא "נערי הגבעות". ותחושתי המחרידה היא היקש למעשה אלימות נוסף בישראל שגרם למלחמת אזרחים ממש והוא מעשה "פילגש בגבעה". בספר שופטים פרק י"ט והלאה מסופר על מקרה מזעזע שבו אדם ופילגשו – אף על פי שהתקבלו כאורחים אצל תושב גבעה, מושב בשבט בנימין – בכל זאת בני בליעל מהמקום הוציאו את האישה ואנסו אותה עד מוות. האיש של הפילגש רתח מכעס ובתגובה למעשה הריגתה חתך אותה ל12 נתחים ושלח אותם לשבטי ישראל. הזעזוע מן המקרה, הדומה לסיפור סדום, אלא שהתרחש בתוך מושב ישראלי, הביא את השבטים להגיב ולהחליט להעניש את שבט בנימין, בצורת מלחמה נגדו. "גבעה" הוא אמנם כינוי למקום מסויים, אך הצורה הפיזית מרמזת על יוהרה, אולי אפילו התנשאות המאפשרת התנהגות שטופת זימה במסווה חסידי ומתחסד, נטולת כל מוסר ואחריות. גישה זאת, אותה אכנה "התנהגות גבעתית", מצדיקה כביכול אלימות ושבירת חוק בלי חשבון. כך היה סיפור הזוועה של 'פלגש בגבעה', אשר גרם למלחמת אזרחים נגד שבט בנימין ולמותם של רבבות בישראל. לדאבוני אני חש, כי אותן הגישות קיימות היום בנערי הגבעות ודומיהם.

כמו בסיפור בספר שופטים, אף היום, התערבות של העם הכרחית כדי לתקן עוולות והתנהגות אלימה שפורעת חוק בחברה. אי אפשר תמיד להשען על טיפולו של השלטון, או לפחות צריכים תמיכה ואולי אפילו יוזמה מהעם כדי לעורר את השלטון לפעול. כשם שרבבות הפגינו לשינוי חברתי בתחום הכלכלה בקיץ שעבר, וכשם שבעבר הפגינו להקמת וועדות ממלכתיות, גם במקרה הזה אנו חייבים ליטול אחריות יחד עם פעולה בתוך הציבור, ובייחוד כשמדובר בדברים קשים יותר לציבור כיון שהנזק איננו ניכר מיד. לאנשים נמאס מן הקיצוניות האלימה הפושה בקרב המתיישבים, מן הקיצוניות העולה מן היחס לנשים בסקטור החרדי, מן הכפייה הדתית בכל הסקטורים של החיים, אלא שכל אלה אינם כואבים מספיק. אולי תמים מצדי לצפות לתגובה של הפגנה ציבורית בתחום זה. אבל אני עדיין פונה לציבור.

השאלה איננה האם היהדות היא גזענית ביסודה, אלא: "האם אני רוצה שהיהדות תהיה גזענית?" השאלה איננה האם מותר להכות חיילים ולעשות מעשי חבלה אלימים כדי להרחיב גבולות ישראל, אלא "האם אני רוצה שאידיאולוגיה תגרום לפגיעה בצה"ל?" השאלה איננה האם הדמוקרטיה מנוגדת ליהדות, אלא "האם אני רוצה שדמוקרטיה תהיה מנוגדת ליהדות"? השאלה איננה האם הדמוקרטיה הישראלית מתפוררת, אלא: "האם אני רוצה שהדמוקרטיה הישראלית, דהיינו הזכויות שלי כאדם חופשי לפני החוק, יתפוררו?"

מה טעם לכך שכל אחד רשאי לבחור את היהדות שהוא רוצה? האמת לאמיתה נאמרה על ידי מורי וחברי הרב פרופ' פנחס פלאי ז"ל: "אין היהדות אומרת משהו על כל נושא שהוא. יש יהודים רבים שאומרים דברים רבים, מגוונים ואף סותרים על כל דבר בעולם בשם היהדות." היהדות נמצאת במקורות ישראל, במקרא, מדרש, משנה, תלמוד קבלה ופילוסופיה וכל השאר. שם אנו מגלים שהרב פלאי צדק לגמרי. ולא רק זה אלא המקורות האלו טרחו לשמור את כל הדעות המגוונות ואף הסותרות עבורנו כמורשה מדור לדור.

חז"ל כבר הבחינו בבעייתיות של עובדה זו ואמרו: בעלי אספות – אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד – אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב (שמות כ') וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין. [תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד ב].

הלקח ברור: על כל אחת ואחד מוטלת האחריות ללמוד את קשת הדעות ולפתח לב מבין ורגיש שיחליט איזו מן הדעות תהיה היהדות עבורו. יש פה תובנה עמוקה, שרק מי שלמד את כל הדעות יש לו הזכות המוסרית לומר "פסיקתי והבנתי את היהדות היא כך וכך". בקיצור כל אחד יכול לדבר בשם היהדות, בתנאי שלמד קשת דעות הקיימות ונוקט עמדה מנומקת מתוך הלימוד יחד עם לב מבין ושומע. אין תחליף ל"לב מבין" ושומע. כי הלב בניגוד לשכל מדריך אותנו תמיד לדרך החמלה, הרחמים, הסובלנות וההטבה.

כאשר נבין זאת, וכל אחד ישאל את עצמו את השאלות הנכונות, אז אולי נבין הצורך בהקמת גוף ציבורי רחב אשר יפגין את רצונו של העם נגד התנהגות "גבעתית". אמנם גם התנהגות זאת מצויה בתוך היהדות, אבל אי אפשר להתמודד עמה כל עוד הצבור הרחב אינו יודע לענות. אחריות לגורל החברה שלנו אי אפשר להשאיר לשיחות סלון. הגיע הזמן לקום מן הכורסאות, ללמוד ולפתח עמדה ודעה לגבי היהדות שאני מאמין בה, שאני נוהג לפיה, שפסיקתה היא המנחה לי את הדרך בחיים, ורק אז נוכל לדרוש אחריות מן השלטון בעניינים אלו אם הצעות ממשיות בפינו.

כן דבר כזה יוביל כנראה לזמנים קשים, להתקטטיות אלימות עם נערי הגבעות ואף עם אנשים חרדים, כי הקיום שלהם תלוי בתמיכה השלטונית שהם מקבלים עבור השתתפותם במערכת הפוליטית, אבל היא נשענת לא פחות על התמיכה הסמויה והלא מחושבת כלל של רוב הציבור שמתנגד למעשיהם אבל ממשיך לחנוף להם. "תג מחיר" אמנם. איזה מחיר צפוי אם הציבור לא למד ולא לוקח לידים את מהות ואופי היהדות הציבורית של מדינת היהודים? מחיר כזה מבהיל אותי ואוי לנו אם נצטרך לשלם אותו. המחיר בידינו והעתיד בידינו.

אני מציע כמה דרכים מעשיות לשנות המצב הקיים בין אזרחי המדינה היהודים. דבר ראשון לפתוח אתר או בלוג ללימוד וליבון היהדות לצבור הרחב. שם השיחה תהיה פתוחה, יהיו מורים אבל התלמידים יהיו ביניהם. אני אפילו שואל את עצמי למה שלא נחפש דרך להעניק תואר רב למי שמתמחה בלימודים אלו ורוצה לשמש כרב בצבור הישראלי. חוסר מנהיגות דתית, ובינתיים ציבור הפועל ממניעים ומתפישת העולם והיהדות שמשורטט פה, הם שורש הבעיה. מנהיגות ראויה יכולה לבוא מקהל האזרחים היהודים בישראל שרואים חשיבות בהתייחסות ובפעילות בתוך ולמען שינוי חברתי זה.