הגות

הרב מיכאל גרץ

קיים תיאוריה חדשה במדעי החברה הנקראת "תיאורית ניהול אימה" באנגלית “terror management theory”. זאת גישה בין-תחומית של כמעט כל מדעי החברה והפסיכולוגיה, וקיימים מחקרים מעניינים לאמת ולהסביר את קיומה של גורם זה, אפילו להראות שזה גורם מרכזי בתרבויות האנושיות ובעיצוב ויצירת האישיות של הפרט, תמיד ביחס אל התרבות הכוללת.  מתוך ההנחה שיש השפעה מכרעת של תרבות מסויימת על האישויות והפעולות של אדם ששייך לתרבות זו, התיאוריה מנסה לגלות מהם הכוחות שמטפחות נאמנות של הפרט לתרבות המיוחדת שלו. בין העקרונות של גישה זו:

א.    לכל תרבות קיימות תפישות של המציאות שאנו חיים בתוכה שמשרתות תפקיד נחוץ ביותר לתווך בין הפחדים של הפרט בקשר לתחושות ברורות שלו על הפגיעות שלו ועל סופיותו במוות ובין הערך של החיים שלו בכל רגע נתון. תפישות אלו מיועדות להיות מחסום תרבותי לאימה בשל הפגיעות והסופנוית של כל אדם.

ב.     המחסום, דהיינו ההגנה מן האימה, קיים רק בתנאי שהפרט מפתח ומתחנך לרמה של ערך וערך עצמי במונחים של ההקשר של התרבות המסויימת, כי התרבות מעניקה את הגנת המחסום רק למי שמגיע לרמת הסף בהקשר של הערכים של אותה תרבות.

ג.      תרבויות מעניקות ההגנה בשתי דרכים, ראשון דרך תפישות של העולם כמקום צודק, ושנית התרבות מבטיחה נוחיות אמיתית וסימבולית לאלו שמגיעים לרמת הסף הערכי: נצחיות אמיתית דרך תפישות דתיות, ונצחיות סימבולית דרך תרומות קבועות לתרבות שמנצחת את המוות. המחסום התרבותי לאימה נבנה משני יסודות: אמונה באמיתות של השקפת עולם מסוים יחד עם הסטנדרטים וערכים הקשורים בהשקפה זו, ואמונה שהפרט אמנם מקיים את הסטנדרטים והערכים האלו. כל זה מעניק לפרט הקשר שבו הוא מסוגל לחשוב על עצמו כמשתתף בעל ערך בעולם משמעותי, ולכן להתקיים ולפעול בשלוות נפש בפני עובדת סופיותו המוחלטת.

ד.     כתוצאה מכך יש לאנשים מוטיבציה חזקה לטפח נאמנות לתפישות המציאות האלו ולתמוך בתפישות של התרבות שלהם ולהגן עליהם מאיומים שונים.

התרבות זקוקה להגנה מתמדת על ערכיה כי קיימים כל כך הרבה סכנות בעולם, וכוון שאנו חשופים כל הזמן גם לתזכורות על סופינו וגם על גישות אלטרנטיביות לערכים וסטנדרטים של השקפת התרבות שלנו קיים סחפת אפשרית ומתמדת בנאמנות לתרבות שלנו, שאנו תמיד נמצאים בתחושה של חוסר בטחון וצורך לעודד ולחזק אמונתנו כל הזמן. לכן התיאוריה מניחה שאנשים יגיבו בחיוב לאנשים ולמעשים שמחזקים את נאמנותם לתרבות ולהיפך בשלילה לאנשים שמסכנים את נאמנותם לתרבות. השלילה למי שמתנגד או כופר בעקרונות וערכים של התרבות שלנו היא חזקה כי אנשים מעדיפים לא להעלות על דעתם שהערכים שלהם לא לגמרי אמיתיים או נצחיים. הרבה יותר נוח להאמין שהאדם השולל הוא רשע ופועל מתוך רשעות, ולכן יש בכלל הסכמה כללית שצריכים להעניש את הרשעים. [במסגרת התיאוריה נערכה ניסוי מאלף שהוכיח שמי שמודעות לסופו הבטוח עלה במחשבתו יגיב יותר בשלילה למעשים נגד הערכים של התרבות שלו, ובאותו זמן יגיב בשבח יתר או אפילו מופרז למעשים שתמכו או אששו את הערכים של תרבותו.]

אפילו מתוך התאיור המקוצר והסכמטי הזה ברור שאפשר להסביר הרבה תופעות חברתיות על פי תיאוריה זאת. אפילו הרבה סיפורים במקרא מתפרשים היטיב לפי גישה זאת. אבל מהו המנוף של קיום הערכים של התרבות ושל אמת מידה של עקרונות מוסריים? הוי אומר האחריות. אחריות היא לא מילה מקראות, אבל המושג קיים כתשתית לכל התפישה התרבותית של המקרא. אנשים אשמים בגלל חוסר אחריות והם משובחים על נטילת אחריות בלתי מסוייגת. מהי המילה לאחריות במקרא? אולי חובה או מצוה? מה ביניהם? חובה או מצוה מניחה אחריות, אין ספק לאחריות של הפרט לקיים ולעשות, כאשר אחריות הוא מונח שאיננו מקראי, כי המונה מפרט שלב לפני החובה, מצב של זיקה כלפי הדבר הנכון ובתורה, ובנביאים אין אבחנה כזאת. במקרא האדם תמיד מועד, הוי אומר תמיד האדם אחראי, אפילו או אולי במיוחד כשאדם חושב שהכל מאלוהים, אפילו מי שמאמין את זה אינו פטור מאחריותו, ואין הוא יכול להתחמק מאחריותו אפילו על יד סמיכה על אלוהים!!

אולי המונח הוא רצון. צריך להסביר שבמקרא אין רצון במובן של הפילוסופיה שקשור לדבר שרוצים. אלא אפשר לפרש אותו כמילה המבטאת נטלית אחריות על מעשה.

 

ברוח הקודש              הרב מיכאל גרץ

כא שבט תשע"ב   בתוך עמי בתוך ארצי בתוך מדינתי אני יושב, ובא אלי רוח אלוהים בחודש שבט ואני יושב בגליל בקיבוץ חנתון, ואמר: כה תאמר לבית ישראל עד מתי תאמינו בי אמונת שווא וכזב, עד מתי תאמינו בי בעוורון חושים וסכלות הדעת, עד מתי תשירו שירים על הצלת האל את עמו ולחשוב ששירה על הצלה בעבר מבטיח הצלה בעתיד ובכל זמן? עד מתי לא תבינו ש"עולם כמנהגו נוהג" ותפקיד היהודי הוא להתמודד עם עובדה זו ולהפסיק להאמין בהבטחות שווא.

כן, אמר רוח אלוהים, נתתי לכם רשות להגן על החיים שלכם, להגן על הארץ שלכם, אפילו לרצוח כדי להגן, אבל כל זה חייב לשתף פעולה עם מידות אחרות, כדברי נביאים קדומים:

ישעיהו פרק נה

(ו) דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב:

(ז) יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ:

(ח) כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה':

(ט) כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם:

(י) כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל:

(יא) כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו:

(יב) כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף:

(יג) תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ תחת וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַיקֹוָק לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת: ס

ירמיהו פרק ז

(כא) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:

(כב) כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:

(כג) כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם:

(כד) וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים:

(כה) לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִיאִים יוֹם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ:

(כו) וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם הֵרֵעוּ מֵאֲבוֹתָם:

(כז) וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲנוּכָה:

(כח) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהָיו וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר אָבְדָה הָאֱמוּנָה וְנִכְרְתָה מִפִּיהֶם: ס

וילכו בשרירות לבם והקריבו עולה וזבח, ועוד אמרו שדבר זה כן צוה ה' בספר ויקרא. וה' רוצה רק שישמעו בקולו, וניתן לשמוע את הקול ואין אנו שומעים, הקשב הוא לדברים מבחוץ; והשמיעה היא למה שאנשים אומרים ולא מה שה' שתל בלבנו לפני הלידה. ואדם יכול לשלוט על חברו כשהוא אינו מקשיב לקול הפנימי של ה' אלא מקשיב למה שחברו אומר לו, להבטחות כוזבות ולאמונות בלי טוב או חסד או חמלה או רחמים.

יז תשרי תשע"ג [ב' חול המועד סוכות] – ואני בהר כרכום אולי הר חורב מקום מתן תורה לישראל, ובאה אלי רוח הקודש ודברה בי לאמר: "הכחש הכחיש כל מילה, כל אות כל הגה שמבטא שנאה של בני אדם או זלזול במעמדם אך ורק בגלל מוצאם, דתם, מינם או כל דבר שלא קשור באופן ישיר למעשיהם מן המקרא המשנה המדרש התלמוד וכל הכתבים הקדושים של ישראל, הכחש תכחיש אותם, הוקע תוקיע אותם, למדו אותם כדי לקבל שכר, ומהו השכר, נפש טהורה, לב מלא צדקה ומשפט, אמת ואמונה בדרך החיים.

הרם כשופר קולך והוכח תוכיח את כל העמים וכל הדתות ומתריע לפניהם שכל העולם חייב לעסוק בהכחשה זאת כל בני האדם הייבים לעסוק בהוקעה זאת, אין אלוהים בלי פעולה זאת. כל אדם נברא בצלם אלוהים, ומעמדו ככל העולם, ופגיעה בו אפשרית רק על פי מעשיו  ולא על פי שום קנה מידה אחר. כפי שכתבו חז"ל: [אליהו רבה (איש שלום) פרשה י]:  "…מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו…."

כח תשרי תשע"ג – ואני בנגב בשדה בעומר, ומחשבות הר כרכום מהדהדות בי, ורוח הקודש אומרת: לא לפחד מן האנשים, לא להיכנע לאלימות וכוח, לא להירתע מדתות וכמורות למיניהם. כל אדם חייב לשמוע את התוכחה, כל דת ומנהיג חייב להקשיב למילים אפילו אם זה נראה בעיניו ככפירה או שחיתות מידות, האמת עם האלוהים בלבד, ועלינו להקשיב לדברים שרוח הקודש שותלת בתוך לבנו וכליותנו, חסד ורחמים צדקה ומשפט. לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדלות ובנפלאות ממני. הצור תמים פעולו כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עוול, אבל בני אדם אין להם אמונה ויש להם עוול.

להתריע בעמים נגד תשוקתם לשלוט בבני אדם באלימות וכוח, להוקיע מנהיגים דתיים שמטיפים להרג וחרב נגד דתות אחרות ומצדיקות קריאתם לאלימות בפגיעה, כביכול, באלוהים ובתורתו. אין שלום עם אלוהים בלי שלום בין הדתות, אין חיים של בני אדם בלי שלום בין הדתות. אין שלום בין הדתות בלי מאמץ רציני להוקיע ולהכחיש כל ביטוי, כל מילה, כל אות, כל הגה, כל גבה רמה, של שנאה והכחשה של דת אחרת. ואין מאמץ כזה בלי ביקורת חריפה ופעילה בתוך כל דת ודת, מאמץ להוקיע מנהיגים שממשיכים באפליות הישנות, הוצאה מחוץ לתחום של מנהיגים וכתות שמסרבות להתנהל אך ורק על הדרך של אלוהים חיים משכין שלום בעולם.