"למען ציון לא אחשה" [ישעיהו פרק סב, א] הרב מיכאל גרץ

אבני יסוד

"ברוך אתה יְיָ אלוהינו מלך העולם, אשר בראת אדם הראשון בדמותו בצלמו". ברכה זאת מבטאת אבן יסוד אחת של חזון היהדות מיסודו במקרא. כל אדם נברא בצלם ואין מקום לגזענות כלל. נוסח זה נמצא בנוסח ארץ ישראל הקדום בברכות השחר. אותו חזון נמצא בנביא: "הֲל֨וֹא אָ֤ב אֶחָד֙ לְכֻלָּ֔נוּ הֲל֛וֹא אֵ֥ל אֶֽחָ֖ד בְּרָאָ֑נוּ מַדּ֗וּעַ נִבְגַּד֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לְחַלֵּ֖ל בְּרִ֥ית אֲבֹתֵֽינוּ: [מלאכי פרק ב, י]"

"לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ…" [ויקרא פרק יט, יז] פסוק זה מבטא אבן יסוד שניה. הלל הזקן מבסס תמציתה של כל התורה על פסוק זה: "דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך שעושים לך אל תעשה לחברך]- זו היא כל התורה כולה, ואידך [כל השאר] – פירושה הוא, זיל גמור." [תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א]*

קיימים במקורות ישראל מחלוקות על אבני יסוד אלו. יש אומרים שרק יהודים נקראים "אדם"; ויש שמבינים מהמשך הפסוק בויקרא "הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא" שאין האיסור לשנוא גורף לגמרי.

המחלוקת על אבני יסוד אלו התפתחה בתנאים של אובדן עצמאות וריבונות יהודית ובתנאים של גלות בכלל ומאבק להישרדות. בתנאים שלנו במדינה ריבונית וחזקה הגישה השולטת חייבת להיות זו שמתנגדת לגזענות ופוסלת היתר גורף לשנאת חנם.

מהי החלוציות של המפעל הציוני בימינו?

המפעל הציוני הצליח והצמיח תרבות עברית מתחדשת בכל תחומי החיים: מדעים, חקלאות, צבא, כלכלה, היי טק, תרבות אמנותית וקשר הדוק לאדמת ארץ ישראל אמנם קמו חוגים שעסקו החידוש הרוחניות של היהדות לפי רוח הציונות, אבל הם לא הצליחו להוביל להתחדשות היהדות לקהל הרחב.  כעת הגיע הזמן למפעל הציוני להצמיח התחדשות בתחום היהדות. פעילות זאת היא החלוציות העכשווית של הציונות היום.

בתחום של הדת, הציונות העדיפה להשאיר את הדברים כמו שהיו.רוע מזה, אך לא מתוך כוונה רעה, לשתף חוגים דתיים מסויימים באופן בלעדי בכח השלטון הממלכתי. השיתוף הממלכתי ומתן המונופול על היהדות מאפשר בעקיפין גידול וחיזוק חוגים יהודיים קיצוניים שמתבססים על אידיאולוגיות גזעניות ועל היתר לשנאת חנם בין יהודים כדבר מובן מאליו. החוגים הללו שחלקם אף נתמך על ידי רבנים ומוסדות של המדינה מהווים איום קיומי למדינה. האיום הוא קרע ערכי וקיומי בתוך החברה הישראלית.

מ ומי החלוצים?

כאמור, קיימים חוגים רחבים של יהודים שמאמינים ביהדות ללא גזענות וללא היתר לשנאת חנם ומקיימים יהדות זאת בפועל ובמעשים בתוך החברה כולה. קיימת קשת של חוגים כאלו בכל הזרמים העכשוויים ביהדות מן הקצה החרדי, דרך אורתודוקסיה מתונה, היהדות המסורתית ועד לקצה המתקדמת. גם רוב גדול בעולם החילוני רואה את עצמו כשותף ליהדות כביטוי שורשי של התרבות של עם ישראל ומקור ערכיו החברתיים והרוחניים; ומסכימים עם השקפת החוגים הללו.  האמונה הזאת ופירוש ההלכה שנובע מן האמונה הזאת משותפים לחוגים האלו, אף על פי שקיימים חילוקי דעות בעניינים הלכתיים מסוימים שונים בין החוגים.

ההסכמה על עיקרי האמונה שיש לדחות בתוקף גזענות והיתר לשנאת חינם כאפשרות לחיים יהודיים צריכה להוות סיבה מספיקה לגרום לקבוצות אלו לקיים דו-שיח ביניהם. על הסכמה זו יש צורך ליצור תנועה דתית יהודית חזקה שיכולה להשפיע על כל החברה כולה. וכל זה מתוך קבלת הכלל "לא נמנעו" [משנה יבמות א:ד; עדויות ד:ח; תוספתא יבמות א, י], שאף על פי ההשקפות השונות של קבוצות אלו לא יימנעו מכבוד הדדי וקבלת מנהגים שונים כלגיטימיים. עיקרי האמונה האלו מובילים למטרה עליונה שמחייבת פעולה והתנדבות ביחד למען ביסוסם בחברה הישראלית. מטרה זו נתפשת כערך עליון ומנחה בחברה היהודית והיא "שלום", קודם "שלום על ישראל" ולאחר מכן "שלום על כל יושבי תבל" (מתוך סידור ואני תפילתי).

 

איך מקדמים יהדות ללא גזענות ושנאת חנם? על ידי השלום.

ההדרה וההתעלמות מכל החוגים שמאמינים ביהדות ללא גזענות וללא היתר לשנאת חנם במישור הממלכתי חייבת להיפסק. המפתח לשינוי חברתי זה נמצא לא רק בפעילות פוליטית וחברתית אלא גם, ובעיקר, בהכרה בצורך של שיחות שלום בתוך אזרחי ישראל היהודים. המפתח נמצא בהבנה מחודשת של המילה "שלום".

הגדרת הערך "שלום" שזורה בכל המקורות של היהדות, אך המסכמת והקולעת ביותר היא זו של רבי יצחק עראמה [נפטר 1494]. הוא כתב על השלום:

…הנה לשלום יאמרו ההמוניים שהוא הסכמה בין הכתות המתקוטטות תחלה … והנה באמת לא הכירו את יופיו ולא דברו בשבחו, שאז יהיה השלום אצלם כענין הבושה … שאינה מעלה לפי שאינה באה אלא אחר חטא קודם … וכן השלום לדבריהם יורה על קטטה ומריבה קודמת…

אבל האמת שאין מתנאי השלום שיהא שם מצות או קטטה קודמת, אולם ענינו הוא מה שימנעם, לפי שהשלום הוא טוב משותף הכרחי בין האישים הצריכים חבור ודבוק. והנה הוא אצלם כחוט הכסף או הזהב … אשר בו יתחרזו הרבה מאבני האקדח וכיוצא … כי החוט המקשר והמחזיק כל החלקים ומסב תועלתם אל הטוב הכללי הוא קיים ועומד … ובבחינה זאת כבר צדקו קצת כשאמרו שכל הויה הוא חבור וקבוץ, וההפסד פירוד ופירוק… והנה לפי שהיה הקבוץ הכללי זה ענינו … שישגיח על טוב האישים, ועל היסב תועלת כלם אל הטוב הכללי, כמו שיאות אליו, הנה אז יהיו בשלום ובמישור. [ספר עקידת יצחק – שער עד]

לפי גישתו של הרב עראמה 'שלום' איננה רק מטרה אלא גם אמצעי. אי אפשר להגיע לשלום באמצעים שאינם שלום. שלום הוא חיזוק החיבור והקיבוץ בין היחיד ועצמו ובין האנשים השונים בחברה. קישור זה מקשר את כולם בלי להתחשב בדעותיהם או מנהגיהם. התנאי הוא שמנסים להתייחס לכל אחד כמי שצריכים לשתף אותו בטוב הכללי. הטוב הכללי הוא המצב שתומך בחיים. השלום הוא כמו החוט שעליו אפשר לתלות ולחבר כל החרוזים שמהם מרכיבים חיים טובים, חיים של שמחה, אושר וכבוד.

מובן זה של 'שלום' גם בא לידי ביטוי בכלל ההלכתי "מפני דרכי שלום". כלל זה  מחייב פעילות מלכתחילה כדי לאפשר השגת השלום, דהיינו החוט המקשר בין בני אדם ומונע מהם להיפרד ולשנוא זה את זה.

חשוב לציין שהכלל מיועד גם ליהודים וגם לגויים!! אנו מצווים להשתית את אופי החברה הישראלית על השלום, כפי מובנו האמור כאן. [ראה דוגמאות של שימוש בכלל זה במקורות המכוננים של הלכה: משנה מסכת שביעית פרק ד משנה ג ; משנה מסכת גיטין פרק ה משנה ח ; משנה מסכת גיטין פרק ה משנה ט  (ראה שביעית פרק ה משנה ט); תוספתא מסכת גיטין (ליברמן) פרק ג הלכה יג ; תוספתא מסכת גיטין (ליברמן) פרק ג הלכה יד ; תוספתא מסכת עבודה זרה (צוקרמאנדל) פרק א הלכה ג ; תלמוד ירושלמי מסכת גיטין פרק ה דף מז טור ג /ה"ט .

ברור שהכלל מיועד לשזור את החוט של שלום ולקרב כל אדם בחברה לטוב הכללי. זהו כלל אקטיבי, פעיל, ומבטא סוג של העדפה מתקנת לחברה כולה, ביצירת קרבה וקיבוץ בין האנשים השונים בחברה, שכולם ירגישו שיש להם חלק ונחלה בטוב הכללי של החברה, וברצון לעזור להם לחיות.

סיום

כדי לקדם חברה המושתת על העקרון של שלום חייבים ליצור תהליך של דו-שיח בתוך עם ישראל על הנושא של יהדות ללא גזענות וללא היתר לשנאת חינם. דו-שיח זה לא פחות חשוב לעתיד שלנו מאשר דו-שיח עם כל האויבים שלנו מן החוץ [שגם חשוב כשלעצמו]. אסור לדחות עיסוק בקידום דו-שיח זה בקרב היהודים שישתתפו בתהליך זה. אמנם, קיימות השלכות פוליטיות וחברתיות לדו-שיח זה, אבל אין ליבטל ממנו כי הוא הכרחי לעתיד היהדות ולכן לעתיד העם היהודי ולמדינתו. העתיד שלנו כעם בתוך מדינתו ובקרב מדינות האנושות תלוי במידה רבה על שלום בעם ישראל ובחברה הישראלית.

הרבה יהודים מפחדים להתחיל תהליך זה. יש פחד מתגובות חריפות, ואולי אפילו אף אלימות, נגד מהלך כזה. יש פחד של פגיעה במעמד החברתי של כל אחד או קבוצה שתשתתף. אבל, הדבר החשוב הוא לא לפחד כלל. חייבים לקיים דו-שיח פנימי שחותר ליעד הנקבע אצל חז"ל "נהגו האמת והשלום ביניהן שנ' "האמת והשלום אהבו" (זכריה ח:יט)" [תוספתא יבמות י:10 [ליברמן]].

לפי ההלכה חייבים לברך כשרואים אוכלוסייה גדולה של ישראל "… הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה" [תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נח/א]. חייבים לברך על השוני של כל אחד, לברך על זה שאנשים חושבים אחרת זה מזה. חייבים לדאוג לקרב ולהדביק אנשים זה לזה, להכיר בטוב הכללי שמגיע לכל אזרח, דהיינו לחיות במצב של שלום.

מי שעתיד העם היהודי במדינת ישראל חשוב לו יחרוק את שיניו וישתתף בדו-שיח. מי שלא משתתף מוטב להדיר אותו לשוליים. השיח יהיה קשה וממושך, אולי אפילו תמידי, אבל אין לי ספק שתהיינה תוצאות טובות וחשובות לתהליך חיזוק הלכידות של העם והחזרת הקדושה לחברה הישראלית, "עַד־יֵצֵ֤א כַנֹּ֙גַהּ֙ צִדְקָ֔הּ" [ישעיהו פרק סב, א]

*ראה גם מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק כו "דאת סני לגרמך לחברך לא תעביד" [מה ששנוא עליך שעושים לך אל תעשה לחברך] שם בפי ר' עקיבה