מהות הציונות ומשמעותה עבור חינוך רבנים

הרב מיכאל גרץ

 

עלינו להתחיל עם חזון. מיד אחרי גילוי העובדות על השואה בקיץ 1945 מורנו ורבנו הרב אברהם יהושע השל כתב משא שנקרא "פקוח נשמה: מכבשונה של ההויה היהודית". החוש האינטואטיבי והנבואי שלו וידיעותיו המקיפות של תולדות ומקורות ישראל הובילו אותו להתייחס לאפשרות העגומה של הצטמקות הנשמה היהודית, צמצום מופלג של הנשמה, מתוך תגובה לתדהמה הקיצונית של השואה. הוא משדל את היהודים, באופן פיוטי ופילוסופי כאחד, לא לוותר על הגרעין המרכזי של הרוב המכריע  של היצירה היהודית בקשר לחזון של יצירה של מרחב של קדושה עבור החברה היהודית בארצו. השל התחיל להתמודד עם דכאון אפשרי נוכח מצב עגום עם חזון.

הוא כותב על הדאגה לפקוח נפש, חמלה לכל חי, לכל אדם באשר הוא אדם, ערך נעלה זה של פקוח נפש מהווה תכונה המרכזית שמייחלים לה בנשמה היהודית. השל מודאג שערך זה ישתנה ויתפתח לנשמה שמקבלת אלימות כתגובה מעודפת נוכח סכנות בעולם תוך דאגה אחת ויחידה להישרדות הגוף. הוא מכריח אותנו לא לעזוב את החזון של שלום, משפט וצדקה, ויראת ה' של המסורת היהודית. עבורי משא זה של מורי ורבי מהווה נספח הכרחי לכל אידיאולוגיה ציונית. רק כשלוקחים את פקוח נשמה בחשבון נוכל לטעון שהציונות שלנו היא יהודית במובן הטוב ביותר של המילה.

מה חדש בתנועה הציונית שמשפיע על חינוך רבני?

חלק מן התפישה של הנרטיב המקראי הוא שעם ישראל נזקק לארץ ולמדינה, ישות פוליטית עצמאית, כי אי אפשר לקיים את הברית בין ה' ובין העם לקיים את התורה בלי שהיא מתקיימת בתנאים של ארץ ושלטון. התורה מחייבת לקיים חוקים ומשפטים של מדינה, של רשות ממשלתית, כחלק מן מערכת חיי העם שנמצאת בחזון המקרא. זאת אומרת, שישות פוליטית, דהיינו פוליטיקה, שלטון, ומערכת משפט וכל הקשור לזה הם חלק הכרחי של קיום העם היהודי, כמו כל עם אחר. לי נדמה שהמקרא גם מניח ששלטון העם היהודי חייב לקבל הכרה מהעמים האחרים, ושעם ישראל חייב לפעול בקרב העמים ולא במימד מקביל לעולם הרגיל של מדינות ועמים. גישה זאת רוויה בכל כתבי הנביאים ובחלק גדול של כתבי הכתובים.

הציונות כתנועה פוליטית מימות הרצל מתבססת על הציונות של המושג המקראי, והבינה אותו כך: כל מי שהשתתף או משתתף כעת במפעל הפוליטי של העם היהודי זוכה להיות בן/בת ציון, ונוטל חלק מן האחראיות של קיום ברית אבות ואמהות. כל מי שלא משתתף, אפילו כשהוא מאוד אוהב, תומך ב, מלמד על, וכו' אינו אחראי כלפי החובה של ברית אבות ואמהות. בשבת נה ע"א אנו לומדים שזכות אבות תמה, התוספות שם מזכיר לנו: "זכות אבות תמה, ברית אבות לא תמה". ערכתי בדיקה מעמיקה של המושגים האלו ובקיצור זכות אבות היא ההון של מעשים גדולים של אבות שנשארת לנו עם חטאנו, אבל ברית אבות היא מחוייבות לעשות מעשים גדולים ובעיקר בהקשר של הברית בין האבות, והאמהות, על קיום העם בארץ ישראל על פי דרכי ה'. המסקנה: במדינת ישראל אי אפשר לחשוב על חינוך להנהגה רוחנית או דתית, חינוך רבני, בלי המימד הזה של מעורבות פוליטית בחיי החברה, הידוע בכינוי ברית אבות, למען ערכים של פקוח נפש ופקוח נשמה.

השלכות לחינוך רוחני / רבני

אנו חיים בתרבות של מחלוקת, תרבות של תחרות על מחוייבות הציבור לנרטיבים לאומיים ודתיים מתחרים. לפי הנרטיב המקראי ניתן לתאר את הקיום היהודי כמתח בין שאיפה נועזת להיות עם מול הנטל הקיומי הבלתי נסבל של לאומיות שקיימת בעולם של אלימות, שנאה ותחרותיות בין העמים. האידיאל של לאומיות במקרא מבוסס על חתירה לשלום, קבלה ושותפות, אזי המתח עם אלימות, שנאה ותחרותיות עולה לטונים גבוהים. הפרדוקס של חיים עם הטוב והרע מחריף כאשר יש בידך את הכח לעשות טוב או רע קיצוני.

ניתן להבחין בנרטיב המקראי חזון, שהמשיך עד לסיום חתימת המשנה, כביטוי מוחשי של התמודדות עם המתח הזה. ויתר על כן הנרטיב המקראי מציג את האפשרויות להתמודדות עם המתח הזה תוך זוויות שונות ואף מנוגדות. ללמדך את המורכבות של המצב הקיומי הזה. ובעיקר ללמדך את ההכרח להיות שותף בתחרות הציבורית על איזו אפשרות של התמודדות היא הראויה ביותר.

כתבתי מאמר שהתפרסם בעולם המסורתי על הצורך במעורבות פוליטית במדינת ישראל, הוי אומר מפלגה בשיתוף עם כל המקבלים את המסקנה הברורה. אני עדיין לוקח את זה בחשבון, אבל חושב שבראש ובראשונה חייבים ליצור תנועה עממית שפועלת מתוך הבנה ולימוד לעומק של ההיבטים השונים של ההצעה.

כדי ליצור תנועה זאת, אנו צריכים לחפש באופן מודע ומתוך תשומת לב גדולה נשים וגברים שמעוניינים לקדם את החזון של פקוח נשמה מתוך מחויבות לברית אבות. אנו צריכים לחפש אנשים ונשים אידיאליסטים מכל שכבה בחברה ולהזמין אותם ל"חיל פקוח נשמה", להשתמש בביטוי של מורי ורבי אברהם יהושע השל, לעבוד בציבור ברחוב ובשכונות בהוראה ובהדרכת נוער ומבוגרים, אולי בשיתוף עם מתנ"סים, כחלק מן ההכשרה לרבנות וכיעד של פעילות בכלל בתור רבנים. כל מי שמאמין שחייבים לסלק שלטון ממשלתי על הדת עצמה מעומד/ת לחיל הזה. [דוגמה מאלפת היא ההצעה של "נאמני תורה ועבודה" שמקבלת "משרד לתמיכה בדתות" ולא "משרד הדתות"]. עלינו לקיים את הצווי "והעמידו תלמידים הרבה" מתוך פנייה אל הרצון של אנשים להוביל שינויים ערכיים בחברה ובלי לשים את הדגש על תעודה שמביאה למשכורת קבועה.

אני מעיד שמים וארץ שזה אפשרי ושזה יעבוד, ואני יודע כי הייתי מעורב בפרויקט מוצלח מאוד כזה, שקראנו "מכון שילוב בנגב" ואחר כך "מכון הלב בנגב". גיוס משתתפים היה על הבסיס שאמרתי, פנייה את האידיאלים והתסכולים עם החברה כמות שהיא. אוכלוסית היעד הייתה תלמידים באוניברסיטה. הנה דוגמה של מצגת לגיוס: [קראנו את זה באנגלית: NICL NEGEV INSTITUTE FOR COMMUNITY LEADERSHIP  ולמעשה הכנסנו את המודל של מנהיג קהילתי לאפשרויות לתלמידים בחינוך הגבוה. הכשרה להיות פעילי ומארגני קהילות מתוך השענות על ערכים ומקורות יהודיים, מתוך תקווה לחנך מעומדים/ות ללימוד הרבנות מתוך השקפתנו מתחילה. מנהל קהילתי אחד כבר זכה להגיע להיות נשיא ארה"ב, אולי אחד משלנו יגיע/ה להיות ראש הממשלה!]

זה עבד יופי כמה שנים אבל נכשלתי בגיוס כספים עבור הפרויקט. אבל מוסדות כמו היברו יוניון אן בית הספר הרבני של מכון שכטר או תכניות להנהגה של נאמני תורה ועבודה, ובמיוחד התכנית לרבנות ישראלית  של מכון הרטמן ואורנים יכולים להרים את זה, וזה חייב להיות ביחד!

אנו בשעת סכנה של אובדן הדמוקרטיה והערכים הנעלים ביותר של היהדות. הפחד של מורי הרב השל נראה יותר אמיתי מאי פעם חשבנו שיהיה אפשרי. עלינו לתפוש את האתגר ולהוסיף גישה ברוח הדברים  פה למוסדות שלנו. יהי שלום בחילך שלווה בארמנותיך.

 

 

מסקנה אחת נראה ברור, שהגמוניה ממלכתית דתית המחוייבת באופן בלתי מתפשרת לנרטיב הבתר מקראית, הגלותית, מהווה איום גדול על פיתוח נרטיב לאומי אחר. חגמוניה זאת חייבת להעלם ולאבד את המעמד והכח שלה בחברה.

רבנות ארץ ישראלית: נושאים לדיון

תכנית לרבנות ציבורית-קהילתית למדינת ישראל

נושאים ללמידה ועיון: [רק הצעות חלקיות]

מה הן הגישות הנמצאות במקורות:

מעורבות פוליטית ראויה ואחראית בתנאי מערך דמוקרטי, וכל זה כתוצאה של ביטוי ברור של חזון החברה הראויה להיקרא יהודית. [ראה יבמות עח ע"א "הגבענים לא בני ישראל המה" (שמ' ב כא, ב]

לחינוך, כלכלה, אזרחות, גישור ויישוב סבסוכים,

יחס אל האחר שאינני מסכים עם דעתו,

ליווי ותמיכה רוחנית במעגלי החיים, תורת המדרש העכשווי,

תורת הגיוס של והעבודה עם מתנדבים, תורת היוזמה הקהילתית,

פיתוח מדיניות הלכתית: גישות לניסוח שאלות הלכתיות ופסיקה הלכתית העכשווית, גישות לפסיקת ההלכה במקרים מורכביים, איך לקיים את הכלל "פוק חזיה", וכל זה מתוך תחושה עזה של "פסק וספק".

ניסוח וטיפול בשאלות תיאולוגיות, ניוסוח וטיפוח של תיאולוגיה אישית [כולל גישה אישית להלכה ומנהג], עיון בשאלות של שיח בין זרמים שונים בתןך דת אחת ובין דתות שונות,

שאלות מוסריות והתמודדות איתן, נושא התפילה האישית והציבורית כולל נוסח[י] התפילה