עומר וביכורים

חג השבועות בעבר ובהווה [מתוך: דברי הכנס על חג השבועות; מכללת בית-ברל המרכז לחקר מועדי ישראל, הוראתם ודרכי בימויים; עמ' 109 – 126, 5748  1988]

הרב מיכאל גרץ

מבוא

פרק ו' של פרקי אבות פותח כך: "שנו חכמים בלשון המשנה, ברוך שבחר בהם ובמשנתם". בלי להיכנס למחקר עיוני על משפט זה, ברור שיש בו משהו יוצא דופן. מחבר(י) הפרק מביאים מאמרים ורעיונות שלהם אבל "בלשון המשנה", דהיינו בסגנון המשנה. אפשר  להכיר בטקסט או במאמר שהוא 'בלשון' או 'בסגנון' כלשהו. מחבר הטקסט מסגל לעצמו את התכנים,את הסגנונות, ואף את השקפת העולם של המקור.

מאמרי זה נכתב "בלשון המדרש". זאת אומרת, אין דרכי בו כדרך המחקר העיוני הרגיל, אלא דרך מחקר מדרשי.  הדגש פה אינו על לשון המדרש  אלא על דרכו והשקפת- עולמו. למשל יש הנחה של אחדות המקרא. לכן צריכים להפעיל את הדמיון כדי לגלות משמעות והגיון שקושרים טקסטים שבמקור אולי הם טקסטים שונים לגמרי. הנסיון הוא למצוא חשיבה אחידה במקורות שונים ולהגיע להשקפה אחידה מתוך כולם.

גם מדרש ההלכה הוא כך. ואם כן, מה ההבדל בין מדרש אגדה ומדרש הלכה? נדמה לי שההבדל אינו במהות אלא במידת החופשיות של יחס לטקסט. במדרש הלכה יש פחות דמיון פרוע, פחות אילוצים של הטקסט, פחות טווח של פירוש רחוק מן המלים עצמן. נכון שכל אלו קיימים גם במדרש הלכה (אם אינו עניין לזה….תנהו לעניין אחר) אבל הרבה פחות. ויש גם הסתמכות יותר על מסורות שנתקבלו ופחות על הדמיון האישי של הדרשן.

 מאמרי נכתב "בלשון מדרש הלכה". יש בו היצמדות לטקסט ונסיון לא לחרוג מן הפשט. אבל יש בו מדרש, דהיינו דמיון בהסמכת פירוש בין שני טקסטים נפרדים מפני שיש בהם מלה דומה , מצב דומה וכו'. אני סבור שדרך זו היא דרך טובה לפרש ולהציג היום את ענייני היהדות והמקרא. מדוע?

מורי ורבי אברהם יהושע השל ז"ל כתב: "ברגע שאנו מתעלמים משאלות קיומיות נצחיות, דת נעשית לא- רלוונטית, והיא נכנסת למשבר. המשימה העיקרית של חשיבה דתית היא לחשוף מחדש את השאלות שעליהן באה הדת להשיב, ולפתח מידה של רגישות כלפי השאלות הקיומיות הנצחיות אשר מושגיה ומעשיה של הדת מהווים נסיון להשיב עליהן." (God in Search of Man, 1955, p. 3 תרגום שלי). במאמר זה אני מנסה לקחת את הטקסטים של המקרא, שהם התשובות לשאלות קיומיות, ולעיין ולהרהר על השאלות ועל התשובות בדרך זו יוצרים "מדרש שגם מהווה  פתרון חדש לשאלה. פה אנסה להציג לא רק את הפתרונות, אלא גם את השאלות.

מצוות התלויות בארץ

במסורת יש קטיגוריה של מצוות הידועות בכינוי "מצוות התלויות בארץ". כאלה הן, למשל ,שמיטה ויובל, ביכורים, עומר, פאה . הנושאים שלנו שייכים לקטגוריה זו. בדרך כלל משמעות הכינוי הוא "מצוות שקיומן תלוי בישיבה בארץ ישראל". אני רוצה להציע הבנה נוספת לכינוי הזה. השאלה היא למה תלויות המצוות האלה  בארץ? אם הן מצוות לטובת האדם ,למה לא להנהיג אותן בכל מקום? אולי יש פירוש יותר מעמיק של התלות ב"ארץ" שיענה על השאלה? אנו נתרכז בויקרא כג, ט–כב (עומר, ביכורים, פאה ולקט), ובדברים כו, א–טו (ביכורים ומעשר עני). נתייחס גם לויקרא כה, א–מו (שמיטה ויובל וחוקי הגאולה).

קודם עלינו לראות שיש מכנה משותף לכל המצוות האלא מבחינת ניסוחן בתורה. כל אחת פותחת במשפט דומה: "כי תבואו אל הארץ…". עובדה זו מראה על קשר בין הטקסטים. אין כמו משפט פתיחה כמעט קבוע כדי לעורר הרגשה של שייכות לאותה קבוצה. אבל יש עוד משהו בקטעים האלה: כל קטע מתחיל בעבודת ה'–בהבעת תודה לו, ומסתיים בחוק של עזרה לזולת הנזקק. גם פה הישנות התופעה מראה קשר הדוק בין הדברים. אי אפשר להודות לה' בלי לעזור לזולת ולהיפך. בניסוח הזה טמונה השקפה. באופן כללי אפשר לקבוע שהארץ היא האמצעי לבצע את שני הדברים האלה. במובן הערכי הזה המצוות תלויות בארץ! נחזור ונפרט זאת בהמשך.

ויקרא כג, ט–כב

במסורת היהודית ויקרא כג הוא  המקור המרכזי של חגי ישראל. יש בפרק הזה  פרטים מרכזיים על מנהגי החגים. חוץ מחג המצות ,שמנהגיו מפורטים בשמות ,כמעט אין בתורה מידע על המנהגים הנוהגים בחגים, מלבד הקרבנות, שמפורטים במקום אחר.

הקטע מתחיל בנוסחה שהזכרנו לעיל: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" וממשיך "וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן"(י'). ברור פה שהזימון למצווה זו היא הארץ ותקופת קצירה. עומר היא מידה ואת העומר הראשון של קציר הארץ מביאים לכוהן. דבר זה דומה לביכורים–ראשית הפרי, אלא כאן אין העומר ניקרא ביכורים . הוא  רק "עמר ראשית קצירכם". המלה קציר במקרא פירושה יבול דגן–שעורה וחיטה. אנחנו יודעים שקציר השעורה הוא הקציר הראשון בתקופת הפסח, וקציר החיטה מתחיל  כמה שבועות אחרי פסח ונמשך עד חג השבועות (עצרת בלשון חז"ל). פה, הואיל. ומדובר ב'ראשית הקציר' . ובגלל הסמיכות לפסח בפסוקים הקודמים, הדגן המובא לכוהן הוא ראשית קציר השעורה.

הכהן מניף את עומר השעורה ומקריב קרבן מסוים לציין את היום. היום המדובר הוא "ממחרת השבת"(יא). המחלוקת על פירוש הביטוי הזה מפורסמת , כל כת יהודית פירשה את "ממחרת השבת" בדרך שלה. אבל הפירוש המקובל במסורת היהודית הפרושית, שלנו, היא יום ב' של חג הפסח, דהיינו, ט"ז בניסן. בשבילנו, "השבת" פירושה יום טוב ראשון של פסח, ולכן "ממחרת השבת" הוא היום השני של חג הפסח. מי שחושב שמוגזם לפרש את המלה "שבת" כיום טוב יתהה ,על סמך מה  עשו זאת חז"ל?  ברור שפירוש זה אפשרי, אבל למה  חשבו חז"ל שהוא הכרחי בהקשר שלו פה? את התשובה נראה בהמשך ,והיא קשורה במילה 'עומר'.

דבר אחרון בקטע הוא איסור אכילת "לחם וקלי וכרמל" עד אותו יום שמביאים את העומר ומקריבים את הקרבן. איסור זה מתפרש במסורת שלנו כאיסור "חדש", דהיינו, איסור אכילת התבואה החדשה של השנה עד עצם יום הבאת העומר. למשל, המצות  ליום הראשון של פסח נעשות מן התבואה הישנה. רק מן היום השני של פסח אחרי הבאת העומר מותר לאכול מצה העשויה מן התבואה החדשה. מה טעמו של האיסור הזה? מדוע הבאת העומר לכהן והנפתו על קרבן מתירים  שימוש בתבואה החדשה?

עומר

המפתח לכל השאלות שלנו טמון במלה הפרוזאית והפשוטה "עומר". המלה מופיעה לראשונה בשמות  טז, בסיפור המן במדבר. בני ישראל מתלוננים שאין להם לחם. ה' מבטיח להמטיר להם לחם מן השמים יום יום כדי לבחון את נאמנותם לו. העם צריך ללקוט מנה יומית לכל אדם, וביום השישי שני מנות –אחת ליום שישי ואחת לשבת, כי ביום השבת לא יימצא המן בשדה. וכמה היא המנה היומית–עומר!(פרק טז , פסוקים יח,כב,לג,לו). משה אוסף בצנצנת עומר של מן ומציב אותה למשמרת לבני ישראל לדורות ,להראותה מה אכל העם במדבר ולהראות את חסדי ה' עם ישראל. הפסוק האחרון מסביר מהו העומר :"והעמר עשרית האפה הוא", (לו). אנחנו יודעים, איפא, בדיוק מה  היה נפח העומר-עשירית האיפה.  כחלק מן הספור  נאמר שבני ישראל אכלו את המן  ארבעים שנה , "עד באם אל ארץ נושבת…אל קצה ארץ כנען" (לה).

עתה אפשר להתחיל להבין את חשיבותו של העומר. יותר מסתם מידה יש לו משמעות היסטורית ואמונתית בתולדות ישראל. העומר הוא הסמל של חסדי ה' כלפי העם, של חובת העם לשמור שבת כחלק מאמונת העם בה' כבורא העולם ושליט הטבע. כמה עקרונות אמונה חשובים טמונים בדבר המוחשי הפעוט הזה. אבל בנוסף לכל זה יש  עוד רובד היסטורי הקשור להפסקת המן. בשמות קראנו שהמן נפסק כשהגיעו ל"קצה ארץ כנען", והפירוט נמצא במקור אחר.

ביהושע פרק ה', י–יב אנחנו קוראים את הפירוט של הפסקת המן. שם נאמר שהמן נפסק אחרי מעבר הירדן ואחרי שבני ישראל נמולו בגלגל. מיד עשו את הפסח, כי נכנסו לארץ ישראל בדיוק באותו תאריך שבו עזבו את מצרים לפני ארבעים  שנה! "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה. וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ…"(יא-יב). למחרת הפסח, דהיינו ביום השני של פסח,  נפסק המן ואכלו מצות וקלוי מעבור הארץ, מתבואת הארץ!! כאן המפתח לפירוש המסורת "למחרת השבת" ביום השני של פסח. אחרי ארבעים שנה של מן, שגרמו לתלונות רבות , הגיעו סוף סוף בני ישראל למקום שהובטח להם ,וביום הגדול הזה טעמו בפעם הראשונה את טעם תבואת ארץ ישראל. הרגע הגדול הזה של ישיבה ראשונה בארץ וטעם פריה הטוב מתחדש כל שנה על ידי טקס הבאת העומר. הדבר הזה גם מסביר את איסור החדש עד הבאת העומר. זהו נסיון שחזור של טעימה מן החדש רק אחרי הפסקת המן.

אבל למה עומר? כל השנים ה' נתן לבני ישראל עומר לגולגולת כדי לקיים אותם. כל בני ישראל חיו בחסדי ה', והנה בא הרגע הגדול -הם עוברים את הירדן ויכולים להתקיים מן התבואה באדמתנו. במקום עומר מן לגולגולת  אפשר עתה לעבוד ולהרוויח עומר תבואה לגולגולת לקיום. בני ישראל מודים לה' על שנתן להם את הארץ ועל ידי זה נתן להם אפשרות לחיות מתוך עצמאות כלכלית. כדי להודות לו גם על התמיכה של תקופת המדבר וגם על הענקת אפשרות של עצמאות על-ידי מתן אמצעי הייצור של הלחם מחזירים לו עומר תמורת עומר. הוא נתן לנו מדי יום עומר של לחם מן השמים, וכדי להודות לו ניתן לו עומר מעמל כפינו כסמל של תודתנו על הארץ ועל הלחם. ברגע זה, לפי התלמוד, שינו את הברכה על לחם מ "המוריד לחם מן השמים" לברכה הידועה "המוציא לחם מן הארץ" ,שמבטאת גם את השותפות של האדם ביצירת לחמו. שמא חושב מישהו  שעדיף מצב שלא צריכים לעבוד וחיים על חסדי ה' במדבר- בא טקס העומר ומחזק את היתרון והעדיפות של חיי יצירה בשותפות עם ה'. במובן זה העומר מבטא גם את הפוטנציאל של האדם כאחראי על קיומו וכשותף לה'.

טקס הבאת העומר מיועד איפוא להודות לה' על המן ועל הארץ, ולפתח ביהודי תחושת הודיה על מתן הארץ שהתחיל עם המחר הראשון אחרי הפסח בארץ ישראל ,שאז אכלו לראשונה את עבור הארץ.

ביכורים

  ההמשך בויקרא כג הוא המשך ישר מיום הבאת העומר. מאותו יום אנו מצווים לספור שבעה  שבועות ("שבתות"), חמישים יום, ואז להביא "מנחה חדשה לה'". מנחה זו מפורטת בתורה "לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'" (יז). המדובר בשני ככרות לחם אפויים חמץ שהם הביכורים לה' ביום החמישים אחרי היום השני של פסח, יום הבאת העומר. כיוון  שמדובר הוא בסוף קציר החיטה, וכיוון שמדובר בסולת ,מובן ש"לחם הבכורים" (כ) מן החיטה הוא. אם העומר היה תודה לה' על מתן האדמה בראשית הקציר, אז לחם הביכורים של שבועות הוא תודה בסוף תקופת הקציר.

הסמליות מעניינת. עומר של שעורים מסמל את העם בראשית דרכו.  זה עתה נכנסו לארץ וטעמו את פריה, אבל עדיין אין הם עם מגובש ומאוחד.  עדיין אין הם יושבים בנחלאותיהם. עדיין עליהם להפוך את הארץ לארץ נושבת. הם צריכים לעמול קשה ולהילחם כדי לממש את הבטחת ה'. ולחם הביכורים, התוצר של עמל  הקציר והחומר הבסיסי לקיום האדם מסמל את העם המגובש היושב על אדמתו  לאחר מימוש ההבטחה. לכן לחם הביכורים מסמל את האידיאל של חברה היושבת בארצה, באופן שוויוני–דהיינו כל משפחה בנחלתה. לכל משפחה  יש לה אמצעי הקיום שלה! הדבר דומה למנוחה ולשלווה של שבת–ואולי מפני זה יש  שני ככרות לחם ביכורים–כנגד לחם המשנה של יום השבת שאספו מן המן במדבר (שמות טז, כב). בעניין הביכורים יש דמיון עם שמיטה ויובל (ויקרא כה): גם במחזוריות של 7 כפול 7 וחגיגה ב-50, וגם במימוש הרעיון האידיאלי של חברה שוויונית כשכל משפחה מחזיקה בנחלתה. הרי ביובל כל נחלה חוזרת לבעליה הראשונים.

ההבנה הזאת מתחזקת כאשר אנחנו מעיינים בדברים כו.  הפרק הוא על ביכורים באופן כללי. נכון שלחם הביכורים הוא  מקרה מסוים של מצוות הביכורים הכללית. החיטה והשעורה זוכות לציון מיוחד בהבאת ביכוריהם ,כי הן גם הבסיס של הקיום הפיסי של האדם  וגם הסמל הבסיסי של הקיום הרוחני שלו כפי שהסברנו לעיל. דברים כו מתאר את הבאת הביכורים וגם את ההצהרה ("המקרא ") שהמביא אומר כשהוא מביא את ביכוריו לכהן. הקטע הידוע "ארמי אובד אבי…" שבו חוזר המביא בקיצור על ההיסטוריה של עם ישראל מיעקב וירידתו למצרים, שעבוד מצרים, והגאולה ממצרים. אבל כל זה אינו הנקודה העיקרית. הסיום הוא: "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'…" (ט-י). הצהרתו של מביא הביכורים מסתיימת בהודאה אישית בלשון יחיד: "הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" כאילו רק עכשיו קיבלתי את האדמה, ורק עתה  הוצאתי ממנה פירות ראשונים. הדבר הזה הוא נסיון של הזדהות היסטורית עם אותה שנה ראשונה אחרי המלחמות , כשבני ישראל ישבו בארצם איש על נחלתו ויכלו להוציא מן האדמה פירות בבטחון ובשלווה.

מקרא זה דומה למה שאומר האב לבנו בשעת אכילת קרבן הפסח: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח), שהוא נסיון להזדהות היסטורית ותחושה אישית שעתה האירוע קורה לי בזמן שאני עושה את אותו טקס ומעשה שעשו הם.  אם הבאת העומר משחזרת  את היום שיהושע ובני ישראל אכלו לראשונה מעבור הארץ, אז הבאת לחם הביכורים בשבועות משחזרת את הבאת הביכורים הראשונה לאחר  שהתגבש העם וישב על אדמתו לפי התכנית האידיאלית.

יש כאן נסיון לבטא את האידיאלים של הישיבה בארץ ישראל. הדבר מסביר מדוע החוקים ה"סוציאליים" מופיעים יחד עם עבודת ה'. חלק מן האידיאל של הישיבה בארץ ישראל הוא שיושבים בחברה שוויונית. רעיון זה יפה גם לגבי ספר רות, המגילה של חג השבועות. למה ירדו לארץ מואב? כי  נאלצו למכור את אדמתם בגלל הרעב. לפי חוקי התורה אחד מן הקרובים היה צריך לגאול את חלקם ולהשיבו  להם. אבל איש לא עשה כן. לכן נפתחת המגילה במלים "ויהי בימי שפט השפטים" ,שכן בימי השופטים "איש הישר בעיניו יעשה". זוהי תקופה שלא קיימו בה את חוקי התורה. בועז, השומר בקפדנות את מצוות הלקט והפאה, הוא הגיבור. ובגלל חסדו עם העניים וחסדה של רות עם נעמי העלילה מתרחשת.

תודה לה' על ראשית הפרי היא בוודאי מצווה: "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" (משלי ג, ט). אבל קשה למצוא במקרא אירוע היסטורי  שאיתו היה יכול מביא הביכורים להזדהות באופן ספציפי. אין לנו מקור ברור כיהושע לעניין הזה. אולי, הבאת לחם הביכורים הוא  נסיון ליצור חוייה של "חג הכניסה לארץ ישראל".  יש חג יציאת מצרים ויש חג של נדודי המדבר ,אבל אין לנו חג של כניסה וישיבה בארץ. המאורע הזה אינו פחות חשוב מאשר היציאה ממצרים והנדידה במדבר. הרי ה' גם נתן לנו את הארץ. יש חוקרים שסבורים שהכינוי "עצרת" מראה על תפישה של החג כחג סיום של חג הפסח, כמו ששמיני עצרת הוא חג סיום של סוכות. לפי זה התקופה מתחילה בחג יציאת מצרים ומסתיימת בחג הכניסה לארץ ישראל.

לקט ופאה

אבל עד עכשיו עסקנו רק במחצית התכנים של המקורות. ציינו לעיל שאל התודה לה' מתלווה המצווה של עזרה לנזקקים. בויקרא כג הקטע על העומר והביכורים מסתיים בפסוק: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלהיכם" (כב). אין ספק שהפסוק הזה נסמך לטקסי עבודת ה' בגלל עיתויו של הקציר. אבל הואיל וראינו שכל המצוות הללו מסתיימות  במצוות דומות ,ברור שלא רק העיתוי של הקציר פועל פה. כדי להבין את השאלות הקיומיות הנצחיות שעומדות מאחרי המכלול הזה נצטרך לעיין בהשקפה המקראית על הארץ, המסבירה למה הארץ היא האמצעי להביע באמצעותו גם תודה וגם עזרה.

יש במקורותינו  דו-ערכיות בקשר ליחסם של בני ישראל לארץ. מצד אחד היא מובטחת לנו ומותר לנו לגרש את התושבים הנוכחיים ממקומם ולרשת את מקומם. אנו מהווים שבט אפו של ה' להעניש את שבעת  עמי כנען בגלל עוונותיהם. דבר זה כבר גילה ה' לאברהם בברית בין הבתרים. "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה" (בראשית טו, טז). את רשעות הכנענים המקרא מקבל כמובנה מאליה, ולכן עם ישראל מופיע כ"שוטר ה'" בזמן מסוים כדי להוציא אל הפועל את גזר דינו על עמי כנען.  לעומת זאת אין הארץ מובטחת לבני ישראל באופן מוחלט. הם חייבים להתנהג בצדק וביושר ולשמור את כל מצוות ה' כדי להמשיך לזכות בה.  בסופו של דבר הארץ היא ארצו של ה', ובני ישראל רק משמשים כשומר שכר עליה: "והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג). ההשקפה הזאת מצדיקה את מצוות השבת הנחלה לבעליה הראשונים בשנת היובל ואת החוק גאולת הקרקע של קרוב שירד מנכסיו (שם, כד).

השקפה תיאולוגית זו באה לידי ביטוי במיוחד בסוף פרשת קדושים. בפרשה זו בני ישראל מוזהרים לא להיות כמו הכנענים הרשעים.  מוטלת עליהם שורה ארוכה של חוקים שקיומם ירחיק את החברה הישראלית מרשעות הכנענים ושורה ארוכה של איסורים  שיתרמו לקדושת העם (ויקרא יח — כ). וההסבר הוא: "ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי ולא תעשו מכל התועבת האלה…כי את כל התועבת האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם…" (ויקרא יח, כו-כח). החטאים האלה מטמאים את הארץ והיא מקיאה כל מי שמטמא אותה על ידי תועבות כאלה. היא הקיאה את הגוי שהיה לפניכם, ואם תחטאו אותם החטאים היא תקיא גם אתכם. הארץ היא מעין  אבן-בוחן לבריאות המוסרית של העם שיושב עליה. האמצעי לבדיקת זכות הישיבה על הארץ היא הארץ עצמה. לפי דימוי זה הגלות באה מצד הארץ–היא מגרשת או מקיאה את החוטאים מעליה.

כיוון ששני התכנים  הללו הכרת תודה לה' על חסדיו ועזרה לנזקקים,  מתבצעים באמצעות הארץ,  היא הופכת  לאבן בוחן. כאשר לא מפרישים לה' את העומר והביכורים היא כאילו מרגישה זאת. היא כאילו מרגישה כאשר לא מפרישים לעניים את פאת השדה שמגיעה  להם, או  כאשר בעל שדה לוקט את הלקט לעצמו במקום להשאירו  לעניים. מבחן  הישיבה בארץ הוא שלמות בחיי העם,  שלמות שכוללת יחד עבודת ה' וצדק חברתי. והדרך להשגת השלמות הזאת היא עשיית המצוות התלויות בארץ, כלומר הן תלויות בניצול נכון וצודק של הארץ!!   אם מקיימים את המצוות הללו היא שקטה ומבורכת, ואם לאו היא צועקת ומקיאה את יושביה.

שאלות קיומיות ופתרונן

יש שחושב שהדימוי הזה הוא פרימיטיבי מדי. לטעמי זהו דימוי יפה,  ומי שהוגה בו יכול  לטפח באמצעותו רגישות מוסרית וערכית.   בכל זאת אנסה לפרט את העקרונות והרעיונות שעומדים מאחרי הדימוי הזה.

הארץ שייכת לה' והוא שנותן אותה לבני ישראל. והואיל שהארץ היא מתנה , יש לה' הזכות המוסרית לדרוש שבני ישראל ישתפו נזקקים במתנתם. למה הדבר דומה?  אם אני נותן מתנה של שוקולד לילד ,  אני יכול לדרוש ממנו לחלק אותה עם אחיו. מצד אחד זוהי מתנה, והיא שלו, מצד אחר יש לנותן גם דרישות איך להשתמש במתנה. או אם אני נותן לילד אופניים, יש לי הזכות לדרוש שישמור עליהם ולא יקלקל אותם, שאם לא כן  אקח את מתנתי בחזרה. לכן ה' מצווה שבתון לארץ.

העקרונות  בעימות פה הם בעלות על אדמה כנגד הציווי לשתף נזקקים באדמתי. שליטתי על שטח מסוים או השקעת מרצי באדמה מקנות לי עליה זכויות –היא שלי. כנגד זה יש צורך לשתף נזקקים בפרי עמלי , וצורך זה קיים כציווי אלוהי ומתוך ההשקפה שבעלותי איננה בלעדית או מוחלטת!! מלכתחילה ניתנה לי הארץ  כמתנה, והיא עלולה להילקח ממני אם אטמא אותה (אשחית אותה). הארץ היא שלי ולא שלי  בעת ובעונה אחת .המושג של בעלות של בני ישראל מוגבל על ידי ה', שהוא בעליה  היחיד האמיתי של האדמה. אם הארץ היא שלי מותר לי לעבדה ולנצלה להנאתי. אם הארץ  איננה שלי אני חייב לדאוג לשלומה, לא להשחית אותה לגמרי, ולדאוג לזכויותיהם  של אחרים שנשלו מאדמתם, כמו העני או הקרוב שירד מנכסיו. אם אני מפריז בזכויותי  אני מגיע לשתלטנות, לרודנות. אם אני מפריז בחובותי  אני מגיע לוויתור מוחלט ולשנאה עצמית. התורה מצווה על גישה מאוזנת בין השניים.

איך אפשר לטפח תחושה של איזון? איך אפשר לטפח את תחושת האחריות לדאוג לנזקק אצל מי ששולט בבטחה ובכוח על נחלתו? רק אם נטפח את התחושה של "הכרת טובה" על מה שהשיג. רק מי שבאמת מכיר תודה על מה שיש לו יכול לתת לאחרים בכנות. הביטוי הסופי הוא הבאת הביכורים, אבל יש התפתחות. המטרה של מצוות הביכורים נובעת מתוך השמחה על מה שהשגתי. כל אחד רוצה להשיג יותר. אצל אנשים מסוימים השאיפה הזאת מלווה בהרבה תוקפנות. מצוות הביכורים באה  לרסן את החמדנות הזאת. נטייה טבעית להתהלל בפרי הראשון, ובאה התורה ומצווה להקדיש אותו לבית ה'. פה האדם נקרא לשמוח במה שיש לו, לא מתוך חמדנות ליותר, ולא מתוך קבלה פטאלית, אלא מתוך שמחה אמיתית במה שהשיג. שמחה זו מביאה לשבח. רק מי ששמח באמת יכול לשבח בפה מלא. השבח הוא שיא של ההנאה אמיתית. ואם כבר אפשר לשבח על מה שיש לנו, אזי באה  התודה. התודה היא הביטוי הממשי של ההנאה והשבח. האדם שמביא את ביכוריו  מתוך תחושה של הנאה מפרי עמלו, משבח את ה' שאיפשר לו להגיע לכך ומביע לו תודה עמוקה . יש אנשים שמביאים את הביכורים מפני שהם תופסים את המצווה כחובה כלפי ה' שמבטיח להם יותר לשנה הבאה. הם הופכים את הביכורים לכלי המשרת את חמדנותם.  המסורת כינתה זאת "עבודה זרה". אבל מי שמביא את ביכוריו מתוך שמחה ותודה יבין וירצה לעזור לנזקקים אחרים  בחברתו. ברוח זו הבאת הביכורים קשורה בצורה הדוקה למצוות פאה ולקט.

דפי עבודה להוראת הנושא

מכל האמור לעיל מסתמן כיוון חינוכי שאפשר להיסתייע בו כדי ללמד את הנושא כולו. לגבי התכנים מדובר בשתי מידות של האדם: "הכרת תודה" ו "חסד",  במובן של עזרה ורגישות לצורכי הזולת. שתי המידות האלה הן המידות העיקריות שבקיומן תלוי קיום החברה.  לכן במקורות הן הן המצוות שעל ידיה נבחן העם בישיבתו  בארצו. עלינו לחנך ליישום המידות האלה.

לגבי מימוש  הלמידה עלינו להגדיר ביכורים בצורה קצת שונה מן המקובל. כבר אמרנו שביכורים הם "ראשית פרי עמלי או יצירתי". אם אני קורא מה שכתוב בתורה "ראשית פרי האדמה" ,  ואני לא חי בחברה חקלאית,  המושג לא אומר לי הרבה. במקרא לא היה משהו אחר, אבל היום ביכורים יכולים  ליהות משהו אחר לגמרי.

ניסיתי לחשוף את ההשקפה התיאולוגית והערכית העומדת מאחרי הצורה הפורמלית של המצוות בתורה. ברגע שאבין את המערך הזה יהיה זה לגיטימי "לתרגם" את ההשקפה הערכית של המסורת למעשים ספציפיים אחרים, התומכים ומביעים אותם הערכים וההשקפות. פה אנחנו נדרשים לעשות מערכת תרגום של רעיון וערך ממציאות של תקופה אחת למציאות של תקופה אחרת. יש אנשים שבוודאי יזהירו מפני גישה כזאת.  נכון שכל תרגום יכול להיות עיוות או החטאה של מטרה . אין ספק שיש סכנות בגישה הזאת, אבל זוהי דרכה של היהדות לכל דורותיה. המדרש עצמו הוא "תרגום" ממדיום אחד לאחר, חשיפה ומטאמורפוזה של ערכים ורעיונות של תקופה אחת לשניה. אין לנו ברירה, מפני שלהפסיק את תהליך המדרש פירושו להתנוון.

כדי לעזור לתלמידים להגיע לניתוח קוגניטיבי ועיוני של ההשקפות והערכים הכנתי שלושה דפי עבודה על המצוות התלויות בארץ שעסקנו בהן במאמר הזה. חילקנו את הכיתה לשלוש קבוצות. כל קבוצה למדה את הפרק שלה וענתה על כל השאלות. לבסוף היתה שאלה מן המציאות היומ-יומית. אחרי זה התקבצו כל הקבוצות יחד ולימדו זו את זו את החומר שהכינה כל קבוצה בעזרת  הדפים שלה. בסוף היתה שיחה מסכמת על המצבים האקטואליים. מצורפים בזה דפי-העבודה.

הפרויקט — בכורים ופאה ביחד

פרויקט זה הנחיתי עם תלמידה שלמדה את הנושא בכיתה ז'.  בזמן שהכיתה עסקה בנושא חג השבועות, הביכורים וכו' בצורה עיונית נאמר לתלמידים שרצוי  לקשט את בית הספר. התלמידים התבקשו להביא צמיגים , לצבוע אותם ולתלותם  כקישוט בקירות בית הספר וכן לקבוע צמיגים  במגרש כקישוט ומשחק. לאט לאט שולב הלימוד על ביכורים ופאה עם פרוייקט  הצמיגים.

המורה הסבירה לעושים במאלכה שעמל כפינו היה צביעת הצמיגים. עלינו להצמיד את הרעיון של מתן מעמל כפינו ועזרה לזולת. הצענו לתת חלק מראשית העמל בצמיגים לבית ספר לחרשים באיזור, שלא היה להם קישוט או משחק בחצר בית ספרם. גם מתן ביכורים וגם "לא תכלה פאת שדך" אומרים שאסור להשתמש בכל מה שיש לך אלא לתת חלק ממנו לאלה שאין להם.

התלמידים קיבלו את הרעיון. הכינו אותם לקראת המפגש עם ילדים חרשים. הבאנו מורה מבית הספר הזה שהוא עצמו חרש . הוא הראה את המכשירים שהשתמשו בהם. הילדים בילו שם יום שלם. הילדים החרשים הציגו הצגה בשבילם ואנחנו הצגנו בשבילם. ביקרנו בכתות ואף שיחקנו יחד. לבסוף עבדנו יחד בהתקנת הצמיגים בחצר.

בשיחה מסכמת הרבה מן הילדים שלנו אמרו שהם מרגישים שקיבלו מן הילדים החרשים יותר ממה שתרמו להם. הם הרגישו, למשל, שהילדים החרשים השקיעו יותר בהצגה שלהם  מאשר אנחנו השקענו בהצגה שלנו. הרגשה כזאת   צריכה להיותהרגשה של כל אדם אחרי מתן ביכורים, תודה על האדמה, או השארת פאה בשדה שלו לעני. יש בפעולה אחת גם מצוות פאה וגם מצוות ביכורים, וכך לדעתי צריך לשלב אותם.

חג השבועות

מצוות התלויות בארץ

הרב מיכאל גרץ

ויקרא כג, 9 — 22

עומר = מידה, עשירית האיפה. ראה שמות טז, 36

1. שימו לב לפתיחה — למה היא כך? (י)

2. מה מביאים לכהן ביום השני של פסח? (י)

3. מה אסור לאכול עד לאותו יום? (יד)

4. מאותו יום סופרים — מה? (טו — טז)

5. ביום האחרון אני מביא "בכורים". תאר אותם. (יז)

6. על ידי ה"ספירה" יש קשר בין היום השני של פסח וה"בכורים". מה הקשר? (י, יז)

7. יש עוד כינוי ל"ביכורים" בקטע זה — מה הוא? (כ)

8. מה הקשר בין כל זה והפסוק האחרון בקטע?

9. איזה מהמושגים באים לידי ביטוי בקטע:

א. הבעת תודה והוקרה על הארץ כמקור לכלכלה ועצמאות. (י,יז)

ב. שותפות האדם והאלוהים בתקון העולם.  (כב)

ג. בעלות על מקורות פרנסה מחייבת אחריות לפרנס אחרים.(כב)

ד. תודה לה' על פירות הארץ.  (י, יד, יז)

1. אני פסל המתקיים על אומנותי. תיירים מרבים לקנות את פסלי, ואף ערכתי תערוכה מוצלחת בחו"ל. פנו אלי מהעיריה בבקשה לפסל כמה פסלים כדי להציבם לנוי בשכונת מצוקה. האם אדרוש מחיר מלא עבור עבודתי , או שאגיש את עבודתי חינם כתרומה? איך הקטע בתורה עוזר לשקול את העניין?

הקבוצה צריכה ללמד הקטע שלה לשאר הקבוצות. מזכירת הקבוצה רושמת תקציר הדיון של הקבוצה, כולל עיקר הדיון על השאלה האחרונה. בסוף בדיון הכללי נחפש מכנה משותף לכל הקבוצות.

חג השבועות

מצוות התלויות בארץ

הרב מיכאל גרץ

דברים כו 1 — 19

1. שימו לב לפתיחה — למה היא כך? (א)

2. מה מביאים לכהן — ומתי? (ב)

3. השווה פסוק 3 עם שמות יג, 8 — מה עולה מן ההשוואה?

4. מה הבכורים שמביאים לכהן? (ב)

5. למה לחזור על כל ההסטוריה? (ראה ה — י)

6. במה אנחנו שמחים — לפרט? (ט — י)

7. מה הקשר בין המעשר והבאת הבכורים? (טו)

8. מה האמצעי של קיום הברית בין ה' ועם ישראל הכתוב בסוף הקטע? (ראה יד — טו)

9. איזה מהמושגים באים לידי ביטוי בקטע:

א. הבעת תודה והוקרה על הארץ כמקור לכלכלה ועצמאות. (ט ,י)

ב. שותפות האדם והאלוהים בתקון העולם.  (יב-טו, טז-יט)

ג. בעלות על מקורות פרנסה מחייבת אחריות לפרנס אחרים.(יבטו)

ד. תודה לה' על פירות הארץ.  (ב,י)

1. אני עולה מרומניה. פתחתי חנות לרהיטים. עבדתי קשה עד שלמדתי להתגבר על הבעיות המיוחדות לארץ, עם כל קשיי הקליטה, וברוך השם סוף סוף הצלחתי ואני מקיים עצמי בכבוד מחנותי. יחד עם זאת מכעיס אותי כשמבקשים ממני לתת הנחה מיוחדת לנכי צה"ל. הרי הם מקבלים תמיכה ושיקום בעין יפה, והמדינה דואגת להם כיאות. אני מסכים שמגיע להם הוקרה, אבל למה אני צריך לתמוך בהם? איך הקטע בתורה עוזר לשקול את העיניין?

הקבוצה צריכה ללמד הקטע שלה לשאר הקבוצות. מזכירת הקבוצה רושמת תקציר הדיון של הקבוצה, כולל עיקר הדיון על השאלה האחרונה. בסוף בדיון הכללי נחפש מכנה משותף לכל הקבוצות.

חג השבועות

מצוות התלויות בארץ

הרב מיכאל גרץ

ויקרא כה 1 – 82 (כו)

1. שימו לב לפתיחה – למה היא כך? (ב)

2. צריכים לספר – מה וכמה? (ג,ח)

3. איך מכריזים על התקופה הזאת? (ט)

4. מה בא בסוף הספירה – מה הרעיון המרכזי בקשר לאדם בשנה הזאת?

   (י,כג)

5. איך בא לידי ביטוי הרעיון המרכזי בחוקים פה? (כה,וכ')

6. מה הנמוק לחוקים מבחינת הארץ? (כג)

7. מה נמצא בסוף הקטע ואיך זה קשור לרעיונות בשאלות מס' 4 ומס'

   6? (כה וכו')

8. איזה מהמושגים באים לידי ביטוי בקטע:

   א. הבעת תודה והוקרה על הארץ כמקור כלכלתנו ועצמאותנו. (ד)

   ב. שותפות האדם ואלוהים בתקון העולם. (יז – יט)

   ג. בעלות על מקורות פרנסה מחייבת אחריות לפרנסת אחרים. (כה

      וכו')

   ד. תודה לה' על פירות הארץ. (יט)

9. הממשלה החליטה לשקם שכונת מצוקה מסויימת. בשם פרוייקט זה נערכה מגבית מיוחדת בחו"ל. מילירדי שקלים יושקעו בשיקום הבתים, החצרות וכו'. מרגיז אותי שעורכים מגבית מיוחדת כדי להשקיע את הכסף באנשים ובשכונה שאין סכוי לשקמם. אני סבור שזה שקר גדול. או שנעזור לעצמנו או שהאנשים הללו יעזרו לעצמם. האם להתנגד לתכנית, להציע משהו אחר או לשתוק? איך הקטע בתורה עוזר לשקול את העניין?

הקבוצה צריכה ללמד הקטע שלה לשאר הקבוצות. מזכירת הקבוצה רושמת תקציר הדיון של הקבוצה כולל עיקר הדיון על השאלה האחרונה. בסוף , בדיון הכללי נחפש מכנה משותף לכל הקבוצות.