“זכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה"
מסע אל השקפה ציונית – תיאולוגית
הרב מיכאל גרץ
תוספות מסכת שבת דף נה עמוד א ושמואל אמר תמה זכות אבות ורבי יוחנן אמר תחון זכות אבות – אומר רבינו תם דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב (ויקרא כו, מב …צה) "וזכרתי את בריתי יעקוב" […. "וזכרתי להם ברית ראשנים"] אף לאחר גלות ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית…"
תלמוד בבלי מסכת שבת דף נד עמוד ב
רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו, בכוליה דסדר מועד, כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן. כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו. אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא. כי הא דאמר רבי חנינא: מאי דכתיב ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, אם שרים חטאו –
תלמוד בבלי מסכת שבת דף נה עמוד א
זקנים מה חטאו? אלא, אימא: על זקנים שלא מיחו בשרים. רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה: לא סבר ליה מר אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה? אמר ליה: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין. דכתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליהם וגו'.
אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמר ליה: לא מקבלי מינאי. אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי – לוכחינהו מר, דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. (אמר) +מסורת הש"ס: [אמרה]+ לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. תני רב יוסף: אל תקרי מקדשי אלא מקודשי – אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו. ומיד והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה ואיש כלי מפצו בידו ואיש אחד בתוכם לבש הבדים וקסת הספר במתניו ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחשת. מזבח הנחשת מי הוה? אמר להו הקדוש ברוך הוא: התחילו ממקום שאומרים שירה לפני. ומאן נינהו ששה אנשים? אמר רב חסדא: קצף, אף, וחימה, ומשחית, ומשבר ומכלה. ומאי שנא תיו? אמר רב: תיו – תחיה, תיו – תמות. ושמואל אמר: תמה זכות אבות. ורבי יוחנן אמר: תחון זכות אבות. וריש לקיש אמר: תיו – סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא; דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. (אמר) רבי שמואל בר נחמני +מסורת הש"ס: [אמר]+: אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.
מאימתי תמה זכות אבות? אמר רב: מימות הושע בן בארי, שנאמר אגלה את נבלתה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי. ושמואל אמר: מימי חזאל, שנאמר וחזאל מלך ארם לחץ את ישראל כל ימי יהואחז וכתיב ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה. רבי יהושע בן לוי אמר: מימי אליהו, שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי [את] כל הדברים האלה וגו'. ורבי יוחנן אמר: מימי חזקיהו, שנאמר למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת וגו'.
דרשות ר"י אבן שועיב דרשה לראש השנה [ר' יהושע אבן שועיב חי בספרד בערך בשנים מ'-ק' (1280-1340)] ודוד ע"ה רמז לנו סוד הענין, ולמה רומז מלת תרועה, וזהו ותרועת מלך בו. ותרגם אנקלוס ושכינת מלכהון ביניהון. והאמת שתרועה כשמה והיא שעמדה לאבותינו ולנו. ותדע כי בענין המלחמה כתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו', ובנסוע המחנות תרועה יתקעו למסעיהם. וענין יריחו ויריעו כל העם תרועה גדולה.
שמות פרק יב פסוק כו
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:
ארבעה פסוקים בתורה שמדברים על הגדה של סיפור יציאת מצרים לבנים. המדרש יוצר דמות של בן לכל פסוק.
שמות פרק יב
(כו) וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם:
שמות פרק יג
(ח) וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:
שמות פרק יג
(יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
דברים פרק ו
(כ) כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:
מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה יח ד"ה והיה כי "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אותנו" (דברים ו כ) נמצאת אומר ארבעה בנים הם אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. חכם מה הוא אומר "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו" [דברים ו, כ] אף אתה פתח לו בהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. רשע מה הוא אומר "מה העבודה הזאת לכם" [שמות יב, כו] לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג ח) לי ולא לך. אלו היית שם לא היית נגאל. תם מה הוא אומר "מה זאת" [שמות יג, יד] ואמרת אליו "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים". ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנא' "והגדת לבנך ביום ההוא" וגו' [שמות יג, ח].
איפה במקרא יש עדות ברורה שבני ישראל לא היו להוטים לצאת ממצרים וייתכן כשהרבה מהם לא קיימו את קרבן הפסח ולכן לא יצאו ממצרים? מן הכתוב:
שמות פרק יד
(יא) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם:
(יב) הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר:
(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:
(יד) ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן:
כאן התורה מגלה, בדיעבד, את הרמה הנמוכה של בני ישראל בקשר להתחייבות שלהם לברית אבות. אפילו אלו שכן בסוף החליטו לקיים את קרבן הפסח ולהסתכן כדי לצאת ממצרים לא היו בכלל בטוחים בעניין. הם קיימו אבל באותו זמן התלוננו על הסכנה הגדולה של למות במדבר שהעיבה על נחרצותם לצאת. לא היו מוכנים להמר את חייהם על החירות או על החזון של הגעה וישיבה בארץ ישראל.
גישה זאת מוצאת סימוכין מן התפילה. הרי בשבת אנו מתפללים: "קדשנו במצותיך, ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמחנו בישועתך … וטהר לבינו לעבדך באמת". למה הוסיפו לתפילה את הצרוף המוזר "שמחנו ביועתך", הלא זה מובן מאילו שבזמן ישועה קיימת שמחה? למה אנו מבקשים מה' עזרה לחזק את עצמו לשמוח בישועה? כי מסורת היא אצלנו לא כל כך לדעת לשמוח בישועה, אנו עסוקים בדרים אחרים של כוח ושלטון או של הגנה על המעט שיש לנו ולא כל כך מעריכים את היתרון של החרות והישועה. חוסר השמחה שמעיבה על השמחה של הישועה פסול וצריכים אנו ללמוד איך להתרגל למצב טוב בחיים. פרויד כתב על האנשים שההצלחה הרסה אותם, ואכן סכנה זאת קיימת, אבל אנו מבקשים מה' בתפילה, דהיינו קובעים קנה מידה ראויה ומטרה להשגה במציאות, לעזור לנו לשמוח בישועתה ולא לבכיין או לתמרן.
מניין המרכיב הזה בברית אבות? מיעקב אבינו, שעל מיטת דווי שלו צעק "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" (בראשית פרק מט, יח; ראה גם תה' קיט: קכג, קסו, קעד). הנה האות והסיסמה של ברית אבות, ישועה, קיום העם ברצו, קיימת התקוה תמידית והציפייה להגשים אותה קיימת אפילו במצב של מוות במצרים למי שהיה אמור לרשת את הארץ. הפן של שמחה בישועה שכולל את החובה לקוות, דהיינו גם החובה לפעול למען חירות העם בארצו, נתרם לברית אבות על ידי יעקב. אין ספק אם כן הפירוש של המדרש על "שמע ישראל", שתפילה זו מכוונת לישראל אבינו. [ראה דברים רבה (וילנא) פרשת ואתחנן פרשה ב]
תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ד עמוד ב א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח – כאילו עובד עבודת כוכבים, כתי' הכא: תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם: ולא תביא תועבה אל ביתך. ורבי יוחנן דידיה אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר: ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו' [פירוש אחד של כפר בעיקר, אולי הרשע היה גס רוח כי "אמר" ולא "שאל" כמו החכם שגם משתמש במילה "אתכם"]
אבל יש עוד הבנה של כפר בעיקר: חידושי הגרי"ז סימן רט [רבי יצחק זאב הלוי סולוביצ'יק (ידוע בשם 'הגרי"ז', או 'הרב מבריסק') נולד לאביו רבי חיים בשנת תרמ"ו (1886), בעת שזה שימש כראש ישיבה בוולוז'ין.] הגדה של פסח: ברוך שומר הבטחתו לישראל וכו', כמה שאמר לאברהם אבינו בין הבתרים וכו', והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו וכו' והקב"ה מצלינו מידם. נראה הביאור עפי"מ [על פי מה] דאיתא בתוספות שבת נ"ה. ד"ה ושמואל אמר תמה בשם ר"ת [רבינו תם] שזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב וכו' עיין שם. וזהו דאמר דכיון דיש ברית לאברהם "והיא" זאת שעומדת לנו תמיד להנצל מכל הקמים עלינו.
דהיינו כפר בעיקר זה כפירה בברית אבות, בהתחייבות על פי ברית לקדם ולקיים את ההבטחה האלוהית מצד האבות וכל צאצאיהם, לדקם ולקיים עצמאות פוליטית מתוך חרות לאומית ופוליטית לעם ישראל, ומי שמוציא את עמצו מן הכלל של אחריות וחובה לקיים ברית אבות וחושב שאפשר לקיים אותה אף ורק על פי קיום התורה בלבד, באמת כופר בעיקר ומכחיש את הברית בין ה' ובין העם. באופן פרדוקסלי האידיולוגיה החרדית שלימוד תורה היא תמורה מספקת לשרות בצבא אם כן הופך אותם לכופרים בעיקר, ואל אמירתם על עבודת ה' איננה אלא הבל ורעות רוח. בצד שני חייבים לדאוג גם לקיום התורה, אבל זה הרבה יותר מורכב ומסובך ונושא לדיון בזמן אחר.]
ספר שבולי הלקט סדר פסח סימן ריח [ר' צדקיה ב"ר אברהם הרופא 1250] והנה אנו צריכין לקיים הפסוק השני ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה אמרו רבותינו כשנראה לאברהם בין הבתרים היה אברהם בן שבעים שנה וכשנולד יצחק היה בן ק' שנה. נמצא משנגזרה הגזירה בין הבתרים עד שנולד יצחק שלשים שנה ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה הרי שנגזר בין הבתרים עד שיצאו ממצרים שלשים וארבע מאות שנה וכך משמעו של פסוק ומושב בני ישראל אשר ישבו באותה גזירה ושטר חוב של גלויות ושעבוד הנגזר עליהם במצרים משעת הגזירה עד שפרעו אותו החוב שלשים שנה וארבע מאות שנה והנה כל המקראות מקויימין ודבורין על אופניהן:
והיא שעמדה לאבותינו ולנו. פי' אחי ר' בנימין נר"ו [נטריה רחמנא ופטריה] הבטחת הגאולה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו בין הבתרים כשהראה לו השעבוד וגליות היא אותה ההבטחה שעמדה לאבותינו במצרים ובבבל ובמדי וביון והיא העומדת לנו באדום שאז הראה לו כל הגליות וכן הוא מפורש בבראשית רבא אימה זו בבל חשיכה זו מדי גדולה זו יון נופלת עליו זו אדום וכשם שהראה לו השעבוד כן הראה לו הגאולה כמו שפירשנו למעלה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול על כולן הוא אומר כן: שלא אחד בלבד עמד עלינו. כלומר לא המצרים בלבד עמדו להרע לנו אלא בכל דור ודור עומדים עלינו להרע לנו ולכלותינו בכח אותה הגזירה של גליות שנגזרו בין הגזרים והקב"ה מצילנו תמיד מידם כאשר הבטחנו:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף נד עמוד ב
רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו, בכוליה דסדר מועד, כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן. כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו. אמר רב פפא: והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא. כי הא דאמר רבי חנינא: מאי דכתיב +ישעיהו ג+ ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו, אם שרים חטאו –
תלמוד בבלי מסכת שבת דף נה עמוד א
זקנים מה חטאו? אלא, אימא: על זקנים שלא מיחו בשרים. רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל, אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה, ולא הוה משגח בה. אמר ליה: לא סבר ליה מר +משלי כא+ אטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה? אמר ליה: שיננא, רישך בקרירי, רישא דרישיך בחמימי; הא יתיב מר עוקבא אב בית דין. דכתיב +ירמיהו כא+ בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רע מעלליהם וגו'.
אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא. אמר ליה: לא מקבלי מינאי. אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי – לוכחינהו מר, דאמר רבי אחא ברבי חנינא: מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב +יחזקאל ט+ ויאמר ה' אליו עבר בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם – לא יקבלו מהם. (אמר) +מסורת הש"ס: [אמרה]+ לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי – להם מי גלוי? והיינו דכתיב +יחזקאל ט+ זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית. תני רב יוסף: אל תקרי מקדשי אלא מקודשי – אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו. ומיד +יחזקאל ט+ והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה ואיש כלי מפצו בידו ואיש אחד בתוכם לבש הבדים וקסת הספר במתניו ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחשת. מזבח הנחשת מי הוה? אמר להו הקדוש ברוך הוא: התחילו ממקום שאומרים שירה לפני. ומאן נינהו ששה אנשים? אמר רב חסדא: קצף, אף, וחימה, ומשחית, ומשבר ומכלה. ומאי שנא תיו? אמר רב: תיו – תחיה, תיו – תמות. ושמואל אמר: תמה זכות אבות. ורבי יוחנן אמר: תחון זכות אבות. וריש לקיש אמר: תיו – סוף חותמו של הקדוש ברוך הוא; דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. (אמר) רבי שמואל בר נחמני +מסורת הש"ס: [אמר]+: אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.
מאימתי תמה זכות אבות? אמר רב: מימות הושע בן בארי, שנאמר +הושע ב+ אגלה את נבלתה לעיני מאהביה ואיש לא יצילנה מידי. ושמואל אמר: מימי חזאל, שנאמר +מלכים ב' יג+ וחזאל מלך ארם לחץ את ישראל כל ימי יהואחז וכתיב +מלכים ב' יג+ ויחן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב ולא אבה השחיתם ולא השליכם מעל פניו עד עתה. רבי יהושע בן לוי אמר: מימי אליהו, שנאמר +מלכים א' יח+ ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי [את] כל הדברים האלה וגו'. ורבי יוחנן אמר: מימי חזקיהו, שנאמר +ישעיהו ט+ למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ה' צבאות תעשה זאת וגו'.
אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא – דכתיב +יחזקאל יח+ הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו'. אין יסורין בלא עון דכתיב +תהלים פט+ ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם.
מרכז ביתי 