יומן מלחמת יום כיפור

הרב מיכאל גרץ

מוקדש לזכרו של מפקד היחידה שלי משה שלוי זצ"ל

(מתוך: Conservative Judaism, כרך 19, מס' 4, קייץ 1975; תורגם מאנגלית ע"י שאול ורדי)

 יום ראשון, 14 באוקטובר 1973. הקריאה הגיעה לעת ערב. עליך להצטרף לחברא קדישא בתל השומר. לא ידעתי למה לצפות. נסעתי למקום עם המפקד שלי, שהוא גם חבר בבית הכנסת שלי. בתל השומר פגשתי את הקבוצה שאבלה איתה את 72 הימים הבאים. בהתחלה הם התייחסו אלי בחשדנות, למרות המראה היהודי שלי (זקן וציצית). מתוך החדר הקטן, דלת הזזה הובילה לחדר מרווח יותר. היה עלינו לשהות שם באותו לילה ולצאת לרפידים במטוס בחמש בבוקר.

 בתל השומר ראיתי בפעם הראשונה דברים שייהפכו לשגרתיים: התיק של החייל המת, ארון העץ הפשוט עטוף בדגל ישראל, כפפות גומי רפואיות, ריח המוות הבלתי נשכח. תהיתי כיצד אעמוד במשימה. האם אוכל להסתכל בגופה מתה ולהרים אותה? הייתי אמור לצלם את הפנים בשביל התיקים – האם אוכל לעשות זאת?

 אלה שכבר שירתו שבוע בצפון דיברו רבות על המלחמה ויצרו אווירה רצינית. כאן לא היה "מלכוד 22" או "מאש", לא היה מקום להקלת ראש או להומור שחור. כאן היה חברא קדישא – משימת קודש ומצווה גדולה. חסד של אמת – משום שלא יכול להיות כאן שום מניע זר. הנהנה ממעשינו לא היה יכול לגמול לנו או לפצות אותנו בשום צורה. הצצתי מבעד לחריץ בדלת ההזזה בניסיון לראות דם או גופה. אם לא אוכל לעמוד בזה האם אפרוש? ראיתי משהו, נשמתי עמוק והתרחקתי משם. טוב, שרדתי. עדיף לא לחשוב על זה. עדיף לישון.

 יום שני, 15 באוקטובר. השכמנו קום על מנת לצאת לדרך. לפני הכל התפללנו תפילת חול המועד של סוכות, כל עשרים וחמשת החיילים. יש לנו רק ערכה אחת של ארבעת המינים אז נצטרך להסתדר. יש שיחות חינם ואני מתקשר הביתה. בודקים בפעם האחרונה את הציוד ויוצאים לעלות על טיסה מיוחדת לרפידים שתצא בשעה 0500.

 הטיסה אורכת שלושים וחמש דקות בלבד – לא הספקנו אפילו להיות מוטרדים ממצבו של המטוס. אחרי שאנחנו נוחתים אנחנו הולכים למתחם, משם ייקחו אותנו במשאיות למחנה שלנו. אנחנו כאן פחות מחמש דקות ופתאום – קבלת פנים נאה! הרמקול צורח: כולם לתפוס מחסה!

 אני נוחת מאחורי תלולית אדמה קטנה. חייל נוסף קופץ לידי. הוא מתחבא בעפר, מוציא גלויה עליה כתב וממשיך בכתיבתו. להפתעתי החייל מוכר לי. כאן בסיני, בשעת צפירת אזעקה, האיש הראשון שאני פוגש הוא בחור בשם דוב, יוצא דרום אפריקה. דוב חולם על עתיד כצלם מקצועי ומשרת ביחידת נח"ל האחראית לאבטחת הבסיס. אנחנו מדברים על מצלמות וסרטים. הוא נותן לי סרטים אחדים לשלוח לפיתוח. "אתה בטח תהיה בבית לפני," הוא אומר. תענוג לפגוש אותו כאן. "אתקשר אליך אחרי המלחמה לקבל את התמונות," הוא אומר לי, כמעט כמו נדר. אני מתפלל לה' שהוא אכן יתקשר בקשר לתמונות.

 בדרך לבסיס שלנו אנחנו עוברים ליד בית חולים שדה מרשים מאוד. משרתים שם מעל למאתיים רופאים ואחיות, המומחים והמכשירים שיוכלו להציל חיי אדם ולטפל בנפגעים. אנחנו מגיעים לבניין שלנו – בניין בטון נמוך. שלושה חדרים המיועדים לטיפול בחללים, מחסן ומשרד. בחוץ עומדת סוכה שהקימו הבחורים בבסיס – סוכה נאה ומקושטת.

אנחנו נכנסים ואוכלים. יהודים בונים סוכה כי "בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים". והנה אנחנו שוב במדבר סיני, יושבים בסוכה. לא משנה כמה חם בחוץ, בסוכה יש תמיד רוח ונעים – הנדסה אלוהית, אולי?

אחר כך אני שומע בפעם הראשונה את רעש המסוקים. אלה מאיתנו שזה עתה הגענו רצים החוצה לראות מה קורה. מנחת המסוקים נמצא מרחק קצר מהבניין שלנו. כל הפצועים מובלים מהחזית במסוק – זו הדרך המהירה ביותר וכל שנייה יכולה להיות קריטית. הטייסים מתמודדים עם ענני מטוסי המיג, עם טילים ועם אש נ"מ על מנת לאסוף את הפצועים. אלה הם גיבורים! "המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו," המשנה מזכירה לנו. קביעה זו עולה ברוחי שוב ושוב כשהמסוקים נוחתים בזה אחר זה.

עד שהמסוק נוחת, צוות הקבלה כבר במקום. הם לוקחים את האלונקה, מחזיקים באינפוזיות וממהרים עם החייל הפצוע לאמבולנס הממתין. משם הפצוע מועבר כמאה מטר לבית החולים על מנת לקבל טיפול. הנסיעה מהמסוק לבית החולים אורכת כעשר שניות.

כל כך הרבה אמבולנסים יש לנו? לא. אלה משאוית פשוטות שגויסו על ידי הצבא. בתוך המשאית התקינו מסגרות ברזל על מנת לקלוט את האלונקות עליהן שוכבים הפצועים. בתוך דקות ניתן להפוך משאית אזרחית לאמבולנס. מוצרים של אסם, מכוניות השכרה של הרץ, שירות החיתולים של מישהו, יצרני סיגריות – כולם תרמו "אמבולנס" על מנת להציל חיים.

כמו כל הקבוצה שלנו אני מסתובב בשטח. אני עובר על הרשימות שתלו במשרד שלנו על מנת לראות אם אני מזהה שם מישהו, חס ושלום. אני לא ממש רוצה לדעת ולכן אני עובר מהר מאוד על רשימות השמות ובקושי קולט אותם.

בארבע אחרי הצהרים המפקד שלנו מכנס אותנו למשימה דחופה. יחידת טנקים מחכה שלושה ימים שאחת היחידות שלנו תוציא כמה מהאנשים שלה מתוך טנק שרוף. ששה מאיתנו עולים על משאית הפולקסווגן הירוקה שלנו עם הקבינה הכפולה ואנחנו יוצאים לכיוון התעלה.

"הם יאירו את השטח כדי שתוכלו לעבוד בלילה," אומרים לנו. "תחזרו מייד ברגע שאתם מסיימים."

טוב, אני יוצא למלחמה. "שירתתי פעם באזור הזה," אומר סגן אלפסי, "אני מכיר את השטח מצוין." הכבישים מלאי חורים, עדות למתקפות פצמ"רים. כולם נוזפים ללא הרף בנהג שלנו יונתן: "תאט, קח את זה בקלות. אתה תשאיר הרבה יתומים אם לא תיסע לאט." אנחנו מצליחים להתגבר על ההתלהבות של הבחור הצעיר לשעוט בדרך הצרה והגרועה, וכך גם אנחנו מעסיקים את עצמנו. כולם עצבניים. לאן אנחנו נוסעים? האם מסוכן שם?

כבר לילה ויש האפלה. שוטר צבאי עוצר אותנו, "היי, משוגע! תכבה את הפנסים!" איך אפשר לנהוג בדרך שמעולם לא ראית בלי פנסים? לאט מאוד.

"עכשיו יותר טוב, חברה'?" מקניט אותנו יונתן. "רציתם לנסוע לאט." אנחנו מתקדמים בזחילה ורואים רק את הפנסים המושחרים של יתר כלי הרכב הנעים איתנו. מדי פעם מזהים צלליות של טנקים החונים לצידי הדרך. אחרי נסיעה אינסופית בחושך אנחנו מתחילים להיכנס לפאניקה.

"אלפסי, אתה בטוח שאתה מכיר את הדרך?"

"חברה' אני יודע."

"אלפסי, אולי נעצור ונשאל מישהו?"

כך אנחנו עושים. הוא אומר לנו, "תמשיכו לנסוע ישר ובעוד עשרים דקות תפנו ימינה."

אולי גם הוא לא יודע. אם תשאל ישראלי איך להגיע לאנשהו, תשע פעמים מתוך עשר הוא יגיד לך "סע ישר ותפנה ימינה," גם אם אין לו מושג לאן אתם צריכים להגיע. זה מעין רפלקס לאומי. אנחנו מודאגים, מוקפים צללים מפחידים ומלחמה לפנינו. אנחנו מתחילים לשיר: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח."

שוב ושוב אנחנו שרים את הפסוק, במשך רבע שעה או אולי עשרים דקות. אולי בהתחלה המניע היה החושך והפחד מהבלתי נודע, אך לאחר זמן מה אנחנו שרים מתוך אמונה עמוקה שהמאבק שלנו חייב להוביל למשהו. אנחנו לוחמים לא רק על מנת להבטיח את הקיום שלנו אלא גם על מנת שהקיום שלנו יזרז את ביאת המשיח.

הכביש מתפתל ועולה בגבעה תלולה. ג'יפ טס לעברנו. ברור שהנהג ההוא מכיר את הדרך. בראש הגבעה אנחנו מסתכלים למטה ורואים פצצות תאורה וירי של תותחים וטנקים – מראה יפה ואדיר ממרחק רב. אך מסביבנו איננו רואים דבר. פתאום חיילים ישראליים מקיפים אותנו, נשקיהם מכוונים אל עברנו.

"אנחנו מהרבנות," אומר אלפסי. "באנו לחלץ גופות."

"בואו איתי."

פתאום אני רואה את הבסיס, חצוב לתוך ההר ומחוזק בבטון ובפלדה. מתברר שהגענו לחמ"ל חזית סיני. אנחנו מסבירים את המשימה שלנו.

"החלקתם על השכל?! ביקשנו אתכם לפני שלושה ימים. הלילה אנחנו חוצים את התעלה."

אנחנו נבוכים.

"נשכן אתכם הלילה במקום בטוח. בבוקר תוכלו לבצע את המשימה שלכם, אם תוכלו להגיע לשם בבטחה."

אנחנו יורדים מההר ונוסעים אחרי הליווי שלנו למקום בטוח. אנחנו נכנסים עוד ועוד. לבסוף הוא עוצר ליד קבוצת טנקים ונגמ"שים ואומר שהם ייתנו לנו שקי שינה. הלילה נישן על החול.

"איפה אנחנו?" אני מבקש לדעת.

"בערך שבעה קילומטרים מהתעלה, בדיוק ליד הארמיה המצרית השלישית."

יום שלישי, 16 באוקטובר. בבוקר קצין הקישור שלנו, סגן צעיר, מוביל אותנו לטנק. שרידי הטנק והפצמ"רים מפוזרים ברדיוס גדול של כמה מאות מטרים. גוף הטנק השחור והשרוף עומד באמצע, התותח שלו מפוצץ לחלוטין. תפקידנו הוא לחפש את שרידי הגופות של האנשים שהיו בטנק. אין ספק שהם פוזרו יחד עם שאר החלקים.

משימתנו העיקרית והקשה ביותר היא הזיהוי. אולי נוכל לברר מי נהרג כאן לפי מקום הגופות, מיקומם יחסית לטנק, דסקית, שעון יד או כל חפץ אישי אחר הניתן לזיהוי. אין זה פשוט כלל ועיקר.

ראשית אנחנו יוצרים שורות והולכים מהטנק בכל כיוון החוצה לקצה גבול השטח, מחפשים עצם או שארית כלשהי של מי שהיה פעם יהודי. הסגן מביט בנו. אחרי זמן די רב הוא מצטרף אלינו ועוזר לנו.

"אני מבין," הוא אומר. "כל פיסה קדושה לה'. גם לי כל פיסה קדושה."

ישנה אגדה רבנית המספרת על "לוז עמוד השדרה" – עצם שלא ניתן להרוס אותה ושהיא המקור לתחיית הגוף בעתיד. כשאנחנו הולכים אני חושב על סמל זה לנצחיות האדם. האם נמצא את ה"לוז" של בחורים אלה שנהרגו כשהם מגנים על מולדתם? האם תישאר לנו עדות אחת מוחשית לנצחיותם? "טחנו בריחיים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף. נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש. נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום." בשבילנו הם נצחיים, מגיני עמנו. אנחנו מוצאים את אשר אנחנו מחפשים – חלקים ופיסות מכל עבר.

אני נזכר בתפילה המופיעה בתלמוד: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים, חלולים חלולים. גלוי וידוע לפני כסא כבודך, שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם, אי-אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות."

כמה פעמים חשבתי על התפילה הזאת… "אם ייסתם אחד מהם או ייפתח אחד מהם, אי-אפשר להתקיים." על אחת כמה וכמה אי-אפשר כשכל הנקבים נפתחים, מופצצים ונקרעים, נחתכים לגזרים בכוח השנאה שהגויים מטפחים כנגד עמך. ה' בורא את האדם בחכמה ובפליאה. אם תפקודו השגרתי של הגוף הוא נס בגינו עלינו לברך את ה', מהו אם כן ההרס המכוון של גוף האדם? כמה שבירים הם הנסים בעת מלחמה. מעשה הבריאה היפה והמעורר השראה ביותר – גוף האדם – עלול לפתע להפוך לשאריות הפזורות על שדה רחב של חול דק ולבן.

בצידי הטנק ממוקמים מחסנים לחפצים אישיים, אוכל וכיוצא באלה. אנחנו מחליטים לפתוח את המחסנים שמא נותר משהו שיקל על מלאכת הזיהוי. הכל שרוף, פיח. אך אני מוצא תיק מטוס כחול. מי היה בחור יהודי זה, גאוות אמו? הגרביים והתחתונים שלו שנארזו באהבה ע"י אמו נשרפו כליל. סוכריות אחדות – כנראה שהייתה לו חולשה לממתקים; אולי קצת פינקו אותו בבית. בתוך התיק נמצאת טלית – שרופה, אך יותר שלמה מכך חפץ אחר. ובתוך הטלית נמצא זוג תפילין, שלמים ובלתי נפגעים בתוך נרתיקם. הדבר היחיד בטנק שאיננו שרוף הם התפילין של בחור זה. אנחנו מראים אותם לסגן.

"אה, הוא בין החיים. אנחנו נעביר אותם אליו בבית החולים. איזה מזכרת!"

הסגן עומד על כך שנשתה מים ללא הרף. חם מאוד ואנחנו מזיעים. אפשר להתייבש תוך כמה דקות מבלי לשים לב, אז חייבים לשתות כל כמה זמן. אנחנו יושבים בצל הטנק ושותים מיים כשמשהו מתפוצץ כמאה מטר מלפנינו. המצרים יורים לכיוון שלנו. הסגן צועק: "בואו נארוז את הדברים ונעוף מכאן!"

בפעם הראשונה בחיים שלי מישהו יורה עלי. אני נדהם (אבל ידעת שמדובר במלחמה, לא? למה ציפית?) אני פוחד. אולי עדיף שלא נזוז… אבל אולי נצליח לברוח ולחזור בשלום לבסיס שלנו.

כאן אנחנו עומדים בפני אין ברירה אמיתית. חובה להאמין באלוהים על מנת לזכות במעט נחמה, ולו לרגע קט. אנחנו אורזים, אוספים את החפצים שאספנו ונוסעים במהירות המרבית המתאפשרת בפולקסווגן הקטן שלנו. לאחר זמן לא רב כבר אין התפוצצויות לצידי הכביש ואנחנו נוסעים נסיעה רגילה. איפה המלחמה? המעבר ממלחמה ופחד לשגרת היום-יום מהיר להחריד. אך בירכתי המשאית שוכבות גופות עטופות בשמיכות; הן לא יאפשרו לנו לשכוח.

אנחנו עוצרים. פקק תנועה… כאן באמצע סיני? חייל בקסדה אדומה עוצר את הרכבים. עם איזה שיגעון ביורוקראטי נאלץ להתמודד עכשיו? אך אנחנו מזהים את הכיתוב על הקסדה – ד"ש. הוא מוסר לנו טפסים לשיחות הביתה ואנחנו רושמים ברכה ומספר הטלפון שלנו. המסר מועבר לחיילים אחרים הנוסעים הביתה או למתנדבים בערים המקבלים את הטפסים. הם מעבירים את המסר – הכל בסדר, מקווה לחזור הביתה בקרוב. כל העם מרכזיה ענקית אחת; כל אחד מחובר לכולם.

שיר אהוב כאן מבוסס על שיר של אמיר גלבוע: פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם. כל אדם הוא העם, והעם הוא כל אדם. תחושה זאת תכה בי שוב ושוב בנקודות זמן שונות לאורך המלחמה – עוד לייט מוטיב של החוויות במלחמת יום כיפור.

ישנן הגדרות רבות למיהו יהודי. כל אחת לבד היא בלתי שלמה, אך כולן ביחד עשויות לתרום להבנה של מהו יהודי. אני רוצה להוסיף את החלק הקטן שלי להגדרה. היהודי הוא יצור יוצר-אגדה. מהי אגדה? היא יותר מסיפור ופילוסופיה וספרות, יותר מסך כל מרכיביה. האגדה היא כוח החיים הרוחני של היהודי – ניסיונו להפיק משמעות והבנה מתוך עובדות הקיום של עמו. אם העם היהודי הוא גזע עץ (כדברי ישעיהו), האגדה היא הפריחה שלנו, הפרי שאנו נושאים. וההלכה היא ניסיון אציל לבטא את האגדה בכללי חיים מוחשיים.

כל דור בונה על שכבת האגדה של הדור הקודם ותוך כדי כך מטמיע אותה. כך מתגבשים אידיאלים של התנהגות. ישות קולקטיבית של חוויה יחד עם פירוש חוויה זו יוצרים נורמות של התנהגות. כל התהליך הזה מהווה אגדה. אך כיוון שהיא יהודית, האגדה מעוגנת בטקסט, בדבר ה' הקדוש. והיהודים, ירצו או לא ירצו, נוצרים ע"י אגדת דבר מתמשך זה וגם יוצרים אותה.

ומכאן דאגתנו למת, לקבורה ראויה, לקדושת המת בדייקנות כה פדנטית. עבורנו מטלה קודרת זו היא הקדוש שבמעשים. ביצוע תפקיד לכאורה סר טעם בהתלהבות דתית ובכוונה נובע מהכבוד שהיא מנת חלקו של כל יהודי המת למען קידוש השם.

קידוש השם הוא האימוץ האישי האולטימטיבי של ערך האלוהים, של דרך חיים, של אידיאל. רוח קידוש השם שורר בקרב חיילי צה"ל, והדבר מעולם לא היה ניכר יותר מאשר במלחמה זו, שמתקפותיה הרבות וכוח האש הרב שהופעל בה גרמו למספר נפגעים גבוה במיוחד.

מנת כבוד מגיעה לכל יהודי הבוחר להדגים לעולם בדרך זו שאלוהיו ועמו ודרך חייו הם הערך העליון, חשובים לו אף יותר מהחיים עצמם. זו הצטברות אדירה של רצון לשאת עדות בפני האלוהים, מנחה למיטב שבאדם הניצב מול הגרוע שבאדם. כל זאת מזין את הדאגה שלנו לכל אחד מהמתים, לכל חלק מהם, לכל טיפת דם. משקל קידוש השם היהודי כבד מנשוא; הוא לוחץ עלינו ומקשה על משימתנו. אנחנו עמלים ובוכים, בוכים ועמלים. "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך מצילנו מידם." כך אנו שרים בליל הסדר. ואף אנו מצילים את הקדוש ברוך הוא. העמדה היא הדדית. הוא מציל אותנו מאבדון ונוסך בנו אומץ, ואנחנו תומכים בכבוד שמו ובקדושתו כשאנחנו מקדשים שם שמיים.

הערב נציין את הושענא רבה, האחרון בימי חול המועד של חג הסוכות. אחדים מאיתנו עומדים ומחכים לאחרים שיצטרפו אלינו לתפילת מנחה. רופא בלבוש ירוק צועד אל עברנו. אני תוהה אם הוא בא להתפלל, אבל משהו בו אומר לי שהוא לא נועד לתפילה.

"אתם החברה' מהרבנות?"

"מהחברא קדישא," אני אומר לו.

"אבל אתם מהרבנות?"

"כן, אני מנח שכן."

"אתם יכולים לבוא איתי? יש בחור בבית החולים שרוצה להתפלל והוא מבקש לראות רב."

אני יוצא לדרך איתו.

הרופא הוא פסיכיאטר. קראו לו לטפל בקצין צעיר שנפצע ושמאז שעבר ניתוח בוכה ומתייפח ללא הרף. התותחן שלו נהרג והוא לא יודע את נפשו מרוב צער.

"הוא רוצה להתפלל," אומר הפסיכיאטר.

"לא צריך רב בשביל להתפלל," אני אומר לו.

"לא ידעתי מה לעשות."

"תסתכל עלי. אולי תדע לפעם הבאה."

הוא נראה מעט סקפטי כשאנחנו מתקרבים לבית החולים. אני שומע בכי והתייפחות.

"יעקב, איפה אתה יעקב?"

"יעקב היה התותחן שלו," מסביר הפסיכיאטר.

איך אתייצב מולו? אני לא יודע. אני מוציא את סידור התפילה שבאתי איתי ומחזיק אותו לפני כאילו הספר ישמש מגן בפני הצער של יהודי זה.

הוא מביט אלי ממיטתו. "אתה רב?"

"כן."

שוב הוא מתחיל להתייפח. "יעקב מת, החבר שלי יעקב. מה אני אגיד להורים שלו? למה נשארתי בחיים?"

"תסתכל כאן." אני פותח את הסידור ומצביע על ברכת הגומל. "תקרא את הברכה." הוא קורא את התפילה ואני מוסיף את התשובה המסורתית.

"עכשיו תקרא את זה." אני מראה לו חלק מתפילות מנחה ותפילת עלינו: "לתקן עולם במלכות שדי."

הוא מפסיק לבכות. "תודה," הוא אומר לי. "תודה." הוא מניח את ראשו ונרדם.

יום רביעי, 17 באוקטובר. היום הושענא רבה, סיום חג הסוכות. הקבוצה שלנו מתרגשת מאוד מכך שאנחנו נשתתף בצליחת התעלה. הידיעה יורדת אלינו טיפין-טיפין, אבל אנחנו כמובן יודעים את הסיפור האמיתי. באוויר יש תחושה לא נוחה באשר למחיר שנצטרך לשלם עבור המהלך הנועז. אנחנו מביטים זה בזה ומוסיפים תחינה נוספת ונרגשת לתפילות של הושענא רבה: "אנא ה' שלא תהיה לנו עבודה."

"עבודה" – כך אנו ביחידה קוראים לתפקיד שלנו בלשון סגי נהור. "אנחנו בטח הקבוצה היחידה בעולם שמתפללת לאבטלה," צוחק הבדרן של החבורה. אנחנו מסתכלים לכיוון מנחת המסוקים בעצבנות. המפקד שלנו ניגש אלי, פניו עצובות.

"מה קרה?" אני שואל.

הוא שואל אותי אם אני מכיר חייל מסוים.

"בוודאי. אני מכיר אותו ואת משפחתו היטב. אביו ואני חברים טובים. עבדנו יחד תקופה ארוכה…"

"טוב. אז…"

אני מבין.

"שם?" אני שואל, מצביע בראשי לעבר המתחם שלנו. הצער שכל אחד מאיתנו מרגיש בעבודתו כבד מספיק. איננו רוצים שתתווסף לה גם היכרות אישית. היה ברור שזה יקרה מתישהו. ידעתי שזה יקרה. ובכל זאת התגובה הראשונית שלי היא שמדובר בטעות.

"אתה בטוח?" אני מגמגם.

"כן, בדקתי את הכתובת בירושלים. אתה רוצה לזהות אותו, ככה בשביל הניירת?" אני לא רוצה, ובכל זאת אני עושה כך. חייבים להיות בטוחים. אני חייב להיות בטוח. אולי נפלה טעות. אבל זה אכן הוא. אני חושב על אביו, תלמיד חכם. איך הוא יתמודד? אני מרגיש שאני מתפרק לחתיכות. אני יוצא מהחדר ומסתובב במעגלים. אני בוכה.

אני מתקרב אל הסוכה. כולנו מחפשים עמוק בתוכנו את הכוח לחגוג את החג. כל אחד במעגלו מסתובב, לאט לאט בונה את הכוח לחגוג, אפילו את הכוח להגות את המילים.

אני רואה את הטבח של היחידה. "אלי, בוא למניין."

הוא מהסס.

בוא, אלי. אולי תאבד את עצמך לרגע קל. אולי לכמה שעות תראה לא מוות אלא חיים, לא את הצער ואת האבדון ואת הבדידות של הקרבן הנדרש מהיהודי אלא את האחווה ואת השמחה.

"אוקיי, אבל רק בשבילך מיכאל."

אנחנו מסתובבים ומחכים לתפילה. מתנהל דיון ער על סדר התפילה. מה מספר ההקפות הנדרש? אט אט אנו מחפשים את רוח החג. האם עלינו לאלתר מקהלה? אנחנו מוכנים להתחיל אבל לאף אחד אין עדיין את הכוח. וכך אנחנו מחפשים עוד נושאים לדון בהם על מנת לדחות את הקץ. ואז שוב שוררת שתיקה.

פתאום אחד מחברי היחידה ניגש לבמה ופותח את התפילה. קהל רב התאסף במקום ואנשים מגיעים מכל עבר. אחדים מצטרפים. אחרים עומדים, לא יודעים מה לעשות אך פשוט רוצים להיות שם. בהתחלה אנחנו קוראים את התפילה כמצוות אנשים מלומדה. באופן הדרגתי אנחנו מאבדים את עצמנו. את הזמן ואת המקום שלנו משנות המילים הנצחיות, משנה פיסת זמן זו שנתקדשה ונשמרה כחג ע"י העם היהודי לאורך אלפי שנים.

אנחנו חשים מנותקים מהמתרחש סביבנו. בכל מקום בעולם קוראים יהודים את אותן התפילות ומקדשים אותה פיסה של זמן למען שמחת תורה, מאשרים את שמחתנו בצורת הקיום הייחודית שלנו. אנא ה' – שלא תבוא עכשיו "עבודה", לפחות לא בשעות הקרובות. תן לנו מנוחה. ובדרך נס הוא אכן נותן לנו – ערב שמחת תורה עובר ללא הפרעה. מוציאים את ספר התורה מהארון ומתחילים בהקפות. לפי המסורת מאריכים את השמחה בכל הקפה דרך שירה וריקוד. הערב השירה והריקוד פרועים במיוחד. אנחנו צורחים את השירים בקולי קולות. אנחנו רוקדים בלהט של שיכורים. דרך ההתפרעות שלנו במעשים אלה נאשרר את האמת של המילים שאנו שרים. יהי מה, דרך הכוח שאנחנו משקיעים במעשה זה נממש מילים אלה, נכריח את אלוהים לקיים את הבטחתו אלינו, נאלץ את אלוהים בעצם כוחנו כאן הערב לפרוע את חובותיו לעמו. אנחנו נסחפים באקסטאזה וכל הקהל מצטרף אלינו, אף אלה שאינם מכירים את התפילות. השירה והריקוד הם תפילתם. זוהי עבודת הלב והם מצטרפים אליה בהתפקרות שלוחת רסן.

אנחנו יוצאים לכיוון בית החולים. הרופאים והאחיות שומעים אותנו. לאט הם יוצאים, מקשיבים ואחר כך גם הם מתחילים לרקוד. אנחנו נכנסים לאוהלי הפצועים. הם מתאמצים להתיישב, לנשק את התורה, אחדים אף מנסים לקום ולרקוד.

באמצע הברוטאליות, בתוך שדה קרב זרוע רכבים שרופים וגופות של מתים, הספוג בדמם של צעירים ערבים ויהודים, בתוך שואה של הרס חיי אדם, גוף אמורפי של כמה מאות אנשים רוקדים ושרים בכל מאודם, קופצים, מתנגשים זה בזה – מעגל רחב של לובשי מדים צורחים ורוקדים. ובמוקד כל הצהלה איש בודד מחזיק קלף קטן הכתוב בדיו שהוכן במיוחד ונכתב בדיוק רב בקולמוס כפי שנכתב כל ספר תורה מזה עידנים. המון האנשים שמחים באמצע הטבח, סובבים במעגל סביב חפץ זה, אנכרוניסטי במקום ובזמן – ספר הכתוב ביד ללא מכונה וללא מודרנה.

יום חמישי, 18 באוקטובר. היום הגרוע ביותר של המלחמה מבחינת קליטת פצועים. סיוט. כל החדרים מלאים. הגופות מוצבות מאחורי המתקן. המפקד ניגש לבית חולים להזמין אוהל גדול המיועד בדרך כלל לפצועים.

כל משאית מגיעה עם אותם הפנים, עם אותה העצבות. הם פורקים את סחורתם, מוסרים את הדיווח שלהם ונשארים במקום, ממאנים להיפרד מגורל חבריהם לנשק. בניגוד לרצונם הם נפרדים ואחרים תופסים את מקומם. אני עוזר בפריקה. כולם פורקים. אנחנו מתחילים למלא את האוהל הענק שהציבו במקום. אלוהים, אין לזה סוף? עבור כולנו נעלמה והלכה לה שמחת התורה.

"בואו נתארגן." הכל על מנת לדחות את העבודה. רק עוד כמה דקות של מנוחה. "אנחנו חייבים להתארגן." לבסוף עלינו להיכנס לחדרים בהם מונחת הסחורה היקרה. עלינו לבצע זיהוי ראשוני של כל חייל באמצעות דסקיות הזיהוי או ניירות, לרוקן את הכיסים ולמלא דו"ח מפורט. כמו-כן עלינו להסיר כל תחמושת חיה מהגופות, רימונים וכדומה. לאחר מכן אנחנו מניחים בזהירות כל גופה בתוך ארון פשוט מעץ ורושמים את שמו ואת מספרו מבפנים ומבחוץ, כשאותו מידע נשמר גם בבקבוק זכוכית. רושמים את הארון, מעלים אותו למשאית ושולחים אותו לקבורה זמנית.

המטלה נשמעת אולי מכאנית ופשוטה, אך רק בקושי רב אני מסוגל לכתוב עליה. במבט חיצוני, מה שמאפיין יותר מכל את אותו הלילה הוא אופן ההתהלכות שלנו. זו אובססיה, מחלה. איננו מסוגלים לשבת או לעמוד בשקט, אפילו לא כדי לנוח. המעמד דומה לתפילת נעילה אינסופית בה משתדלים ללא הרף להתחנן לחסדי האלוהים במאמץ נואש אחרון, רגע לפני שיינעלו השערים ותחלוף שעת הרצון.

הדבר השני המוזר הוא הוויסקי. בדרך כלל אני לא שותה שום דבר חריף יותר מיין קידוש מתוק, אך הערב לגימה קטנה של וויסקי עושה לי טוב.

והדבר האחרון הוא האנחה. אני מתרחק מהבניין מטרים ספורים ונאנח. יש בי כמיהה עזה להיאנח – לא לקלל (זה יבוא אחר כך) אלא רק להיאנח. כולם עוברים את אותו הדבר. כולם עושים אותם, אנחנו מתהלכים, שותים ונאנחים.

מאפיין אחר של אותו לילה הם אותם ביטויים המושמעים שוב ושוב, רצף ביטויים שאחד מתחיל בו והאחרים מאמצים כמקהלה… יידישע בחורים, תוך כדי אנחה ארוכה ובוכייה. הכל "בעשערט" – הכל כתוב מלמעלה.

מאז המבט החטוף הראשון לתוך אותו חדר בתל השומר אני מכניס את עצמי אט-אט לתפקיד. כשעבדתי על הטנק אזרתי לאיטי אומץ עד שהסתכלתי בשרידים החרוכים של מה שהיה פעם בן-אדם. ואולם עד עכשיו לא נאלצתי להתמודד עם גופה של ממש – צורת אדם מוכרת. עד עכשיו המגע שלי היה רק עם חפצים, ותחושות הצער נבעו מתוך המחשבה של מי שחפצים אלה היו שייכים להם, מה הם עשו ומה הם סימלו. טרם עמדתי באתגר לחבר בין מחשבות אלה לבין הגוף המוכר שלפני זמן לא רב עוד היה יהודי חי. לאט לאט התכוננתי לשלב זה. הצצתי מתחת לשמיכה לבדוק אם אוכל לעמוד בכך. אך העמידה בפני מספר מתים כה רב זעזעה אותי על אף כל ההכנות.

תמיד סברתי ששום דבר יהודי לא יוכל להיות לי זר. תמיד הזדהיתי עם הגורל היהודי ואפילו עם השואה. אם כולנו עמדנו בהר סיני, כולנו נכחנו גם באושוויץ. משא הקיום היהודי הוא לחיות את כל ההיסטוריה היהודית.

אינני רואה הבדל בין קרבנות אושוויץ לבין קרבנות המלחמה בהם טיפלתי. כולם קרבנות של היהדות ושל ההיסטוריה היהודית. איזה הבדל יכול להיות כאן? האם מותם כאב פחות, האם כוויותיהם הסבו להם פחות נזק? האם פיסות אדם המפוזרות מסביב לטנק פחות זוועתיות מפיסות אדם הנשרפות בתנור? האם אלה מקדשים שם שמיים פחות מאלה?

יתכן שיש לצרף את הסטטיסטיקה של מלחמות ישראל לסטטיסטיקה של קידוש השם שבשואה, בפוגרומים ובמסעות הצלב. ייתכן שעלינו לחשב את סך כל המתים היהודיים על קידוש השם ולהצהיר שהעולם חייב לנו כך וכך חיים. כל חלל מלחמה חי עבורי במותו, בין אם הוא גוש השרוף מעבר להכרה או גופה נקייה שרק חור קטן בראש פוגם בה; בין אם מדיו שרופים ומרופטים, חסרי שרוול ורגליים, ובין אם הם שלמים ומגוהצים, עם נעליים צבאיות מבריקות ודרגות אלוף משנה על כתפיו; בין אם הוא הגיע ממשפחת תעשיינים עשירה המתגוררת בווילה בפרברי תל אביב ובין אם הוא בן למשפחה ענייה בת 13 ילדים המתקיימת בקושי בדירה עלובה בת שני חדרים בשכונת עוני תל אביבית.

כל אחד ואחד מהם הוא קרבן השואה. לא משנה שהוריהם שרדו את השואה והביאו אותו לעולם כהתרסה לברוטאליות ולאנטישמיות שהם חוו. מתוך אפרה של יהדות אירופה הם שאפו ליצור יהדות חדשה ועצמאית; מתוך פי המוות הם יצרו חיים. ויוצאי חלציהם קפצו חזרה לתוך פי המוות, רצו ברצון חזרה לשואת הוריהם.

ומשום כך אינני מצליח להביע את האימה של אותו לילה. פני החיילים, צעירים ומבוגרים, כהים ובהירים, מוכרים ובלתי ניתנים להכרה. העינויים שהנשק המודרני מסוגל לחולל לגוף האדם – עינויים כמעט אינסופיים בגיוונם. חריכת הבשר וקריעתו; עיוות הגפיים והפנים. את זה עוד אפשר לכתוב. אך מי שלא היה שם לא יוכל לדעת את הגהנום המסוים הזה. הפנים מתנפחים עם המוות. השפתיים תפוחות ואדומות כאילו נצבעו באודם, אך זהו דם. הגופה משמיעה קול שורק כשהופכים או מרימים אותה: האוויר יוצא דרך ראות נופלות ודרך נקבי הגוף – אלא שברא אותם אלוהים ואלה שיצרה אותם המלחמה. זרימת הדם האינסופית; שפיכת הנפשות על רצפת הבטון של המתקן או על ערבות החול של המדבר. את כל זאת איני מסוגל לתאר. ואת הכאב… הכאב עמוק בפנים. הרצון לברוח והרצון הבלתי נשלט להמשיך, הדחף המחזיר אותך לעבודה. בואו של הכאב שכמעט לא ניתן לשאת אותו, וחילופו המוזר של הכאב המאפשר לך לשוב לעבודה.

מוקדם בערב אני לומד לקח חשוב במקצוע. אני מסתכל בניירות שמצאנו על חייל שאנחנו מנסים לזהות אותו. אני קורא חלק מגלויה שנכתבה על ידי החייל: "… תהיו ילדים טובים ותתפללו שאבא יחזור הביתה. תעזרו לאמא בבית ותקשיבו למה שהיא אומרת. אני אביא לכם ממתקים ופינוקים מהצבא. אוהב אתכם יותר מכל."

יכולתי לכתוב אותן מילים לילדים שלי. בעצם אכן כתבתי אותן. יש לי סחרחורת, בא לי לבכות. אני יוצא החוצה לליל כוכבים יפהפה. רגע של צער ודמעות על אותו האדם. זה יותר מדי בשבילי. וכך אני לומד: אף פעם אל תקרא את המכתבים, אל תחפור יותר מדי. תשאיר את הכל ברמה לא אישית. רק כך תוכל לשרוד. באמצע שואה זו, באמצע כל הצער, אני מאמץ כלל של הישרדות: התאבל עליהם ככלל ולא כיחידים. אין אדם שיש לו מספיק כוח ומספיק עומק רגשי להתאבל על כל-כך הרבה קדושים אחד-אחד. אם נבכה, נבכה-נא עבור עמנו, כולם יחד.

גודל המעמד קשה לנו כמעט מנשוא. אנחנו מתרחקים פסיעות אחדות מהמתקן אל תוך המדבר, נאנחים או בוכים, מתיישרים וחוזרים למלאכת הפריקה. הכל אוטומטי. אף אחד אינו חושב על עבודתו, אנחנו פשוט מבצעים אותה. אנחנו מתפללים מנחה ואחר כך מעריב, אוכלים – הכל באופן אוטומטי. לבסוף מגיע הלילה. החג נגמר והגיע זמן להתחיל בעבודה שלנו.

אנחנו ממשיכים, יודעים מה עלינו לעשות, ופתאום השעה שש בבוקר. אני ער עשרים וארבע שעות ואינני מרגיש דבר. כמעט סיימנו. החדרים ריקים כעת, השטח מאחורי המתקן ריק, ורק תיקים אחדים נשארו באוהל. הקבוצה שאנחנו החלפנו התחילה לחזור.יום שישי בבוקר; מותר לנו לנסוע הביתה לשבת.  אנו חדלים לעבוד יחד, כאילו ניתן סימן. אף אחד לא מחלק הוראות. אנחנו פשוט מפסיקים לעבוד, יוצאים מהאוהל ומתחילים לשטוף את עצמנו.

"המשאית הביתה תצא בעוד ארבעים וחמש דקות," אומר המפקד. "תכינו את כל התיקים ותעמיסו את הציוד שלנו." אנחנו מעמיסים, נכנסים למשאית, ויוצאים לדרכנו.

סוף דבר

שנה מאוחר יותר… אנחנו מופקדים על קבורתם מחדש של החללים. מוציאים אותם מקבריהם הזמניים ומעבירים אותם לקבורת עולמים בהתאם לרצון המשפחה. המשימה מחרידה, כמעט גרועה יותר מהמלחמה עצמה.

ההלוויה האחרונה שלי כרוכה בנסיעה ארוכה לקיבוץ בגליל העליון. לאחר ההלוויה אביו של הנער מחבק את קצין הדת ומתייפח על כתפו. קצין הדת ואני הולכים חזרה למכונית שלנו. הוא מספר לי:

"זה היה ביום כיפור על רמת הגולן. הנער היה מפקד יחידת טנקים בה הנחיתי את התפילות. כשעשינו הפסקה הוא התחיל לשאול אותי שאלות על אלוהים ואמונה. הוא היה חכם וחיפש במה להאמין. פתאום התחילה הפגזה – שום דבר חדש – אבל אז העוזר שלו נכנס לחדרו בבהלה. 'פרצה מלחמה! הסורים תוקפים!'

"'בסדר,' ענה הנער. 'רק רגע.' הוא התחיל לשאול אותי על מושג התשובה, על קטע מתוך הרמב"ם שהוא למד בתיכון.

"קטעתי את דבריו. 'פרצה מלחמה! אתה לא צריך ללכת? התיאולוגיה יכולה לחכות.'

"הוא הביט בי עמוקות. 'התיאולוגיה לא יכולה לחכות. המלחמה תחכה. מה אנחנו – חיות או בני אדם?'"