מהותו של בית המקדש האידיאלי

אסף: הרב מיכאל גרץ

אתגר לתפישת בית המקדש כמזבח של קרבנות

ירמיהו פרק ז

(כא) כֹּ֥ה אָמַ֛ר ה' צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל־זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר:

(כב) כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוציא הוֹצִיאִ֥י אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח:

(כג) כִּ֣י אִֽם־אֶת־הַדָּבָ֣ר הַ֠זֶּה צִוִּ֨יתִי אוֹתָ֤ם לֵאמֹר֙ שִׁמְע֣וּ בְקוֹלִ֔י וְהָיִ֤יתִי לָכֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־ לִ֣י לְעָ֑ם וַהֲלַכְתֶּ֗ם בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אֲצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם לְמַ֖עַן יִיטַ֥ב לָכֶֽם:

(כד) וְלֹ֤א שָֽׁמְעוּ֙ וְלֹֽא־הִטּ֣וּ אֶת־אָזְנָ֔ם וַיֵּֽלְכוּ֙ בְּמֹ֣עֵצ֔וֹת בִּשְׁרִר֖וּת לִבָּ֣ם הָרָ֑ע וַיִּהְי֥וּ לְאָח֖וֹר וְלֹ֥א לְפָנִֽים:

(כה) לְמִן־הַיּ֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יָצְא֤וּ אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וָאֶשְׁלַ֤ח אֲלֵיכֶם֙ אֶת־כָּל־עֲבָדַ֣י הַנְּבִיאִ֔ים י֖וֹם הַשְׁכֵּ֥ם וְשָׁלֹֽחַ:

(כו) וְל֤וֹא שָׁמְעוּ֙ אֵלַ֔י וְלֹ֥א הִטּ֖וּ אֶת־אָזְנָ֑ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עָרְפָּ֔ם הֵרֵ֖עוּ מֵאֲבוֹתָֽם:

(כז) וְדִבַּרְתָּ֤ אֲלֵיהֶם֙ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ אֵלֶ֑יךָ וְקָרָ֥אתָ אֲלֵיהֶ֖ם וְלֹ֥א יַעֲנֽוּכָה:

(כח) וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵיהֶ֗ם זֶ֤ה הַגּוֹי֙ אֲשֶׁ֣ר לֽוֹא־שָׁמְע֗וּ בְּקוֹל֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֔יו וְלֹ֥א לָקְח֖וּ מוּסָ֑ר אָֽבְדָה֙ הָֽאֱמוּנָ֔ה וְנִכְרְתָ֖ה מִפִּיהֶֽם:

ירמיהו פרק ז

(ג) כֹּֽה־אָמַ֞ר ה' צְבָאוֹת֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הֵיטִ֥יבוּ דַרְכֵיכֶ֖ם וּמַֽעַלְלֵיכֶ֑ם וַאֲשַׁכְּנָ֣ה אֶתְכֶ֔ם בַּמָּק֥וֹם הַזֶּֽה:

(ד) אַל־תִּבְטְח֣וּ לָכֶ֔ם אֶל־דִּבְרֵ֥י הַשֶּׁ֖קֶר לֵאמֹ֑ר הֵיכַ֤ל יְקֹוָק֙ הֵיכַ֣ל יְקֹוָ֔ק הֵיכַ֥ל יְקֹוָ֖ק הֵֽמָּה:

(ה) כִּ֤י אִם־הֵיטֵיב֙ תֵּיטִ֔יבוּ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֖ם וְאֶת־מַֽעַלְלֵיכֶ֑ם אִם־עָשׂ֤וֹ תַֽעֲשׂוּ֙ מִשְׁפָּ֔ט בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֥ין רֵעֵֽהוּ:

(ו) גֵּ֣ר יָת֤וֹם וְאַלְמָנָה֙ לֹ֣א תַֽעֲשֹׁ֔קוּ וְדָ֣ם נָקִ֔י אַֽל־תִּשְׁפְּכ֖וּ בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וְאַחֲרֵ֨י אֱלֹהִ֧ים אֲחֵרִ֛ים לֹ֥א תֵלְכ֖וּ לְרַ֥ע לָכֶֽם:

(ז) וְשִׁכַּנְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בַּמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֽוֹתֵיכֶ֑ם לְמִן־עוֹלָ֖ם וְעַד־עוֹלָֽם:

 

שינוי מרכזיות המקדש והחלת טקסי המקדש ל"כל מקום"

משנה מסכת ראש השנה פרק ד

משנה א  יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין אמר רבי אלעזר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין:

משנה ב  ועוד זאת היתה ירושלם יתירה על יבנה שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה ויכולה לבא תוקעין וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד:

משנה ג  בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור:

משנה מסכת סוכה פרק ג

משנה יב  בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור:

משנה יג  יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת למחרת משכימין ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו מפני שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו ושאר ימות החג אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חבירו:

משנה יד  רבי יוסי אומר יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים פטור מפני שהוציאו ברשות:

יחס שלילי לבניית בית המקדש ולמקדש כמכשול לקרבת ה' בתקופת המשנה והתלמוד

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לא

הוא היה אומר אל תסתיר במותיהם שלא תבנם בידך. אל תסתיר [של לבנים שלא יאמרו לך בא ועשם של אבנים]. אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה [ואח"כ צא והקבילו]. אם יאמרו לך הילדים נלך ונבנה בית המקדש אל תשמע להם ואם יאמרו לך הזקנים בוא ונסתור בית המקדש שמע להם. מפני שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין. ראיה לדבר רחבעם בן שלמה:

ילקוט שמעוני הושע רמז תקכב

פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי מהלך בירושלים והיה רבי יהושע מהלך אחריו ראה בית המקדש שהוא חרב אמר אוי לנו על הבית שחרב מקום שמתכפרין בו עונותינו, א"ל בני אל ירע לך שיש לנו כפרה אחרת שהיא כמותה ואי זה זה גמילות חסדים, לכך נאמר כי חסד חפצתי ולא זבח, ואומר אמרתי עולם חסד יבנה:

ריכוז מקורות למאמר של ד"ר ברוך בוקסר זצ"ל

איכה רבה (בובר) פרשה ד

ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה. כתיב מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך (תהלים עט לא), מזמור, בכיה מבעי ליה, א"ר אלעזר משל למלך שעשה חופה לבנו, תיקן ביתו גיידה וסיידה וציירה, פעם אחת הכעיסו וסתרה, התחיל פדגוג יושב ומזמר, א"ל המלך חרב ביתו ואתה יושב ומזמר, אמר להו לכך אני מזמר ששפך חמתו על חופת בנו, ולא על בנו, כך אמרו לאסף, הקדוש ברוך הוא החריב את מקדשו, ואתה יושב ומזמר, אמר להם לכך אני מזמר ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על עצים ואבנים, ולא על ישראל, הה"ד ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב

ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר.

משנה מסכת כלים פרק יא משנה ח

קסדא טמאה ולחיים טהורים אם יש בהן בית קבול מים טמאים כל כלי המלחמה טמאים הכידון הניקון והמגפיין והשריון טמאין כל תכשיטי נשים טמאים עיר של זהב קטליות נזמים וטבעות וטבעת בין שיש לה חותם ובין שאין לה חותם נזמי האף קטלה שחוליות שלה של מתכות בחוט של פשתן או של צמר נפסק החוט החוליות טמאות שכל אחת ואחת כלי בפני עצמה ….

משנה מסכת כלים פרק כו משנה ד

סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהורה. נפסק עקבו ניטל חוטמו או שנחלק לשנים טהור ….

תוספתא מסכת מכות (צוקרמאנדל) פרק ב הלכה י

השונא אינו גולה ואינו נהרג אלא על פי עדים והתראה ר' יוסי בר' יהודה אומ' יומת מיד וזו היא התראתו ר' שמעון אומ' יש שונא גולה ויש שונא שאינו גולה כשתימצא לומר לדעת הרג לוקה שלא לדעת הרג אינו לוקה נפסק החבל הרי זה גולה, נשמט החבל הרי זה אינו גולה:

מאמרו של ד"ר בוקסר נמצא פה:

The Wall Separating God and Israel, Baruch M. Bokser The Jewish Quarterly Review New Series, Vol. 73, No. 4 (Apr., 1983), pp. 349-374

ד"ר בוקסר, ז"ל, מביא הרבה מקורות, חלק מהם פה, ומציע להבין את מאמרו של ר' אלעזר בן פדת בברכות לב ע"ב כמאמר שמלמד על הבית המקדש כמעין קיר או מחיצה של ברזל שמונע קרבה בין העם והקב"ה. "חורבן המקדש נתפש כנקודת מפנה שמאפשרת יחס של קרבה בין הקב"ה וישראל". [עמ' 364] בוקסר מבסס את הקריאה הזאת בגלל הפועל "נפסק" שהוראתו בספרות חז"ל היא נגמר, נקרע, נתבטל, ובין היתר הוא מצביע על המקורות מן המשנה שהובאו כאן. הוא גם מביא מקורות אחרים של ר' אלעזר ועוד חכמים שכולם מציעים שבזמן שבית המקדש קיים הייתה התרחקות מתמדת בין העם ואלוהים, ולאחר חורבנו התחילה התקרבות, בעיקר על ידי התפילה. במאמרו ד"ר בוקסר מנתח באופן מקיף ומורכב את הנושא של תפילה כדרך לקרב את ה' ולחוות נוכחותו. נושא זה היה חשוב מאוד בעקבות חורבן בית המקדש השני, והדיון שלו מראה שהחכמים המוזכרים במאמר, ובראשם ר' אלעזר בן פדת, טפחו תיאולוגיה של אפשרות תמידית להיות בקשר עם אלוהים גם בהעדר בית המקדש שהוא רק "עצים ואבים". [ראה המקור מאיכה רבה]

האם עם ישראל עדיין צריך לקוות ולהתפלל עבור בניית בית מקדש בימינו?

בספרו "אחרי אושוויץ" התיאולוג המודרני הרב ריצ'רד רובנשטיין כותב על קרבנות שהם מאין "דרמה מתוך השנאה של האדם על שליטתו של האלוהים עלינו כי אין לנו דרך להימלט מן המוות. בני אדם מגיעים לפורקן הרגשות של שנאה על ידי משחק של רציחת הקרבן, בלי תודעה מלאה של המעשה … באותו רגע ענו מתגברים על אלוהים, וגם נכנעים לניצחון הסופי שלו עלינו … " רובנשטיין טוען שקרבנות מאפשרים לנו לנתב את הדחפים הטבעיים שלנו לאלימות, שנאה ובעקבותם אשמה דרך טקס מאורגן ונשלט.

במקום אחר רובנשטיין כותב שבעקבות חורבן הבית השני חז"ל היו חייבים לפתח אסטרטגיה דתית חדשה שתחליף העדר הקרבנות. חלק מן התכנית הייתה תפילות להחזרת הקרבנות כחלק מן התפילה הציבורית. התפילות מבטאות אידאולוגיה של החזרת הקרבנות, סגירת המעגל של החורבן והגלות על ידי חזרה לארץ ישראל ובניית בית מקדש כדי להחזיר את מערכת הקרבנות. הכמיהה לחזרה היא חלק בלתי נפרד מן התקוות של העם באותו זמן שהעלו על נס העדפת התפילה על הקרבן, והפיצו תודעה שהמקדש איננו העיקר ביצירת קרבה לאלוהים, ואולי אף מהווה מכשול לקרבה.

רובנשטיין ממשיך וכותב כשהתנועה הציונית בקשה להפוך את הכמיהה לחזרה לארץ לתכנית פרגמטית של בניית עצמאות לאומית ומדינית, הייתה חשש גדול אצל המוסלמים שהחזרה של היהודים תביא בהכרח בניית המקדש במקומו. … כל ניסיון של יהודים לבנות את המקדש במקום המסגדים הקדושים לדת האסלאם תגרום לתגובות חריפות וקיצוניות של העולם המוסלמי. קיים קבוצות שוליות בתוך הנצרות הרדיקלית והיהדות הרדיקלית שבאמת רוצים לבנות את המקדש במקום המסגדים. ממשלת ישראל מבינה את סכנת התוצאות ממהלך כזה וכן לא יאפשר דבר זה לקרות.

לפי דעתי רובנשטיין טועה, בגלל חוסר הידיעה שלו של המציאות בארץ. אכן, קיימת תנועה חזקה עם תמיכה מגורמים בממשלה לבניית בית המקדש והחזרת סדר הקרבנות. תנועה זאת כן כוללת נוצרים, אבל היא בעיקר של יהודים, והיא מקיימת מערכת הסברה וחינוך לציבור הרחב של התכניות שלה. עוד סימן קטן, אבל בעיני משמעותי ביותר, הוא החומר לילדים במערכת החינוך הדתי בארץ על החזרת המקדש והקרבנות. ראו למשל את הספר לילדים בגן על הטלה צילי שמאוד רוצה להיבחר להיות קרבן במקדש; האיורים בספר הם בזמן שלנו ומסיים עם צילי שמחה בתוך משאית שעולה בכביש לירושלים.

להבין עד כמה חדר התנועה הזאת ליהדות דתית "נורמטיבית" כדאי לראות את הסרטון לתוכנה על בית המקדש שמשווקת על ידי דווקא, חברת של היהדות המודרנית בארה"ב.

וסח התפילה האורתודוקסית כוללת בפירוש תפילות בקשה להחזרת המקדש והקרבנות. כל המערכת של שימור המעמד של כוהנים ולויים קיימת באופן מובהק בחברה היהודית, אף על פי שאין דרך אמתית לבדוק מי באמת צאצא של שבט לוי.

שינויים בנוסחי התפילה להחזרת הקרבנות

נוסחי התפילה להחזרת בית המקדש של היהדות המסורתית והיהדות המתקדמת, ועוד קבוצות מאורגנות, שונו בהתאם לאמונתם לגבי על מה ראוי להתפלל. ברור מן המבוא של הרב שמחה רוט ז"ל לסידור התפילה המסורתית, "ואני תפילתי", שאין לנו חוסר רצון במקדש בירושלים, אלא יש לנו תפישה ברורה על מהות של המקום, שהיא מבוססת על שהפסוק: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" ישעיה נו, ז, וגם על החזון על תפקיד מקום המקדש שנמצא בנביאים מיכה ד וישעיה ב.

מתוך המבוא של העורך, הרב שמחה רוט ז"ל, לסידור "ואני תפילתי" גרסה ראשונה [עמ' 13]:

"אחת השאלות התיאולוגיות המעסיקות את הציבור שלנו הוא עניין הבית השלישי.  בנוסח התפילה (תפילת המוספים, למשל) שירשנו מקדמת דנא יש כמיהה עזה לקיבוץ גלויות, לבניין בית המקדש ולהחזרת עבודת הקרבנות על כנה.  בכל מקום שיש איזכור של קיבוץ הגלויות לא חסכתי מאמץ להבליט שהכמיהה הזאת מתייחסת לאחינו בית ישראל שטרם הצטרפו אלינו כאן בארץ האבות, וש "אנחנו כאן".

אשר לכמיהה לבניין בית שלישי לא ראיתי צורך לשנות דבר, שהרי לגבי אלה שמוצאים פסול בעניין, הבעייתיות אינה (בעיקרו של דבר) עצם בית המקדש, אלא אופן העבודה שיעבדו בו.  עיינו נא במבוא לתפילת העמידה של מוסף (עמוד 382), שם מוסברת הגישה שננקטה בסידור זה, גישה של "אלו ואלו".  הגישה האחת מזכירה את עבודת הקרבנות שהיתה נהוגה בבית שני, והגישה האחרת מזכירה את האמונה שבבית שלישי לא תהיה עבודת קרבנות כלל ועיקר.  נדמה לי ששתי גישות אלו יכולות להסכים בדבר אחד: שאין אנו יודעים מה תהיה טבעה של עבודת ה' בבית שלישי – כדברי משה רבינו: "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה" [שמות פרק י', פסוק כו].  נאמן לגישה זו, בנוסף לתפילת המוספים, פה ושם עשיתי תיקונים קטנים בנוסח התפילה: לדוגמה, בברכת "רצה" שבתפילת העמידה שיניתי את הנוסח "והשב את העבודה לדביר ביתך" לנוסח יותר מתאים לאמונה שהוצגה לעיל, "והשב עבודה לדביר ביתך" – ללא ה"א הידיעה, והשמטתי את המלים "ואשי ישראל".  אני תפילה שהרענון של תפילת המוספים המוצע בסידור זה יביא בסופו של דבר לחזרה לתפילת מוסף מלאה (עם חזרת הש"ץ מלאה) ברוב קהילותינו, שעד כה הסתפקו ב"הייכע קדושה" לתפילת מוסף."

מבוא לתפילת העמידה של מוסף (עמוד 382)

את הברכה הרביעית של התפילה בשבתות ובימים טובים כינו חז"ל "קדושת היום".  בזמן שבית המקדש היה קיים, בימים שבהם היום מתפללים תפילת המוספים היו מקריבים את הקרבנות המיוחדים של אותו היום.  מאז חורבן בית שני התפללו בתפילת המוספים לבניינו מחדש של בית המקדש ולהחזרת עבודת הקרבנות בתוכו, ופירטו בתוך ברכת "קדושת היום" את הקרבנות המיוחדים לאותו יום על-פי הכתוב.  מעטים בתנועה המסורתית היום מקווים להחזרת עבודת הקרבנות בבוא היום, אבל הגעגועים האמיתיים לבניין רוחני מרכזי אחד ויחיד לא נמוגו, כפי שמעיד בעליל מעמדו של הכותל המערבי היום בעיני הציבור.

לגבי התוכן של "קדושת היום" בתפילת העמידה ניתן להבחין בשתי גישות עיקריות בתנועה המסורתית.  גישה אחת רואה בחיוב תפילה לבניין הבית השלישי, אבל לא להחזרת עבודת הקרבנות.  לפי גישה זו הכמיהה לבניין הבית השלישי מסמלת את הכמיהה לאיחודו מחדש של העם היהודי (כולל איחוד לבבות) ולהגשמת ערכי השלום והסובלנות הכלל-אנושיים שבחזון הנביאים לאחרית הימים. אופן עבודת הקודש בבית המקדש העתידי יהיה שונה באופן מהותי ממה שהוכר עד כה – כפי שהתפילה היתה לאופן הדומיננטי של עבודת הקודש אחרי חיסולה למעשה של עבודת הקרבנות עם חורבן בית שני.  לא נוכל לדעת היום, לפני מעשה, איזו עבודה תתחדש בעתיד לבוא.  גישה זו מתבססת על חזון הנביאים, וגם על דברי הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים" (בעיקר על פרק ל"ב שבחלק ג').

הגשיה העיקרית האחרת בתנועה המסורתית רואה בעבודת הקרבנות שלב היסטורי בהתפתחותו הרוחנית של עם ישראל – שלב שקיבל את ברכתו של הקב"ה בתורה על-ידי ריבוי פרטי מצוותיו.  לפי גישה זו אין להתכחש לשלב ההיסטורי הזה, אבל יש להתייחס אליו בלשון עבר ולא כדבר מיוחל לעתיד לבוא.  גישה זו היתה הגישה הדומיננטית ביהדות הקונסרבטיבית העולמית מאז העשור השלישי של המאה העשרים, ורבים רואים בה מסורת שהתקדשה ברבות הימים.

ברור שכפי שאין זהות בין שתי הגישות האלה, גם אין סתירה ביניהן.  יהיו מתפללים שימצאו גישה אחת מתאימה יותר לתחושתם, ויהיו אחרים שיבקשו לאמץ את שתי הגישות כאחת.  בסידור "ואני תפילתי" שתי הגישות מובאות זו אחר זו כשרק צורת ההדפסה על העמוד מבחינה ביניהן, ועל-ידי כך המתפלל יוכל לבחור על נקלה את הגישה המתאימה לרחשי לבו.

הנה נוסחי המוספים המזכירים מקדש לפי חזון הנביאים בסידור  "ואני תפילתי":

מוסף ראש חודש ליום חול

רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ,

זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם,

בִּהְיוֹתָם מַקְרִיבִים לְפָנֶיךָ

זִבְחֵי רָצוֹן וּשְׂעִירֵי חַטָּאת לְכַפֵּר בַּעֲדָם.

זִכָּרוֹן לְכֻלָּם הָיוּ, וּתְשׁוּעַת נַפְשָׁם מִיַּד שׂוֹנֵא.

מִקְדָּשׁ חָדָשׁ בְּצִיּוֹן תָּכִין,

וּבַעֲבוֹדַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִשְׂמַח כֻּלָּנוּ,

וּבְשִׁירֵי דָוִד עַבְדְּךָ הַנִּשְׁמָעִים בְּעִירֶךָ,

הָאֲמוּרִים בְּמִקְדָּשֶׁךָ.

אַהֲבַת עוֹלָם לָנוּ תָּבִיא, וּבְרִית אָבוֹת לַבָּנִים תִּזְכֹּר,

אמִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשֻֻׁעוֹת יִשְרָאֵל,

בְּשׁוּב אֱלֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ

יָגֵל יַעֲקֹב, יִשְמַח יִשְרָאֵל.

בכִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה, עוֹלָה לֹא תִרְצֶה.

זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה:

לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱלֹהִים, לֹא תִבְזֶה.

מוסף לשבת

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ,

יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ [וְאִמּוֹתֵינוּ],

שֶׁלְּאֶרֶץ חֶמְדַּת נְפוּצוֹתֵינוּ מֵרָצוֹן יַעֲלוּ:

בְּנֵי לֵאָה בְּשָׁלוֹם בָּהּ עִם בְּנֵי רָחֵל יִהְיוּ.

אעֵץ יִשְׂרָאֵל עַל עֵץ יְהוּדָה מֵחָדָשׁ יֻרְכַּב,

וְהָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּאַרְצְךָ לְגוֹי אֶחָד.

בֵּיתְךָ מֵחָדָשׁ בְּתוֹכֵנוּ תְּכוֹנֵן,

וּבוֹ בְרָצוֹן פָּרִים שְׂפָתֵינוּ נְשַׁלֵּם,

כִּי חֶסֶד חָפַצְתָּ וְלֹא זֶבַח, וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת.

וְקַיֵּם בָּנוּ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ

אֶת אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי נְבִיאֶךָ:

לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי,

כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.

מוסף לראש חודש שחל בשבת

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ [וְאִמּוֹתֵינוּ],

שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ,

כְּפִי שֶׁהִבְטַחְתָּנוּ עַל יְדֵי נְבִיאֶךָ, כַּכָּתוּב:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים,

נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת,

וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.

וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ,

לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ, אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב,

וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו.

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלָיִם.

וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים,

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת,

לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּשִׂמְחָה וּבְאַהֲבָה כְּפִי שֶׁכָּתוּב בְּדִבְרֵי קָדְשֶׁךָ:

זֶבַח וּמִנְחָה לֹא חָפַצְתָּ,  עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ.

לַעֲשוֹת רְצוֹנְךָ, אֱלֹהַי, חָפָצְתִּי, וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי.

מוסף ליום טוב

שַׂמְּחֵנוּ בְּבִנְיַן בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ,

מְעוֹן כָּל שְׁבָטֵינוּ וּמְקוֹם בֵּית תְּפִלָּתֵנוּ.

חֶסֶד חָפַצְתָּ וְלֹא זֶבַח לְכַפֵּר שָׁם עַל אַשְׁמוֹתֵינוּ:

הֵעָתֵר לְבַקָּשָׁתֵנוּ, וְנַעֲלֶה בְּשִׂמְחָה בִּרְגָלֵינוּ.

יַעֲמֹד כָּל בָּשָׂר לְעָבְדְּךָ בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ,

צְפוּפִים יַעַמְדוּ וּמְרֻוָּחִים יִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ.

חַדֵּשׁ בְּרִיתְךָ וַחֲדָשָׁה תִכְרֹת בְּלִבּוֹתֵינוּ:

קָדוֹשׁ וְחַנּוּן, כְּמֵאָז וּכְקֶדֶם חַדֵּשׁ יָמֵינוּ,

כַּכָּתוּב עַל יַד נְבִיאֶךָ:

כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְרָאֵל

אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻֻם יְיָ,

נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֳּבֶנָּה,

וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם.

וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ

וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר: 'דְּעוּ אֶת יְיָ',

כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי, לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם,

נְאֻם יְיָ